מכושפים- לתחרות הסיפורים של neta663

רצתי במעלה הגבעה הגדולה ביחד עם אנה. החזקנו ידיים והסטנו כמה ענפים כאשר אנחנו מנסים להימלט מחבורת האנשים שרודפים אחרינו. הגענו למעלה הגבעה והתנשמנו. האנשים האלה רודפים אחרינו כבר כמה ימים ואנחנו לא מבינים מה הם רוצים מאיתנו.
"את בסדר?" שאלתי את אנה.
"בטח, ומה איתך, בסדר?" שאלה אותי.
הנהנתי לה. הסתכלתי אחורה וראיתי את האנשים רצים במעלה הגבעה. הם היו לבושים בבגדי עור שחורים עם מגפיים שחורים שמגיעים למעל העקב. נראה שהם לא מתאמצים בכלל מכל הרדיפות האלה.
"במעלה העצים?" שאלתי את אנה ופרעתי את שערי האדמוני. סידרתי את משקפיי השחורים.
"אני לא חושבת שאני יכולה, דניאל!" היא אומרת. היא נראת מותשת. היא שיחקה בקווצת שיער בלונדינית ודמעה זלגה במורד פניה.
"מה הם רוצים מאיתנו?" שאלה.
"אני לא יודע." אמרתי והתחלתי לטפס על ברוש גבוה.
"דניאל!" צרחה אנה ונעלמה.
קפצתי מהברוש וניגשתי לחפש אותה.
"אנה? אנה!" צעקתי בקולי קולות.
שמעתי את נשימותיה אבל לא הצלחתי לזהות מאין הן באות. התחלתי לבכות וצרחתי את שמה שוב ושוב. ראיתי כמה אנשים כאלה מתקדמים לעברי, קמתי והתחלתי לרוץ לביתי, שהיה גם הפנימיה המוזנחת והעתיקה "קרנויה".
הגעתי לשער הברזל של הפנימיה ופתחתי אותו בחוזקה, נכנסתי בו ונעלתי אותו אחרי. התיישבתי על המדשאה וצפיתי באנשים עם בגדי העור המתקרבים. התקדמתי לעבר המבנה ודפקתי בדלת הגדולה.
"תפתחו לי! היי! מישהו שומע? תפתחו לי!" צעקתי בפאניקה.
אחד האנשים טיפס על השער הגבוה וכשקפץ, משהו עצר אותו והוא נפל למקום בו עמדה החבורה. הבחור הקירח שנפל, נראה כמישהו שאיבד את ההכרה והשניים האחרים הסתכלו אליי. אחת עם שיער שחור שמגיע לאמצע המותניים עם עיניים ירוקות בוהקות, והשני עם שיער חום דבש ומשקפי שמש שמסתירים את פניו.
"אקספלנוזה!" צרח הבחור עם משקפי השמש ועשה תנועה מעגלית עם כף ידו הימנית. חישוק סגול הופיע ונראה שהוא מתקדם לעברי.
"תפתחו לי!" צרחתי.
החישוק הסגול התפוגג בקול מחליא.
"מה קורה כאן?" אמרה בכעס האישה.
"מי אתם?" שאלתי, "ומה עשיתם אם אנה?"
"מה הולך כאן?" שאל הבחור עם המשקפיים, "הכשף היה אמור לכלוא אותו!"
הדלת נפתחה בחבטה.
"סוף -סוף!" אמרתי בהקלה. הסתכלתי על המנהל ג'מפסון שהיה לבוש בחליפה אפורה עם עניבה אדומה. שיערו השחור היה משוך לאחור ושום שוונץ לא היה. הוא היה בן אדם קשוח.
"מה קורה כאן?" אמר בקולו הקשוח והרציני.
האישה הסתכלה עליו ואמרה, "כאילו שאתה לא יודע, ניקולס. אנחנו צדים! אנחנו צריכים עוד!"
צדים? מה הולך פה?
"לא אותו!" אמר ודחף אותי פנימה. הוא סגר את הדלת אחריו ומאז לא שמעתי כלום, האנשים האלה לא רדפו אחריי אבל הם כן עקבו אחריי.
מה שאני לא מבין זה איפה אנה?
*** כעבור כמה חודשים, יום הולדתו השבעה עשר של דניאל ***
בחגיגות יום הולדתי השבעה עשר, לא ידעתי איזו הפתעה תהיה לי!
כל החודשים האלה חשבתי שאנה מתה, שהם הרגו אותה, הציידים או איך שלא קוראים להם!
בזמן שאכלתי עוגת שוקולד עם קצפת ודובדבן מעל ראיתי משהו זז בחלון, ואז כתובת הופיעה עליו: "תצא החוצה, אני ליד הגינה."
הנחתי את העוגה ויצאתי מביתי. הקפתי את ביתי והגעתי לגינת הפרחים היפה והמטופחת של אמי וראיתי אותה ליד הבגוניות.
"אנה!" צעקתי בשמחה ורצתי אליה, יכול להיות שבדרך הרסתי כמה פרחים של אמי, אבל לא אכפת לי, היא פה!
"אני צריכה לספר לך משהו." היא אמרה בדאגה.
"שבי." אמרתי לה והצבעתי על ספסל אבן, היא התיישבה ואני אחריה.
"ביום ההוא, שהם רדפו אחרינו, אתה זוכר?"
הנהנתי.
"אז הם תפסו אותי בזמן שטיפסת. הם קוראים לעצמם המכושפים. אלה חבורה של איזה 500 איש וכולם מכשפים שם. הם פועלים למטרה אחת, הם רעבים! והם ניזונים מנשמות של בני אנוש. אחרי שהם שבעים הם מחזירים את הנשמות שבלעו ולאחר מכאן הנשמה הופכת למכושפת! ואז הבן אנוש שנשמתו מכושפת, הופך להיות אחד כזה. ולא רק זה, הם מתאחדים כי הם מאמינים שצריך להרוג את כל אלה שעושים חטאים, אפילו אלה שזורקים מילה רעה לחבריהם. אני אחת מהם!"
נדהמתי!
היא אחת מהם?
"אני צריכה לעשות את התהליך! אחרת תיהרג, אני חייבת להפוך אותך למכושף, אני לא רוצה לאבד אותך!" היא אמרה והתחילה להתייפח.
הנהנתי. היא קמה ואמרה לי לשכב על הספסל.
היא הסתכלה למעלה ופתחה את פיה, ושמה את ידיה מעל ליבי.
עשן לבן נוצר מפיה והרגשתי תחושת מחנק, עד מהרה עשן לבן יצאה גם מתוכי ונכנס לפיה של אנה.
היא בלעה ואני הרגשתי שאני מת. כל גופי כאב וראיתי רק שחור. ואז לפתע, הרגשתי שאני יכול לנשום שוב וראיתי את הכוכבים שבשמי הערב. נשמתי אוויר צח, וחיבקתי את אנה.
"ברוך הבא, דניאל, אתה אחד מאיתנו!"