מחוץ לקרוסלין- פרק 3

אני נרגעת. ומתאפסת. בתחילה אני קולטת שאני בוכה, או מחוסר הידיעה או מחוסר האונים או כי אני כזאת פחדנית. כך או כך הדבר הבא שאני קולטת הוא שיש לי כאב ראש נוראי, כנראה שהעיניים שלי אדומות מהבכי, אך הכאב ראש בטח גם מכך שלא אכלתי או שתיתי דבר מהבוקר. אני קמה מהמיטה, מסתדרת, מביטה מהחלון ורואה שכבר התחיל להחשיך אך השמש עוד לא שקעה ברובה. כנראה שהייתי היסטרית ומרוכזת מידי בלבכות בשביל לקלוט משהו כי כעת היה מגש על שידת הלילה. משהו אמר לי שלא לזה משמשות שידות לילה אבל אני מניחה שדברים יכולים לשמש גם למטרות אחרות בהצלחה.
מתיישבת על המיטה, במקום של הכרית, כשהכרית עוברת זמנית לצד השני של המיטה, על חבילת הבגדים. אני לוקחת אליי את המגש, מניחה את הקנקן על השידה חזרה ומתחילה לאכול. בצלחת היו מאכלים שאני לא מכירה אבל זה לא משנה לי, הגוף שלי מרגיש כל כך חלש שאני כבר לא חושבת בבהירות. אני פשוט אוכלת. כשאני גומרת, והבטן תוקפת אני מבחינה בכמה טעויות שעשיתי, אחת, אפילו לא שקלתי מה אני אוכלת, שתיים, הייתי צריכה לשתות קודם ולאכול לאט, כדי להיפתר מכאב הראש ולא ליצור כאב בטן ושלישית הייתי צריכה לחשוב.
עכשיו, אני מניחה את המגש חזרה על השידה, ועליו את הקנקן. הכאבים מתחילים לעבור. ואני מתחילה לחשוב בצלילות. אויק, לא הרעילו אותי או הרגו אותי עד כה אז כנראה שהם לא שכחו שאני קיימת וכאן, ושהם לא רוצים אותי מתה. היה בידיעה הפשוטה הזאת משהו מאוד מרגיע.
עכשיו, כששתי הדאגות הללו ירדו לי מהלב, אני מבינה ששוב פספסתי הזדמנות לשאול משהו שנכנס לכאן מה הולך פה לדלות מידע. זה מאכזב אותי אך אני מתחילה לקלוט שאין לי זמן לאכזבות, הן לוקחות זמן חשיבה יקר בלי תועלת כלשהי.
אני חוזרת למראה ומבחינה שהשמלה לא התקמטה. יש בזה משהו משמח, השמלות הלבנות של בנות החדרים האחרים היו מתקמטות משינה בהן. אני מבינה למה אני ממשיכה לחשוב על קרוסלין, כי זה מקור המידע היחיד שלי, אך אני רוצה להתנתק, שאם אני כבר מתחילה, אני מתחילה מחדש.
אני צופה בשמש שוקעת מהחלון. השקיעה יפה, וזה מרגיע. אני צופה בה שוקעת וקולטת שיש מספר מנורות עומדות פזורות בחדר. הן כבויות. ההכרה שאם אני לא מדליקה אותן בזמן הקרוב אני אשאר בחושך מוחלט עד הזריחה, נותנת לי להתנתק ממראה השקיעה ולהדליק את המנורה הקרובה ביותר לחלון, בעזרתה אדליק את השאר אחר כך.
כחצי שעה אחרי השקיעה האור היחיד בחדר היה אור המנורה לידי. אני עדיין מביטה החוצה, עד שיחשיך לגמרי. כשכבר איני מצליחה להבחין בדבר אני מסיתה את מבטי לחדר, ומתחילה להדליק את שאר המנורות. אני מניחה שהחושך משפיע עליי כי אני מתחילה להילחץ בעודי מדליקה את המנורות, מפחדת שתיווצר הפסקת חשמל שתשאיר אותי עם החושך. זה לא שאני פוחדת מהחושך, אך מזמן למדתי שהחושך הוא ההזדמנות של אנשים להוציא את המכוער בהם. אני מניחה שאם החושך היה אדם הוא היה מוחה בהם על כך, על שהרסו את שמו וקשרוהו בשמם. הנוסף, ישנם יצורי החושך, קראתי עליהם אך אינני מבינה מכך הרבה. אני מפחדת מהם, מהכל, אני מפחדת להיפגע, אני מפחדת לטעות. אני פשוט פחדנית. אני מניחה שזה לא יביא אותי לשום מקום ועליי להתגבר על זה אבל אני לא יודעת איך. ושוב נסחפתי במחשבות חסרות ערך. אני יושבת על המיטה בחושך, נותנת למחשבותיי לנדוד למחוזות אחרים, רגליי מקופלות אליי, הכרית על הבגדים שבשלב כלשהו אאלץ להכניס לארון המאובק. מבטי חולמני, לא בטוחה אם עיניי עדיין אדומות אך אני מרגישה יותר טוב ממקודם. אני מבחינה שמצורת סידור המנורות יוצא שאין אור על המיטה בשעת הלילה, כך שגם אם משהו יכנס כשתישן בלילה הוא לא יראה אותה. אך לא אשן בשעות הקרובות. ישנתי כבר כמעט כל היום.
אני מתעוררת אחרי שינה לא רצופה, ומגלה שהמגש נעלם בזמן בו ישנתי. לכתחילה נרדמתי רק בשל השעמום. אחרי המקלחת אני בוחרת את השמלה הכחולה ולובשת אותה, לא בטוחה עד כמה היא מתאימה לי, אבל יש בצבע משהו מרגיע. אני מסדרת את השיער הרטוב שלי לצמה זהה לצמה שקלעתי אתמול. אני מבינה שאין לי עכשיו גם מים וגם אוכל, אז אני מכינה את עצמי ע"י התיישבו תעל המיטה ובהייה חסרת תכלית כדי שלא אגיע למצב של אתמול.
אני לבסוף אוזרת אומץ ויורדת למטה, במדרגות, אני מגיעה למטה מסוחררת מעט, וכאני מניחה את היד על ידית הדלת אני נזכרת באתמול ומתכווצת במקומי, החששות מתחילות לנקר בי. אבל אני מתעלמת מהם. אני מתעלמת והבטן שלי גועשת, אני פותחת את הדלת. גם מאחוריה לא היו דברים. אני בתחילה בוהה, אולי כי נתתי לרגע הזה כזאת חשיבות במחשבותיי אני כל כך מופתעת שכלום לא קרה, אבל זה טיפשי. אז אני מתחילה ללכת במסדרון. כשאני מגיעה לדלת אני לא עוצרת בעצמי ופותחת אותה. אני מבינה כמה זה טיפשי, שקודם כל כך נזהרתי אך עכשיו אני פועלת בכזאת פזיזות, אך אני מניחה שזה בהשפעת האופוריה שנכנסתי אליה בכך שהתגברתי על הפחד ופתחתי את הדלת למרגלות המדרגות. אני מניחה שהתרגלתי לבדידות במובן מסויים כי לא ציפיתי לראות שם איש. בחדר היה משהו גדול, מין כלי נגינה אני חושבת, ראיתי תמונה שלו במילון פעם אך אינני זוכרת את שמו. הוא גדול ומנגן בו יושב לפניו. אני חוקרת אותו קצת, לוחצת על דברים לבנים ושחורים ובכך הכלי הזה מפיק צלילים בלי שאצליח להיזכר איך קוראים לו. אני מתיישבת על הכיסא שמיועד כפי הנראה למנגן ומשחקת קצת עם הצלילים. אני מניחה שזה מטופש מאוד, חסר אחריות וילדותי אבל נהנתי מכך אז לא היה לי כל כך אכפת. אני קמה מהמושב ובודקת את שאר תוכלת החדר, היא כללה כמה כורסאות וספרים על מדף! חלק בי לא מאמין שלא ראיתי אותו קודם, אני ניגשת אליהם וחוץ מכותרות השאר לא היו אותיות, אני מניחה שהשאר היו תווי נגינה אך הם לא אמרו לי כלום. אני מחזירה את הספרים למדף אחד אחרי השני באכזבה גוברת. אני ממשיכה לסרוק את החדר ומבחינה בוילונות מוסתים, אני פותחת אותם ורואה מנוף של החצר שלא ראיתי מלמעלה, אולי כי הוא כמעט מתחת לחדר שלי. זה לא בדיוק חדר וממש לא שלי אבל אני מתייחסת אליו ככה, עקב כך נוצרת לי יציבות מסויימת. אני חושבת מנסה להחליט איזה נוף מרשים יותר, הנוף מהחלון שלי או זה. אני מביטה בעניין בפרחים שלא הייתי רואה כל כך טוב מהגובה של חלוני, ונפעמת מיופיים. אני קופצת כשאני שומעת קול, "מי את?" אני קופאת. והחרדות שלי חוזרות, ומחשבותיי חוזרות להיות מחשבות של פחדנית, מבוהלת וביישנית מידי בשביל להגיב.
אני מוצאת כוחות להגיב ומסתובבת. אני מביטה בבחור צעיר, הוא נראה בערך בגילי. פניו נאות, אני מניחה, היה בהן יופי מסויים. ובגדיו היו רשמיים במידת מה כמו של האיש עם השיער המלבין. ואני לא מוצאת בפי את הכוח לדבר.