מחוץ לקרוסלין- פרק 7

מרגרט הייתה נחמדה, מאוד, אבל בסופו של דבר היא ליוותה אותי לחדרי. הייתי חלשה, ונשענתי עליה בדרך. בקשתי מים והיא ירדה להביא, אז עכשיו אני לבד.
אני סוקרת החדר שתוכלתו לא השתנתה, ומצטערת על שבקשתי לשתות, החברה חסרה לי. אני נזכרת בנער שפגשתי קודם, אני מניחה שהוא אחיה על סמך הדמיון בניהם, אם כי אף אחד מהם לא דמה במיוחד ללורד. כנראה הם דומים לאמם. גם פניה של מרגרט היו נאות, שיערה היה שחור ועיניה ירוקות, כמו של אחיה. אם עיניים זהובות אומרות שאני בעלת קסם, אז מה עיניים ירוקות אומרות, הן אומרות משהו בכלל? אני ממשיכה לחשוב כשמרגרט חוזרת. הפעם אני מצליחה לחייך.
מרגרט יצאה כדי לתת לי לישון, הלילה ירד. היה כיף איתה היום. בלי משים היא פטפטה וספרה לי על העולם בחוץ. היא ספרה שאחרי המלחמה שקראתי עליה, בזמן שעבר מאז יצורי הלילה התרבו בשקט. והם החלו לתקוף בגלוי אחרי שהתרבו ליותר מהמספר שבו שיערו שיש מהדברים. לפני כעשר שנים יצורי הלילה מצאו דרך להרוג את הדברים, מאז יותר ויותר מהדברים עברו לחזית. ואז נוצרה הדחיפות להשיג את הרשומים של סיארוס, מאז לפי מרגרט, הגיעו יותר ממאה בעלי קסם לביתם בנסיון לפתוח את הדלת. רק אחת שרדה, אך לא הצליחה לפתוח את הדלת. היא הייתה בעלת קסם מבוגרת אך היא מתה לפני שש שנים. כך שלמעשה אני בעלת הקסם האחרונה. המחשבה הזאת מבעיתה אותי, אך מרוב עייפות אני עוצמת את עיניי ונרדמת.
אני שוב מרחפת ברקע משתנה, הפעם התמונה שאני רואה היא עם אותו הגבר, אך הוא צעיר יותר, הוא ילד, עיניו זהובות והוא מביט על צנצנת שבורה על הרצפה, נשמע קול צעדים, הוא נראה לחוץ, וזקן נכנס לחדר מהדלת הפתוחה לרחוב, גם עיניו היו זהובות. הוא הביט בצנצנת ובילד ואז הצנצנת התחברה, תוכלתה חזרה פנימה, והצנצנת שבה אל המדף, לעמוד בין צנצנות אחרות. הילד נראה נפעם. הוא הרים מבט אל הזקן,מדלת פנימית, שבוודאי הובילה לחדר נוסף, נכנסה אישה שמנה וגדולה, "מה אתה מתבטל פרחח?" היא אמרה בקול זועף, הילד התכווץ מעט במקומו. "איך אפשר לעזור לך?" היא שאלה בקול נעים יחסית את הזקן. הזקן התעלם ממנה, "מה שמך, בני?" הוא פנה אל הילד, הילד נראה כמפחד מהאישה שתק. האישה סמנה לו לדבר, אבל הוא עדיין חשש, "סיארוס " הוא אמר בחצי לחישה. "ומה אתה עושה כאן סיארוס?" הזקן המשיך, "הילד עובד אצלי" האישה אמרה. "הוא יתום, הוא גר בבית היתומים הקרוב" היא הוסיפה, אני מניחה שהיא נסתה להראות שאכפת לה, אבל הזקן התעלם ממנה. " בני," הוא פנה אל הילד, מי האחראי עליך?" הוא שאל, "גברת בראון" הילד השיב. הוא נראה פחות מפוחד. האישה השמנה נראתה כלא יודעת מה לעשות. הזקן יצא מהחנות וסגר את הדלת אחריו, ואני שוב נופלת, ומתעוררת.
אני מחליטה להתעלם ממשמעות החלומות אך לזכור אותם. אני מניחה שאין לי אפשרות נכון לעכשיו להבין אותם. אני קמה מהמיטה, מרגישה חזקה הרבה יותר, נגשת לחדר הקטן ומדליקה את המנורה. קארה מחזירה לי מבט. מהמראה. עדיין לילה. עיניי חזרו להיות זהובות לחלוטין. אני שוטפת פנים, וחוזרת למיטה, אני עדיין מרגישה חלשה.
אני מתעוררת, כשאני שומעת את מרגרט קוראת בשמי. אני קמה עם אנרגיות, כנראה שהשינה עזרה לי. אני נעמדת ונכנסת לחדר הקטן. אני מתארגנת שם- הפעם השמלה ירוקה. אני יוצאת ומרגרט יורדת איתי למטה. "את יודעת, השמועה שהצלחת לפתוח את הדלת הראשונה עברה כבר. אנשים רוצים לפגוש אותך." היא אמרה, אני נעצרת במקום. "אל תראי מבוהלת כל כך, זה לא יהיה רע, כנראה שזה יהיה במסיבה אבל את לא חייבת לבוא." היא אמרה מנסה לעודד אותי. אני עדיין חושבת על זה. אני בכלל לא יודעת מה זה מסיבה, אבל החלק של לא חייבת לבוא הרגיע אותי. אנחנו הולכות לחלק במקום הזה שעוד לא הייתי בו. אנחנו יוצאים החוצה, לחצר שלא הייתי בה קודם. היא הייתה כמו חצר פנימית, מוקפת קירות גבוהים. היו בה צמחים מטפסים צמודים לקירות ושולחן עדין עם 6 כסאות ערוך לשני סועדים. היא התיישבה באחד הכסאות. "שבי" היא אמרה בחיוך, כשראתה שאני מחכה. היא התחילה לאכול, לקחת ממגשים שונים. הייתי רעבה, אז הצטרפתי אליה.
אחרי שאכלנו וצחקנו קצת, העזתי לשאול " מה זה מסיבה?" היא הביטה בי מופתעת, "מסיבה זה, וואו בחיים לא חשבתי על זה, מכירה את זה שאת יודעת מה זה אבל את לא מצליחה להגדיר את זה" אני לא מכירה את זה אבל אני מהנהנת בכל זאת. " אני חושבת שזה מפגש חגיגי וכיפי של אנשים כדי להנות ביחד, אבל אני לא מגדירה את זה מדוייק." הדרך בה אמרה את זה גרמה לי להבין שככה היא רואה את זה. "אז מה עושים שם?" אני שואלת שוב, מנסה לקבל תמונה מלאה יותר "מדברים וצוחקים ולובשים בגדים יפים" היא אמרה, בסדר, במישור הזה זה לא יעבוד. מרגרט מביטה בי, "אנחנו צריכות לצאת לקניות" הבלבול גובר. איפה זה בכלל? איפה אני בכלל? "מרגרט, " אני פונה אליה "איך קוראים למקום הזה? כאילו איפה אנחנו עכשיו" צל של צחוק חלף בפניה "רוס, אחוזת רוס" היא אמרה ונעמדה. נעמדתי גם אני והלכתי אחריה, אני מניחה שהיא תוביל אותנו למקום הזה שנקרא קניות.
אני עכשיו, בחדר שלי חזרה, מניחה את השמלה החדשה בארון, ואת הנעליים החדשות בקופסא. מסתבר שקניות זה לא מקום, ולצאת לקניות זה ללכת לקנות. קונים בחנויות, אני מניחה שזה המקום בו סיארוס הקטן, הילד בחלום, עבד אצל האישה השמנה, רק שבחנות ההיא לא מכרו בגדים, מכרו שם אוכל. אני מחייכת לעצמי, היה כיף לבלות עם מרגרט. האנשים שהיו שם גם היו נחמדים, אך הם התלבשו בפשטות, ואולי אפילו עליבות, מסתבר שהמצב כל כך רע שאנשים הולכים להלחם בעצמם ולא תמיד חוזרים.
אני שמחה שהייתי בקרוסלין, שם דאגו לי, ברחובות, לא אלו שהיינו בהם נראו ילדים מושיטים יד לעבר אנשים עוברים, היה בזה משהו עצוב ואומלל אם כי אין לי מושג מה הם רוצים שיתנו להם. אולי הם פשוט במצב בו הם מוכנים לקבל כל דבר.
אבל היו שם גם דברים יפים. קודם כל היו הרבה אנשים. וגם הם לא קראו לדברים נחותים, הם קראו להם מגינים, אני מניחה שהם אלו שלא מוגנים מאחורי חומות מכירים בערכם של הדברים יותר. ואני? אני גם נמצאת מאחורי חומות, אפילו לא מרגישה שיש מלחמה.
המחשבות הללו מדכאות אותי, כיוון שאני מפחדת, ובטח שלא מבינה למה מצפים ממני ליצור עוד דברים. אז מה עם הצלחתי לפתוח דלת. אני סוגרת את המחשבות הללו, כשהלורד נכנס לחדר. "צהריים טובים" הוא היה אדם קר, הברכה הייתה רשמית בלבד. "המסיבה תתרחש מחר בערב." חלק בי שמח על כך שיש זמן להתכונן ולדעת יותר, אבל חלק אחר רצה כבר להיות שם. "התלווי אליי בבקשה" משהו יכול בבקשה לומר לו שהדיבור הקר הזה מעצבן. אני רק רוצה שיגיע כבר לעיקר.
אנחנו מגיעים למדרגות המפותלות מאחורי הדלת שפתחתי אתמול. מדרגות מורקו היטב. אני מתחילה לעלות. בסוף המדרגות, שנגמרו מוקדם משחשבתי, הייתה דלת נעולה. ממבטו הבנתי שרצה שאפתח אותה. אם הקודמת הרגה את כל מי שניסה ולא היה לו מספיק קסם, מה יקרה לי עכשיו? האם זה פשוט יהרוג אותי בלי לחשוב? אני נסוגה. הוא מביט בי. אני חושבת על מרגרט שהייתה נחמדה אליי כל כך, על האנשים בנחמדים שפגשתי היום שלא מגיע להם למות או לסבול מאובדן אהוב ומגיעה למסקנה שעדיף שאנסה.
אני פותחת את הדלת ולא מרגישה חולשה. אני נכנסת פנימה, אך הלורד נעצר לפני המשקוף, כאילו משהו חוסם אותו, מעברה השני של הדלת, במקום שלא ניתן לראות מהדלת הפתוחה היו מגילות, מחברות וספרים רבים, בערבובייה שלמה.
אחרי כמה רגעים אני מזהה את החדר, החדר בו סיארוס אמר לי שאסור לבטוח באיש.