מישהו מעולם אחר- פרק 4

זוכרים שסיפרתי שיש עוד מלא חוקים שונים? אז עכשיו אני יספר עוד כמה מהם. לאנשים שהתחתנו אחד עם השני, נקראו מיועדים, הייתה מיועדת והיה מיועד. הם היו יכולים להתייעד (כך נקרא הטקס) מתי שרצו. כבר מגיל 16 יש להם מיועד אבל הם בוחרים, ביחד, באיזה גיל להתחתן. ההגבלה היא עד גיל 20, מגיל 20 ומעלה חייבים לביות מיועדים. אם יש אדם שלא התייעד מגיל זה ומעלה, הוא/היא יוצא/יוצאת להורג. אתם שואלים למה?, לא אתם לא שואלים…. אבל אני שואלת וזה גם נחשב. נכון?, לא משנה, זאת הייתה מסורת ולא היה מלך אחד שפקפק במסורת הקדומה. זה כמו לפקפק בעצמך. (כך הם חשבו, כן?- הערת הסופרת).

*
"רגע, מה זאת אומרת ,מלצר? , היינו בשדות ,לא במסעדה." שאלה סוזן.
"המלצר ה.. ה… השיכר"
עכשיו היא הבינה השיכר זה היה כינוי למלצר המסוכן ביותר, הוא כל הזמן היה שיכור , הרביץ לאנשים , לאשתו , לחבריו, לבתו . היא תמיד חשבה בליבה מדוע יש לו אישה, ומדוע התחתנה אתו. הוא תמיד יצא לשדות כדי לגנוב לאנשים את כספם , לרצוח אותם, לחטוף אותם וכל שאר הדברים הנוראיים בעולם.
"הוא אמר לאביך שיביא לו אותך כי הוא רצה בת חדשה במשפחתו, אביך התנגד ונלחם בו , הוא אמר לי לברוח יחד אתך לביתנו, לא רציתי לעזוב אותו אבל אנשים התחילו לרדוף אחרייך ואחרי גם ועד שהצלחתי להגיע אל הבית הוא כבר , הוא כבר….." אבל היא לא יכלה לסיים את המשפט, כאילו לא האמינה , כאילו לא רצתה להאמין או לזכור , מה קרה לו שם. "בגלל זה גם אין לו קבר , האיש שרף אותו כאשר הוא הרג אותו ." ובנימה זו סיימה את דבריה. הדמעות עלו על פנייה וסוזן ידעה מה היא צריכה לעשות. במצבים כאלו אימה אהבה להישאר לבד. לפני שסוזן עלתה במדרגות בייתה אל חדרה היא נתנה לאימה חיבוק כאילו כפרס על זה שהיא סיפרה לה. "רצית גם לדעת את שמו?, פדריק" לאחר מכן היא הלכה לחדרה פתחה את הדלת ונעלה אותה.
היא חיפשה וחיפשה במגירותיה את השרשרת שכל כך אהבה. השרשרת הייתה יפה , פשוטה אבל יפה בן היפים. השרשרת הייתה מזהב צהוב טהור, והתליון , התליון שאהבה כל כך… , התליון היה בצורת עיגול מזהב והיה מצופה יהלומים לבנים כשלג. הדבר שסוזן אוהבת הכי הרבה היה מסתורין והרפתקאות, מה שאהבה בתליון היה היהלומים האדומים כדם שאף פעם לא הבינה מדוע הם היו ככה, היו רק ארבעה יהלומים כאלו ועכשיו היא ראתה שיש חמישה. היא תמיד רצתה לדעת מה זה אומר אבל היא קיבלה את השרשרת מאביה ויכול להיות שרק הוא זוכר , אבל עכשיו הוא לא פה והוא כנראה לא יחזור. היא נלחצה מעט בגלל שזה לא קורה לה בדרך כלל, זה משהו נורא נדיר, אולי זה מסמן משהו על העתיד שלה? אולי זה מספר השעות שנשארו לה לחיות? לא, זה לא נכון, זה כנראה משהו של אבא, אולי עדיף לה לא לדעת מה זה אומר.
היא החליטה לענוד את התכשיט ולאחר מכן ,היא פשטה את שמלתה הלבנה שלבשה לחזרות לטקס, לבשה כותונת לבנה עם קישוטי תחרה בסופה ונשכבה במיטתה וכמו שקורה תמיד, המחשבות צפו לה. מה אם היא תמצא את אהבת חייה? ולא את אהבת חייה המזויפת והמגעילה הזו? מה היא תעשי? אולי , למרות כל הדברים שהוא עושה הוא ימצא חן בעיניה? הוא יפה תואר , יכול להיות שההתנהגות הזו תחלוף? יכול להיות שהוא ישתנה? ולאט לאט , בלי שרצתה ,עיניה נסגרו אט אט עד לשינה סופית.
היא התעוררה לצלילי הציפורים , התקלחה , לבשה שמלה כחולה קצרה, עם כתפיות מנופחות וחגורה בצבע זהב, אכלה ארוחת בוקר ומיהרה לארמון. היא שמה לב שהיא ואמה לא דיברו הרבה, היא לא הרגישה כאילו יש לה אימא , היא הרגישה כאילו יש אישה זרה בתוך ביתה החמים שמקררת את הבית, היא הרגישה שזו האישה שנותנת פקודות והיא צריכה לציית להם….
"בוקר טוב , אהובתי, עכשיו אנחנו הולכים לחדר הישיבות כדי לדבר עם אמי ואבי, נ ו – ב ו א י!" סוזן לא האמינה איך הוא היה יכול להגיד את המילה שכל כך שנאה בכל כך מהירות. אולי הוא חושב שאני אוהבת אותו והוא לא רוצה לגרום ללב שלי להישבר? אוי זה כל כך חמוד…… הוא כל כך חמוד….. לא!!! היא לא יכולה להתאהב בו, אסור לה! היא הסמיקה וכיסתה את לחייה עם השיער השטני- בהיר שלה.
א ו י ל א! פתאום היא נזכרה , היא לא הביאה את המכתב לאמה …. היא חששה שהמלכה תכעס עליה, היא אף פעם לא ראתה את המלכה כועסת והיא לא רצתה לראות. היא והנסיך נכנסו לחדר הישיבות , החדר היה כמו נשקייה רק מהודר הרבה יותר. נצבו שם קשתות , סכינים ,חרבות , נונצ'אקים ועוד הרבה נשקים. במרכז של החדר ניצב שולחן עגול שצבעו היה שחור כמו הלילה, סוזן אף פעם לא ראתה את החדר הזה והיא קיוותה לא לראות אותו, זה היה נראה כאילו שוחטים שם אנשים.
"תוכלו להשאיר אותנו לבד אני צריכה לדבר עם הנערה הזו." סוזן אף פעם לא שמעה את המלכה מדברת ככה היא דיברה כאילו היא מכשפה וכאילו היא הולכת לאכול נערה לארוחת הבוקר שלה. "כן בוודאי" ענה המלך. הוא נעץ מבטי הזהרה בסוזן כאילו אם היא תעציב אותה הוא יכרות לה את הראש. מיד לאחר שהחדר נסגר המלכה התחילה לצעוק עליה.
"מדוע לא עשית את מה שביקשתי ממך?! אה!? את לא מבינה שיש משהו גדול הרבה יותר מאם אין לך או יש לך כוח לעשות את זה?! את לא מבינה שהממלכה תלויה במכתב הזה?!" צעקה עליה המלכה. סוזן שמעה גם פחד ומיהרה לענות." אני מתנצלת המלכה אני כל כך מצטערת, בבקשה , בבקשה תמחלי לי, אני ממש מתנצלת!" המלכה שהייתה טובת לב מליבה ,ר אתה את החרטה שבעיניה ומחלה לה" או קיי , אבל היום אסור לך לשכוח אני מאוד מצטערת שאני צריכה להמריץ אותך ככה ולגרום ללחץ נפשי אבל זה נורא חשוב.. את מבינה?"
"כן, תודה גבירתי ,תודה על מחילתך ותודה רבה על הכל …." היא בעצמה לא ידעה מה הוא ההכל אבל המלכה רק ענתה לה בחיוך.
טוב , סיימתן? אנחנו צריכים לצאת לחזרות, עכשיו!" אמר להן הנסיך.
"כן , יקירי, אנחנו בדיוק סיימנו, להתראות". ענתה לו סוזן .
הם הלכו לחזרות וסיימו אותם. כאשר הייתה בדרכה הבייתה היא הבינה פתאום שהיא נורא גלמודה, היא הרגישה בודדה נורא, האם כך יראו החיים שלה? ללכת לחזרות לחתונה ולחזור הבייתה? וכאשר היא תתחתן איתו האם כל חייה יוקדשו לשירותו ולסיפוקו? כאשר היא חשבה על כך היא העדיפה פשוט למות, פשוט לברוח מהעולם הזה ולעלות לגן עדן, לפחות שם אין לאף אחד שליטה עליה.
האיש היחידי שהיא סמכה עליו ונשארה בחיים בשבילו היה ג'ייק, חברה הטוב ביותר. היה להם מקום מפגש סודי כדי שאף אחד לא ידע שהם נפגשים. המקום היה מתחת לעץ אלון זקוף וגבוה שעליו חרטו אוהבים את שמם של אהובם. זה היה מנהג נפוץ בממלכה ולפני שמתחתנים חייבים לחרוט את שמם על העץ. עברו ימים רבים מאז שהם נפגשו, יכול להיות שהוא אפילו לא זוכר או כועס מדי שהיא לא הגיעה. אבל למרות כל האכזבות שלה מפיליפ היא תלתה גם בו תקווה, קלושה וקטנה , אבל תקווה אמיתית , תקווה שאולי לחיים שלה יהיו משמעות. והנה , הנה הוא, הוא לא שכח והוא לא כעס, הוא הגיע! אבל, מה זה? הוא לא הגיע לשם לבד, זה בטוח….