מחוץ לקרוסלין- פרק 9

בלילה, אחרי האימון אני שוכבת ערה במיטה, מפגן הכוח הראשון שלי התרחש היום. אני קצת מצטערת על כך שכעסתי, אבל עכשיו סביר להניח שלא ילחיצו אותי יותר.
אני מופתעת מעצמי מכך שהעזתי לדבר ככה בבטחון. אני מניחה שזה היה בגלל התקף הזעם שהיה לי. לא הלכתי הפעם לחדר אז לא שמעתי את הנגינה. אני מניחה שהיא הרגיעה אותי, כך שהיא קצת חסרה לי עכשיו. אבל אני דיברתי. וצעקתי. ולא התכווצתי, למרות שצעקו עליי. אני מרגישה רע על כך אני מאושרת וגאה בעצמי על זה אבל אני הצלחתי, ולא פחדתי. עמדתי על שלי.
אני נרדמת מאוחר, מאוחר מאוד מההתרגשות. אני שוב חולמת, בחלום אני באוויר, ומולי מתגבשת תמונה. בתמונה סיארוס הנער, הוא בערך בגילי שם, משחק באש. פשוטו כמשמעו, הוא יוצר להבות ושולט בהן, גורם להן להתפתל בחן בצבעים שונים. הן היו יפייפיות. הוא נראה רגוע ולא מתאמץ, הוא שוחח עם אנשים שונים תוך כדי ביצוע הקסם. הוא התרחק מהם בשלב כלשהו וניגש לחדר צדדי, בחדר הצדדי הוא צוחק אל המראה, החיוך שלו יפה. המורה הזקן שלו נכנס אחריו "זהו חוסר אחריות." הוא אמר לסיארוס, "להשאיר להבות בוערות חופשיות ככה וללכת?" סיארוס הרים אליו מבט, הוא כיבד את המורה הזקן שלו. " אני לא מתפעל אותן, הן מתפעלות את עצמן, ללהבות הללו יש חיים." הוא אמר, "לכן אמרתי שזוהי יצירת המופת שלי אדוני" פניו רציניים. המורה נראה מופתע, מופתע מאוד אפילו. הוא חיבק אליו את סיארוס במבט גאה, וסיארוס לא יכל להראות זחוח יותר.
אני מתעוררת אחרי הנפילה. אמצע הלילה עדיין אך אני לא עייפה. אני מופיעה בחדר העבודה של הקוסם וחוזרת ללמוד. אני ממשיכה לקרוא את הספרים, היה בהם משהו מעבר שמשך אותי ריתק אותי, תהליכי החשיבה שהובאו שם היו מרתקים, לפחות בעיניי. אני ממשיכה לקרוא עד אור הבוקר, משום מה בבוקר הספרים כאילו איבדו חלק מקסמם.
אני ממשיכה ללמוד, לקרוא, מקווה שבשלב כלשהו אגיע לרמה שנראתה בחלום. אני מתחילה להבין שמפגן הכוח שלי הוא עליבות במלואה בהשוואה למי שאני אמורה למלא את מקומו.
חולפים ככה עוד כמה ימים, אני מגיעה רמה בה סיארוס היה בחלום האחרון, ומצליחה לבצע את הטריק שלו, לפי המגילות. אני עכשיו מתחילה להאט את הקצב כדי להגיע לדיוק ועוצמה מקסימליים במה שאני מסוגלת לו כעת ורק מתמקדת בהם, חלק בי פוחד מלטעות בתהליך יצירת הדברים, וליצור דבר פגום. אך חלק בי תוהה למה ליצור דברים חדשים כמו הקודמים כשאת הקודמים יצורי הלילה למדו כבר איך להרוג.
אבל אני ממשיכה ללמוד , ואני מצליחה, אני מבחינה כי את ההוראות של סיארוס אני מבינה יותר מאת הספרים, כך שאני עוברת למוד מכתביו. עם הזמן אני מבינה את הלחשים שהטיל על המגדל, ומאפשרת למרגרט להיכנס לחדר, למרות שכל מה שכתוב עדיין מוגן וחסום בפניה. אפילו לא הבחנתי שההגנות הללו קיימות קודם, אני חושבת שזה בגלל שאני כמעט לא יודעת כלום על קסם. מרגרט מארחת לי חברה, ונשארת לצפות בי מתאמנת, התגובות שלה עוזרות, היא יודעת לעודד אותי להמשיך לנסות כשאני נכשלת, לפרגן כשאני מצליחה בדרך שתגרום לי להשתדל יותר. לפעמים אני רוצה להתחלף איתה, להיות עם כזה לב טוב, להיות טובה כל כך לכולם. אבל אני דואגת לה, אחרי הכל לא על כולם צריך לסמוך.
הפעם היא עצובה יחסית, אך היא לא אומרת למה, ואני לא יודעת איך לשאול. עצם זה שאני יודעת שקורה משהו לא נותן לי להתרכז בקסם. איך לשאול? אולי היא בכלל לא רוצה שאשאל? אולי זה בגללי? אולי קרה משהו במלחמה? השאלות מנקרות בי ואני נכשלת שוב ושוב.
אני מכריחה את עצמי להתרכז, הרי זה הדבר היחיד בו אני יכולה להועיל. וזה מתחיל לעבוד לזמן קצר כי אם היא לא מגיבה אני מתחילה לתהות על כך והמסקנות הקודמות עולות, הקסם נכשל לבסוף, ואני ממשיכה מחדש.
אני ממש לא יכולה להתקדם ככה. "מרגרט" אני פונה אליה, היא מרימה אליי מבט, נראה לי שהיא התרגלה שאני לא מדברת כמעט. "מה" אני לא יודעת איך להמשיך את המשפט. כאילו מה אני אמורה לשאול? היא נראה מופתעת. מאוד. "אל תדאגי" אני מניחה שפניי מסבירות יותר ממילים, אבל זה ממש לא מה שאני שואלת "למה את עצובה?" אני שואלת בכל זאת. "זה כלום, כלום לא קרה, לא באמת." היא אומרת, מזה אני מבינה שזה משהו שאמור לקרות. "מה יקרה?" אני ממשיכה, "איך זה שאת מבינה הכל, אבל לא את הדברים הכי ברורים?" היא שאלה בתשובה.
פספסתי משהו, שעה מאז שניסיתי את הקסם האחרון. ואני עדיין לא מבינה מה ברור מאליו שהייתי צריכה להבין, בקולה של מרגרט היה מין כעס כלפיי, היא עוד לא כעסה עליי קודם. זה מוזר, חלק בי רוצה לבכות, וחלק בי מאשים אותי ואז רוצה לבכות. אבל המוח פוקד שאין לי זמן לבכות, אם אני רוצה להועיל במשהו אני צריכה ללמוד לשלוט בקסם שלי.
אני מבינה שללמידה אני לא מסוגלת עכשיו אז אני מתחילה לסדר קצת, כדי להרגיש שאני עושה משהו. אני מתחילה לגלגל ולסדר את התרשימים על השולחן, ואת המחברות הפנקסים ולמעשה כל מה שפזור שם. סידרתי את הכל בפינת השולחן הימנית. ואז ראיתי את מה שהוא שרטט איתו בחלום הראשון. זה כמו צבע לילדים, אני חושבת. אני מביטה. אני מרימה אותו ואז מבינה שיכולה להיות לו משמעות, אז אני שומרת אותו, מניחה אותו בצורה שתראה חסרת חשיבות, אני אפילו לא מבינה למה אני חוששת ככה.
אני חוזרת לחדר ברגל הפעם, אך המוזיקה הנשמעת מהחדר ליד היא לא אותה נעימה קבועה, המקצב היה שונה, הוא היה עליז יותר. אני נכנסת והמושב ליד הפסנתר ריק, איש לא מנגן עליו. אני מתחילה להלחץ וסורקת את החדר. אני לא רואה דבר, איש. אני ממשיכה להתקרב לפסנתר, אני מקשיבה. המוזיקה עדיין מתנגנת. איך? למה? מי? זה בערך תמצות של השאלות שעולות לי לראש אני יושבת על המושב, וידי מתחילות לנגן בעצמן, אני מופתעת, מבוהלת אך המוזיקה מרגיעה אותי, אני נשאבת, אני עוצמת את עיניי וכשאני פותחת אותן אני רואה את סיארוס מזדקן, ונוסע, מזדקן עוד ועובר למקום אחר, לוקח לי זמן להבין שהוא בורח, ממי? האנשים שלחו אחריו דברים, יצירתו שלו שמשה אותם כדי לרדוף אותו, לא יודעת למה, אולי כדי שיצור דברים חדשים. אז למה הוא ברח? אם זה היה צורך הוא עזר. בשלב כלשהו הוא הפך את עצמו לצעיר יותר וברח במסלול אחר, אני כאילו צופה בו מלמעלה, מהשמיים. אני רואה אותו מזדקן שם ומתחיל מחדש במקום אחר, צעיר, לא משתמש בקסם.
אני יוצאת מזה, המוזיקה הפסיקה לנגן. אני יוצאת מהחדר, מבינה שהאזהרות שנשמעו בחלום הן לא פרי דמיוני, ומוחי והיותי פחדנית, הן אמיתיות. החלומות וזה נועדו להזהיר אותי, אך ברובן אני לא רואה מה האזהרה. ממה? הדבר היחיד המשותף לכולם הוא שסיארוס משתמש בקסם. זה כל המשותף. אני מביטה בידיי ותוהה איזה קסם יכול לשלוט באדם ככה.
אני יושבת ככה כמה שניות, משהו מכסה לי את העיניים ולפני שאני מבינה מה קורה, אני עייפה, עייפה כל כך.