מיוחדת (חלק ב')
"ההורים שלי ישנים." הסתכלתי על האדם המבוגר. " איפה הנימוסים שלי " אמר. " שמי הוא סתיו ר'. "
" אני אלואיז ג'ין. " לחצנו ידיים. " אני מתנצל על החוסר הבנה שקרתה כן." אמר.
" זה לא כלכך נורא.. אתה יכול להסביר לי למה חשבת שאני מקצוענית?"
"ובכן.." הוא התייבש על הכיסא שהיה ליד שולחן הכתיבה שלי. " זה די מוסבך להסביר אבל נתחיל מי זה שיש מפלצות בעולם כפי שראית." הנהנתי והסתכלתי על המפלצת שהתחילה להתפורר לאט לאט. " לכל מפלצת יש את הדרגה שלה, ככל שהדרגה של המפלצת גדולה יותר, היא מסוכנת יותר. ניקח לדוגמא את המפלצת הזאת. היא נקראת מגמיה בשל גוון עורה האדמדם שמזכיר לבה וכדי להבין באיזה דרגה היא נמצאת סופרים את מספר המחושים שיש לה. כמה מחושים ראית? " שאל אותי. ניסיתי להיזכר..
" היו לה חמש מחושים אבל ראיתי שיש מחוש שישי שמתחיל לנבוט. " אמרתי לבסוף. " או, היא מסוכנת ." הוא כיווץ את מיצחו מרוב מחשבה. "אני עדיין לא מבין איך היא חדרה לעולמכם."
"עולמנו? יש להם עולם משלהם?" שאלתי. " כן, העולם שממנו באים המפלצות האלה נקרא נומליה. נומליה היא כמו לוח מטרה עגול שמחולק לטבעות." הוא עצר והסתכל על השעון. " כדאי שאני ימשיך את הסברי בבוקר. את צריכה לישון." הייתי כלכך שקועה בהסברו שלא שמתי לב לשעה. " אתה צודק, אתה תחזור לכאן נכון?"
"כן, בטח. אני צריך לדבר עם ההורים שלך."
" אוקיי." נכנסתי למיטה והתכסתי בשמיכה. " לילה טוב , אלואיז. " אמר סתיו. " לילה…" עניתי לו ושקעתי בשינה עמוקה.. שניה לפני שנרדמתי ראיתי איך הוא נעלם לתוך החשכה הניצחית…
התעוררתי לקולות ויכוח חזקים. זיהיתי את קול הוריי ואת כל סתיו. פיהקתי , עדיין הייתי עייפה.
הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה. זה היה קשה אבל הצלחתי, החלפתי את הפיג'מה שלי במשהו שלקחתי מהארון , התארגנתי וירדתי לסלון.
ברגע שנכנסתי כולם השתתקו והסתכלו עליי.
"מה? " שאלתי אותם. אמא שלי קמה מהכורסא, " אלואיז. ילדה שלי את מכירה את האדם הזה?" היא הביטה לעבר סתיו. " כן אני הכרתי אותו הלילה. למה? " שאלתי.
"הוא רוצה לקחת אותך איתו לאקדמיית רוזה." אמרה אימא.
"אקדמיית רוזה? זאת אקדמייה למקצוענים לא?" הייתי די מופתעת. " כן. זאת אכן אקדמיה למקצוענים וברצוני ללמד אותך ולהפוך אותך להמקצוענית."
הוריי הסתכלו עליי בדאגה. " היא תצליח? היא לא תפגע? ואם היא תתייאש? ומה אם…" ההורים התחילו לשאול ים של שאלות.. 'יופי, שוב חושבים שאני חסרת תועלת וחלשה.' קימצתי את אגרופיי. " אני רוצה ללכת לשם."
" את לא הולכת לשם!" קראה אמא.
"אבל למה??"
"כי את תיפגעי , יקרה לך משהו ופה את מוגנת.."
"אמא. דבר ראשון, אני כבר בת 15 וכל הזמן הזה אני בבית, אין לי חברים, אפילו לבית ספר אני לא הולכת. ודבר שני, כאן אולי פיזית אני לא אפגע אבל נפשית אני אפגע." אמרתי זאת בכל הכנות. די כמה כבר אפשר לסבול את זה?!
ההורים הסתכלו אחד על השני ולבסטף אמרו. " את לא הולכת נקודה."
ספרתי עד עשר. לא, אני לא מצליחה להרגע. עליתי לחדר ונעלתי את הדלת והתחלתי לצייר. זה עוזר לי להרגע..
תגובות (0)