מיוחדת – פרק 1

-שנת 1870-
תאליה תמיד ידעה שהיא מיוחדת. ושהמשפחה שלה לא רגילה. היא גם ידעה שכולם מסתירים ממנה סודות כל הזמן. שהוריה מעולם לא סיפרו לה את האמת לגבי אחותה, מישל. איך שהיא נעלמה בכזאת פתאומיות. או את האמת לגבי סבתה, לואיז, שיום אחד פשוט החליטה לברוח לאמריקה. היא הייתה ילדה בודדה ועצובה. יום אחד הוריה, רייצ'ל וסילבר, החליטו שהם עוברים דירה. כעבור שבוע הם עברו לאחוזה ישנה וגדולה אי שם ליד ההרים. האחוזה הייתה עתיקה ותאליה ניחשה שזה קשור לסודות של משפחתה. היא לא הייתה להוטה מהמעבר, אך גם לא כעסה, או הייתה עצובה.

תאליה התעוררה בבוקר יום שבת, לפני היום הראשון של בית הספר החדש. הוריה היו למטה במטבח ודיברו בלחישות. מאז הפעם ההיא שתאליה שמעה את שיחתם כשהייתה בת שבע, הם נזהרו יותר. היא שמעה שהם דיברו על מישל, על כך שנעלמה. זה הרגע שהבינה שכל זה לא קרה במקרה. שמישל נעלמה מסיבה מסוימת, ובגלל זה הוריה מחביאים אותה. ובגלל זה סבתה ברחה. במשך השנים היא שמעה כמה משפטים שלא אמרו לה כלום.
היא עלתה חזרה לחדרה.
היא הורידה את הכותונת הלבנה שלבשה, ולבשה שמלת פרחים צהובה וארוכה. היא נעלה נעלי בובה צהובות וקשרה את שיערה בחצי קוקו. המטפלת שלה, טרישה, סירקה את שיערה הקצר והחלק.
רוב האנשים שראו את תאליה, התפעלו מיופייה הרב. מעיניה החומות זהובות שנצצו בשמש, ושיערה הקצר והחלק בצבע בלונדיני בהיר, ותווי הפנים היפהיפיות שלה. היא עצמה לא חשבה שהיא יפה כלל וכלל.
היא יצאה החוצה לגינה הענקית של הבית הישן. היא טיילה לאורך הגן העצום ושרקה לה להנאתה.
היא התפעלה מהגנים היפהיפיים שצמחו סביב הבית העתיק והמיושן. האמת היא, שהבית עצמו לא היה נורא כלכך. בעצם, הוא היה יפהיפייה. לתאליה לא היה מספיק זמן לסייר בכל הבית.
היא התהלכה עוד קצת בגן, עד שראתה מישהו מרחוק. היא התקרבה, וראתה נער, כבן גילה בערך, מסדר את השיחים. על עיניו היו משקפים נגד בוץ, ובגדים היו מלוכלכים ופשוטים.
ברגע שראה אותה הוא הפסיק לגזום והרים את המשקפיים בכדי להביט בה. הוא מיצמץ בעיניו נגד השמש.
"אני תאליה. רק עברנו לגור כאן" הציגה תאליה את עצמה.
"אלכסנדר" אמר הנער מופתע שהיא מדברת אליו. הוא הושיט את ידו ללחיצה ואז הסמיק כשהבין שהכפפה המלוכלכת עוד על ידו. הוא הוריד אותה במבוכה ולחץ את ידה העדינה והקטנה.
"בת כמה את? עם מותר לי לשאול.." שאל אלכסנדר במבוכה. הוא הוריד את שתי כפפותיו ואת המשקפיים ושם אותם על השיח. שיערו השטני המלוכלך נפל על מיצחו ברשלנות, ועיניו הכחולות הכהות נגלו סוף סוף.
תאליה צחקה, "ברור שמותר לך לשאול. אני לא איזה בת אצולה או משהו". אלכסנדר השפיל את מבטו במבוכה.
"אני בת 14" אמרה וגרמה לו להרים את ראשו ולהביט בה. "בן כמה אתה?"
"15" אמר אלכסנדר.
"וואו נחמד להכיר מישהו בגילי שמוכן להיות בקירבתי" אמרה תאליה והשתתקה. היא לא הבינה למה היא חושפת את רגשותיה בהיכרות מוקדמת כלכך עם מישהו.
"מה זאת אומרת?" שאל אלכסנדר שלא הבחין בריחוקה.
"ילדים לרוב מתרחקים ממני.. כלומר לא רוצים בקרבתי" אמרה תאליה בעצב.
"למה? אני מופתע שאחת כמוך בכלל מסתכלת לכיווני" אמר אלכסנדר בחיוך. תאליה חייכה אף היא.
"מי גר כאן לפנינו?" שאלה תאליה. היא הרגישה בודדה כלכך מאז שמישל נעלמה. חברים לא היו לה כלל, וזה הקשה עליה ביותר נערה מתבגרת.
הם החלו לפסוע אחד לצד השני ברחבי הגינה.
"משפחה של עשירים ללא ילדים. הבעל נפטר לא מזמן, והאישה עזבה" הסביר אלכסנדר.
"אה" אמרה תאליה.
"תאליה בואי לאכול!" קראה טרישה. תאליה חייכה לעבר אלכסנדר בבקשת סליחה. היא רצה לעבר טרישה ונכנסה לביתה. היא התיישבה ליד שולחן האוכל, כשעל הצלחת מונחת ביצה ובייקון ובכוס השתייה, מיץ תפוזים. הוריה התיישבו לידה על יד השולחן.
"היי" אמרה תאליה בשקט. הוריה הסתכלו עליה בעצב ושתקו. היא הייתה רגילה להתעלמות הזאת, אך זה עדיין פגע בה.
היא סיימה לאכול ויצאה החוצה בריצה, לבדוק עם אלכסנדר עוד שם. הוא לא היה שם. היא חזרה לביתה מאוכזבת ועלתה למעלה לחדרה, תוהה איפה הוא ישן, ועם מי הוא גר.