מחלה של שיגעון.

"לא הייתי רוצה שאף אחד מלבדי יחווה את הכאב שאני חוויתי". הוא אמר בקול מכני ואדיש. "אה,אה,אהההה" הדוקטור צחק צחוק זדוני והסתובב בכיסאו המרחף, מתמוגג מנחת. "נו, את אוהבת את האמצאה החדשה והגאונית שלי?".הוא שאל בקול מתעלל. אני לא מאמינה שהאיש שעומד מולי ומביט בי במבט קפוא וזר היה פעם דן,איש שמח שידע להינות מהכוחות שניתנו לו, אדם שעזר לעולם. "טוב,"אמרתי על סף דמעות."אתה בטח גאה שהצלחת להביס את דן,'האויב המושבע שלך'."בסוף המשפט העלתי את הליגלוג שלי.הדוקטור הסתכל עליי בזעם,"איך את מעזה". הוא התפרץ,"תמיד דן היה חלש ממני,בהכול!."הכסא שלו התחיל לרחף ללא שליטה בחלל החדר."את לעולם לא תביני,לירי, הדוקטור פשוט תמיד היה יותר טוב ממני,ואני כבר הבנתי את זה , חבל שאת לא הבנת את זה עדיין."דן אמר בקול חסר הבעה והסתכל עליי במבט קפוא. "הא,הא,האאאאא,את שומעת,"הדוקטור ריקד על הכסא שלו בעליזות. אפילו דן בעצמו מודה שאני טוב ממנו". "טוב,עכשיו אחרי שהשתעשנו בואו נחזור לנושא שעל הפרק,טוב?".אמר דן בקולו הנורא."כן,כן. איך שכחתי?". מילמל הדוקטור בפיזור דעת וחזר לשבת על כיסאו.התחלתי להזיע ונילחצתי אל גב כסא המתכת שאליו נכבלתי בכוח בלתי נראה. דן התחיל להתקרב אליי ואחרי שנים (או כך זה נראה לי) הוא הגיע אליי ואז….
שקט ואדום.

שמונה שנים לאחר מכן.

"לפחות שמונים מרידים מסתובבים חופשי ברחובות". אמר הקריין שבטלוויזיה למאתיים אלף האנשים שהתחבאו בבתים וליכדו מידע מבחוץ כאילו היה אוויר לנשימה. אפילו הביתן הקטן שהיה רועש בכל אחד מימות השנה היה שקט באופן יוצא דופן. המקום היחידי בכל העיר שהיה הומה אדם היה הבית חולים שהיה מלא לחלוטין. כל יום קצת יותר מחמישים אנשים נדבקים במחלת שינוואה המחלה שהופכת אנשים לרובוטים שחולקים מוח אחד עם הדוקטור,ישות מרושעת ורעה שבעזרת שילוב של הדוקטור עצמו עם אל הזמן הפך להית שליט בעל כוחות אכזריים."הדוקטור כבר כבש יותר משבע עשרה מדינות, אבל המטרה הגדולה שלו לא ידועה חוץ מהעובדה שהוא מכין לעצמו צבא של מרידים בעזרת סם מסוים שהוא מחדיר לאויר ובכך גורם לכל כך הרבה אנשים לחלות במחלת השינוואה."