מכשפות- פרולוג- ביבידי, באבידי, בו

"בי-בי-די, בא-בי-די, בו!" צעקה אריה והחוותה בידה אל עבר כד חרס באמצע קרחת יער ירוקה.
"אז הקסם הזה, הוא אמיתי?" קול נשמע מאחוריה. זה היה ילד כבן גילה. בעל פנים עגלגלות ובגדי איכרים.
"לא, אני המצאתי אותו," הסמיקה אריה והרימה את כד החרס שלה.
"אני אייזק, מה שמך?" הוא התקדם אליה קצת. אריה, בת השבע, נרתעה טיפה וצעדה אחורה.
"שמי? זה מסתורי," אמרה אריה וחיוך שובב עלה על שפתיה. "רוצה לראות משהו?" שאלה אותו.
"בטח," אמר לוק וחיוך רחב עלה על פניו. היא החוותה בידה כדי שיישב וכך עשה. היא נשמה נשימה עמוקה. הרימה חופן דשא שתלשה, וזרקה על הקרקע. היא נעלמה מבעד לערפל לבן.
"להתראות, מסתורי. אני אראה אותך מתישהו." אייזק קם והלך.

-כעבור שלוש-עשרה שנים-

הוא עלה במדרגות האבן הצרות אל הצריח המזרחי. למה הוא תמיד חייב לעשות את העבודה הקשה? להביא את ערימת המגילות של הממלכה העתיקה. 'למה המלך בעצמו לא יכול לעשות זאת בעצמו?' חשב לעצמו. 'הארוחה שיכלה להספיק למשפחה שלמה לשבוע, לבטח ריתקה אותה לכס המלכות שלו.' הוא רק נשף בעצבנות ופתח את דלת העץ בחריקה. החדר היה קטן ועגול והיו בו כמה שולחנות עגולים וארונות מלאים במגילות, מפות, תכנוני מלחמה, ענייני מלכות. מקור האור היחיד הייתה סופת הברקים שנראתה דרך חלון גדול והעששית שהחזיק בידו. הוא ניגש לאחד הארונות ופתח אותו. כמה עכברים אפורים יצאו ממנו. מרוב בהלה הוא הפיל את העששית ועכשיו כמעט ולא ראה. הוא גישש בתוך הארון בניסיון למצוא מדף. אך לא מצא מגילות.
"תפסיק למשש אותי, אייזק, אני לא אשתך." הוא התרחק מהארון. ברק פגע בחוץ בעץ אלון והפיל אותו על שני בתים בקרבת מקום. העץ והבתים החלו לעלות באש ואייזק יכל לראות טוב יותר. נערה בשנות העשרים לחייה התקדמה אליו. היא הורידה את הברדס האדום מראשה. עיניה הירוקות בחנו אותו ושפתיה הדקות והוורדרדות חייכו חיוך שובב. הוא החל לרעוד, זוחל לאחור על רצפת האבן הקרה. לא מוריד את עיניו מהאישה הצעירה.
"בי-בי-די," אמרה הצעירה. ידו של אייזיק החליקה על משהו רטוב ובוצי. כשהרים את מבטו ראה עוד צעירה. שיער שחור כלילה ועיניים כחולות.
"בא-בי-די," אמרה בעלת השיער השחור. הוא קם על רגליו וקרא, "אני לא מפחד מכם."
"ממנו? אין לך אף סיבה לפחד מאיתנו. אבל אולי ממנה כן." אמרה בעלת השיער השחור. החדר התמלא עשן לבן ומול אייזק הופיעה דמות בלונדינית וחומת עיניים. היא חייכה חיוך גדול.
"בו!" אמרה הנערה. אייזק איבד את הכרתו ונפל על הרצפה. "חבל, דווקא התגעגעתי אלייך מאוד אייזק, אתה לא זוכר אותי?"
"אריה, הוא מעולף." אמרה בעלת העיניים הירוקות. היא קלעה את שיערה האדמוני לצמה והביטה באיש שעל הרצפה.
"אני יודעת אמילי, אני לא טיפשה. לורי," פנתה אריה לנערה שחורת השיער. "תאספי את המגילות," וזו רצה אל הארון שבפינה ואספה את כל המגילות שהיו שם. היו שם בסך הכל שלוש-עשרה.
"אחת לכל שנה, נכון אייזק? הצלחתי בסופו של דבר, להפוך את זה לכישוף. מה אתה אומר? הצליח לי?" היא ירדה אליו והניחה את ידה על ליבו. הוא עדיין פעם. "פואם נמיסוה." אור אדום עלה מאיפה שאמור להיות ליבו של אייזק.
"ועכשיו יש לנו פנס." אמרה לורי. ליבו של אייזק ריחף באור אדום, עדיין פועם, מעל כף ידה הפתוחה של אריה. השלושה יצאו בשיירה מהחדר אל עבר המדרגות. משאירות את אייזק שוכב דומם, בראש הצריח המזרחי.
עם חור בחזה.