מכושף

פרק רביעי
אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על מה שקרה אז בקפיטריה. המבט שלו,הדרך המוזרה שהנער הזה הסתכל עלי. ואז…הכל נמחק. אני לא זוכרת שום דבר מעבר לזה. מה הלך שם לעזאזל? "אלי!". צעקתה של דודתי הקפיצה אותי במקומי. קמתי לישיבה. "מה?". צעקתי בחזרה. "האוכל מוכן!". היא השיבה כעבור רגע. זינקתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.
"איך עבר עלייך היום?". אלינור שאלה אותי בזמן שמצקה לקערה שלי מרק. היא מתאמצת יותר מידי להגיע אלי. היא הבן אדם היחיד שנשאר לי אחרי שההורים שלי מתו. כבר שנתיים שאני גרה אצלה, אין לנו אף אחד אחר בעולם חוץ מזו את זו. והיא מתאמצת יותר מידי לנסות להיכנס לראש שלי. "עבר בסדר". השבתי במשיכת כתפיים. אבל יכולתי לראות לפי המבט שלה שהיא לא כל כך השתכנעה. היא נאנחה ודחפה לפה כף מלאה במרק. היא נאנחה שוב והניחה את הכף בצד הצלחת. "אלי,באמת שאני מנסה. אני מנסה לדעת מה קורה איתך". היא אמרה בטון מעט מתחנן. ישבתי שם בשקט, באמת שלא ידעתי מה להגיד עכשיו, הרגשתי שכל דבר שאני אגיד לא יועיל לכלום. גם אם אני אדבר איתה אני חושבת שהיא לעולם לא תבין. לא אמרתי כלום ודחפתי לפי כף מרק. המשכנו לשבת בשקט עוד כמה רגעים. "נכשלתי במבחן". אמרתי את זה כדי לשבור את השקט המעיק. לא באמת אכפת לי שנכשלתי. "מה יהיה?". היא הביטה בי במבט המאוכזב הזה שלה. הוא לא כל כך חדש לי.
אחרי ארוחת הערב עליתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה. לפתע הטלפון צלצל,זאת הייתה לונה. "את לא מאמינה!". היא צעקה בהתלהבות מבעד לטלפון. אני בהחלט האמנתי. "אלכס הזמין אותי לצאת!". היא המשיכה לצעוק. אני רק צחקתי. המשכתי לדבר איתה במשך שעה שלמה אחר כך. לרגע הצלחתי לשכוח מהנער ההוא.