מחוץ לקרוסלין- פרק 8

אני מסתובבת חזרה, לדלת. הלורד נראה תקוע מעברה השני. אני לא סומכת עליו. הוא יכל להביא לכאן בשקט בעלי קסם ולפנות את גופותיהם במשך עשור. אדם המסוגל לדבר כזה, אני לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליו, לא אחרי שסיארוס הגן על זה בכזאת קפדנות. אני מסתכלת בבלגן על השולחן ולא מבינה כלום. אני סוקרת את הספרייה מאחורי השולחן, היא ענקית. ואני מתיישבת לקרוא.
האור מתחיל להעלם לי ואני מבחינה שאין כאן מנורות, כל האור מגיע מהחלונות הקבועים בקירות ברווחים שווים והספר מואר, ככל שמחשיך יותר האותיות בספרים זוהרות במין נוגע שמספיק לי כדי להמשיך לקרוא.
אני מתעוררת משינה נקייה מחלומות ומגלה שכבר האיר היום ושנרדמתי בנקודה כלשהי על אחד הספרים. אני חוזרת מספר עמודים אחורה ומתחילה לקרוא. אני מתחילה להבין איך הקטע הזה של הקסם עובד. אני חושבת. אבל כל מה שלמדתי עד כה זה איך להרחיף חפצים ולתקן דברים, כמו הצנצנת בחלום. וגם את זה עוד לא תרגלתי. אני בכלל לא יודעת אם אני מסוגלת למשהו מזה אבל ההוראות היו מפורטות.
אני שומעת צעדים במדרגות. אני קמה, ניגשת לדלת ורואה את מרגרט מביטה בי. היא נראתה מעט כועסת. "למה לא חזרת לישון? אכלת משהו מאתמול?" היא נתקעה כשניסתה להיכנס. נראה שזה עצבן אותה. ורק אז אני מבינה שהיא דאגה לי. אני מחייכת, ומחבקת אותה. היא מופתעת. אבל לא שואלת.
אני ומרגרט אוכלות יחד, באותו מקום כמו אתמול, ואני אוכלת בכמויות. אולי כי אני אוכלת ארוחה אחת ביום. מרגרט מביטה בי, היא אומרת שנתארגן בחדר שלה, ושהיא כבר שלחה משהו שייקח את השמלה והנעליים לחדרה. אני מקשיבה בחצי אוזן, סיימתי לאכול ואין לי ממש מושג על מה היא מדברת, אני נזכרת במה שקראתי. למעשה קסם הוא הפעלת כוח בעזרת המחשבה. אני מביטה במזלג שהנחתי, ומנסה.
אני לא בטוחה איך או למה אבל זה עובד, אני מפעילה עליו כוח כלפי מעלה, והוא מרחף, בתחילה, עם הזמן אני קולטת שזה מסובך להמשיך כך לאורך זמן. מרגרט מביטה בי ובמזלג לסרוגין. היא מופתעת. ורק אז אני מעבירה בראשי את דבריה ומעכלת אותם. לרגע אני לא מבינה ואז המסיבה עולה לי לראש, המזלג נשמט ממחשבתי ונפל על השולחן.
התקלחתי והתלבשתי בחדר האמבטיה של מרגרט, כשיצאתי לחדר השינה שלה היא כבר הייתה מוכנה. מרגרט יפה, יפה מאוד אפילו. מרוב שתרגלתי בדרך חששתי שעיניי יהפכו לשחורות אבל זה לא קרה.
אנחנו נכנסות לאולם יחד, בתחילה לא מתייחסים אלינו. אך בשלב מסויים לחשושים מלווים אותנו עם מבטים. אני שונאת את זה. אבל נראה שלמרגרט לא אכפת מהם. אני מחליטה לאמץ את הגישה שלה. אני הולכת איתה זקופה. הנער שפגשתי באותו היום לא נמצא כאן. אני מסתכלת על האנשים ומישרה אליהם מבט אך הם מתחמקים. מרגרט מושכת אותי הצידה. לא היא מושכת אותי לקבוצה. הקבוצה כללה שלוש, נערה צעירה, אולי קטנה ממני אך נחישות נבטה ממנה ולבביות, אישה צעירה שחייכה אליי חיוך מזוייף, אפה גרם לחיוכה להראות שועלי במידת מה, אני כבר מתעבת אותה. בנוסף אישה צעירה אך כפי הנראה המבוגרת בקבוצה עם בטן תפוחה שכנראה, לפי הטבעת על אצבעה נבעה מהריון.
הן שוחחו ביניהן,כשנגשנו. מרגרט הציגה אותן לפני אבל הייתי עסוקה מידי בלבחון אותן בשביל לקלוט את השמות, קלטתי רק את השם של הנשואה, גברת רוזוולד. היא הייתה נעימה ורגועה, היא הייתה שקטה כמוני ונתנה לאחרות לדבר."ג'יין סיארוס" אני אומרת כשמרגרט עומדת להציג אותי. התגובות היו שונות, הצעירה, הביטה בי במבט מתפלא וסקרן, גברת רוזוולד שהביטה בי בחיוך עדין וטוב ואחרונה חביבה שחיוכה מזוייף התרחב עוד יותר, בחיקוי עלוב של גברת רוזוולד.
הן ממשיכות לדבר על דברים לא מעניינים וזה גורם לי להבין שההגדרה של מרגרט לכיף היא לא ההגדרה שלי. אנשים ממשיכים לנעוץ בי מבטים. אני מבינה כמה אני עייפה, לאור העובדה שלא בדיוק ישנתי בלילה האחרון, אני מסמנת בראשי למרגרט והקבוצה שאני פורשת וגברת רוזוולד מלווה אותי.
"ג'יין" היא פותחת. באמת שכבר אין לי כוח. "תודה לך" היא אמרה בפשטות, אני מביטה בה בסימן שאלה גדול. "בעלי הוא לוחם, הוא תמיד היה חלק ממערך ההגנה, אך אני דואגת לו. המצב שם לא קל." היא ממשיכה, מביטה בי בעיניים הטובות שלה. "מה שאת עשית, רק זה שהצלחת להיכנס, נתת להם תקווה, נתת לנו תקווה." אני ממש מופתעת, אני מביטה בה. ואני עושה את מה שנראה לי הכי טבעי, אני מחבקת אותה, בעדינות. היא נראת מופתעת אבל החיוך הטוב שלה שב.
אני הולכת משם לחדרי, אני נרדמת בשמלה והתסרוקת, מאושרת.

ההרגשה הטובה מאתמול לא עזבה אותי, אני עכשיו בחדר העבודה של סיארוס, יושבת על הרצפה קצת מותשת. אני התאמנתי מהבוקר על לגרום לדברים לרחף ולנוע כרצוני. אני מנסה עכשיו סוג אחר של קסם, לבטל את השפעת הזמן על חפץ, עכשיו אני מבינה שהזקן בחנות השתמש בשני קסמים אחד אחרי השני. אני מנסה את סוג הקסם הזה על הרהיטים הישנים בחדר, וזה מתקדם בסדר, נראה לי. הסוג הזה פועל על דמיון, אני מדמיינת מצב קודם ומכריחה אותו, בעזרת המחשבה להתקיים. לפי קצב הלימוד המופיע בספר אני לומדת מהר, אך לפי החלום של אתמול בלילה סיארוס למד הרבה יותר בזמן הזה, והוא עוד היה ילד קטן. תחושת הערצה כלפיו ממלאת אותי. אחרי הכל הוא המורה שלי במובן מסויים.
כשבוע אחרי המסיבה אני מבחינה שנכנסתי למין שגרה. קמה עם הזריחה, מתארגנת, מתאמנת ולומדת עד שמרגרט קוראת לי לאכול, ואז חוזרת להתאמן וללמוד. בערב חוזרת לחדר, נעצרת ליד החדר עם הפסנתר (כבר בדקתי איך קוראים לו) ומאזינה קצת לנגינה ועולה לחדרי לישון. אני מתקדמת בלימוד הקסם בקצב שלי. הלורד ועוזריו מנסים לחקור אותי על זה. והיום? היום באו לקרא לי, הלורד קורא לי. אני יורדת אחרי השליח ברוגע. אני נכנסת לאולם, כבר לא מתכווצת במקומי, אבל שלא יצפו ממני לדבר כי זה לא יעבוד.
אנחנו נכנסים, אני מזהה את חלקם מהמסיבה, וכולם יושבים סביב שולחן מלא. לבושים בהידור, אני לובשת שמלה לבנה ושיערי קלוע. כולם מביטים בי. "איך לימודי הקסם מתקדמים?" הוא ישב בראש השולחן ונראה חשוב מאוד. אני לא בדיוק מבינה איך לענות. הדחיפות בקולו סימנה לי שהמצב קשה. ושהוא לחוץ. "אני לא יודעת מתי אוכל להועיל במשהו" הזעם השתלט עליו. "את מבינה בכלל מה עומד על הכף?" הוא נעמד ודפק בידו על השולחן כשסיים. משהו בי נרתע.וחלק אחר בי התעצבן. "יצירת הדברים היא הקסם הכי גדול שבעל הקסם הכי חזק עשה." אני מתחילה, רוכשת בטחון להמשיך לדבר בכל מילה. " אני התחלתי ללמוד לפני שמונה ימים." אני ממשיכה, ומביטה בו חזרה, עד כה הבטתי ברצפה. "לבד, אין לי מי שידגים, הספרים הם המורים שלי, ואין לי מושג בכלל כמה נשאר לי ללמוד" הוא הביט בי התחילה מופתע ואז קטע אותי "את מבינה שאין לנו זמן בשבילך? שזה לא משנה כי אנחנו רק רוצים שתיצרי עוד נחותים? אז תפסיקי להתפנק" וואו, הראשון כאן שאומר את מה שהוא באמת חושב. הזעם גואה בי אך אני לא מצליחה לדבר.
החלונות מתנפצים, אני מרימה אליו מבט זועם. היושבים סביב השולחן נראים מאויימים. "אם אתה כזה מבין גדול בקסמים אז למה שלא תלמד אותי? או יותר טוב, תיצור נחותים בעצמך" אני מטיחה בו. הוא מחוויר, הזעם שהתבשל בי בשבוע האחרון, כל פעם שהרגשתי שאני נכשלתי כי לקח לי זמן להבין את ההוראות. הרגשתי בפעם הראשונה את חסרונו של מורה והאימונים, בלי להגיע לתוצאות, היו מתישים. "ולמה אתם קוראים להם נחותים אם אתם זקוקים להם כל כך?" אני נעצרת לסרוק אותם. אני מופיעה מולו, השולחן נמצא מאחורי, זז כמטר לאחור. "ואני מודעת למצב." אני מוסיפה ונעלמת לחדר העבודה של סיארוס, לא אני נעלמת להמשיך ללמוד, כי ממש אבל ממש אין לי כוח אליהם.