מחכה שתחזור

"אתה לעולם לא תהיה לבד, אנריק, תמיד תהיה לך אמונה."
חיוך בהיר.
"אני תמיד אחשוב עלייך."
עלה לבן.
רוח.
זר פרחים.
לבנדר.
ריקנות.

אני עומד שם, מתבונן במקום שבו בדיוק לפני שנייה היא עמדה. אני עדיין יכול לשמוע את הקול שלה, מדבר איתי, עומד באוויר, את צליל צחוקה. העלים מזר הפרחים שהחזיקה עדיין מסתחררים באוויר, יוצרים מערבולות קטנות של לבן ואדום בנינוח לבנדר.
איני יודע איך היא עשתה את זה. לשנייה אחת אני בוהה עמוק בתוך עיניה, מנסה להבין את המסר שהן מנסות לשדר לי, לגלות את מקור העצבות ואין סופית הזו ואת האכזבה המסתורית. מעולם לא חשבתי שאכזבתי אותה במשהו, מצד שני, היא מעולם לא אמרה אם כן.
ועכשיו, היא פשוט נעלמה.
אני מחפש דרכים לשכנע את עצמי שבעוד רגע היא תחזור ותטען שהיא רק ניסתה להפחיד אותי, שהיא רק רוצה לבדוק אם אני אמשיך להישאר באותו מקום ואחכה לה שתחזור; אך אם לומר את האמת, אני יודע, אני יודע שהיא מכשפה, ושהיא יכולה לבצע קסמים להיות בכל מקום שתרצה. היא פסלה פעם את התאוריה שלי בטענה שזה לא הגיוני, שקסם זה דבר שהוא לא אמיתי ושאין דבר כזה "קוסמים ומכשפות", אך לא האמנתי לה, כי באותו רגע היה לה את המבט החושש הזה, ההוא שתמיד עולה על פניה כשהיא מגלה שמישהו גילה עליה משהו שהיא לא רצתה שידעו.
ומאז אני מאמין שהיא מכשפה.

עוברות להן שתי דקות ומעגל החיים ממשיך סביבי. הרוח עדיין נושבת ומערבולות הפרחים עדיין מסתחררות לאיטן, אך פתאום אני מרגיש מין עייפות כזאת שלא נגמרת, כזאת שגם אם אני אלך לישון עכשיו אני אקום ועדיין אהיה עייף.
פתאום אני מבין שאני עדיין עומד שם, בוהה במקום שבו היא היתה.
עדיין מחכה לה שתחזור.