מחוץ לקרוסלין- פרק 22

אחרי שלוש שעות לפחות שאני יושבת בחדר של מרגרט שמודדת בגדים, מנסה להחליט מה ללבוש להכרות איתו. אני מניחה שזה נובע מעקרון שפעם הקפדתי עליו של רושם ראשוני. אני לא ממש מייעצת לה, היא יותר מדברת לעצמה, לובשת בגד מתארגנת לגמרי, מחליטה שזה לא מושלם ומתחילה מהתחלה, חלק בי רוצה להזכיר לה שזה לא נשף, ושהיא לא אמורה להראות מתרגשת מידי כי כבר אפשר להניח מהכרותי עם דלווין שהוא לא בדיוק נחמד לאלו שיש לו יתרון עליהם. אני מתחילה לחשוב שההצעה שלי להכיר ביניהם תוביל להכרה שלה כמה זה מטופש לחבב ככה מישהו שלא מכירים.
אני ומרגרט נעלמות מחדרה לאולם, לכניסה שלו. דלווין מביט בי ממושבו על הבמה בחיוך, כמעט כולם מסתכלים עלינו, אין לי מושג למה, אולי כי דלווין מביט בי כך. הוא ירד ממקומו על הבמה וניגש אלינו, "טוב, יקירתי" הוא פונה אליי, עדיין עם חצי חיוך, כמעט כאילו הוא מודבק לו על הפנים. טוב, יותר מדוייק אליי. אני ניגשת אליו, מושכת אחריי את מרגרט. "אפשר לומר שכולם כאן שמעו על יכולתך" הוא אומר, בחיוך, אז הם יודעים שאני בעלת קסם, אז? "אחרי שהצלחת ליצור דברים לבני אדם" הוא ממשיך, לא בדיוק עוצר, כולם מסתכלים עלינו. עכשיו זה לא רק המנהיגים, או קבוצה קטנה, זה כולם. כל הנוכחים באולם הענק הזה ואני רוצה לקבור את עצמי, אבל מרגרט שמאחורי כאילו נותנת לי כוח לא לסגת לאחור ממבטיהם. " ברור שיכולותייך משתוות לשל אבא" הוא אומר, עדיין מחייך כשחלקים בי עדיין מנסים להבין במה מדובר. איזה אבא? חלק בי אומר שמההשוואה הזאת אבא זה סיארוס, אולם, סיארוס חי לפני כמה מאות טובות, לא יתכן שיש לו בן שהוא לא ערפד ועדיין חי. ומה בדיוק נותן להם להשוות אותי לסיארוס? אני בכלל לא מתקרבת אליו, אני אפילו לא ידעתי שעשיתי את זה.
דלווין נעצר במרכז האולם, באיחור אני קולטת שהפסקנו להתקדם לעברו. "אבא" הוא ממשיך עדיין מביט בי, "הציל אותנו מאבדון, הוא יצר עבורנו את המקום הזה, הבטוח" הוא ממשיך הפעם כלפי כל הסובבים, "וג'יין כאן כדי להמשיך את דרכו" הוא אומר מחווה עליי בידיו. אני רק רוצה להעלם. "ג'יין תצטרף אליי בפריצה וחילוץ של אחינו השבויים" הוא ממשיך, קולו היחיד הנשמע בחדר. "נצא אחרי הארוחה" הוא מסיים וניגש אליי, מלווה אותי למעלה, לבמה לשבת, כשאני נותנת במרגרט מבט מתנצל, כשהיא נותנת בי מבט מעריך וסולח, נגשת לשבת בשולחן הקבוע.
הראש שלי מתחיל להשתולל. מה בדיוק קרה כאן? עוד לא השלמתי עם זה שאני יצרתי את הדברים, או נניח איך עשיתי את זה, ודלווין כבר אומר שמה? להציל אותם? חלק בי מקווה שזאת בדיחה גרועה על חשבוני.חלק אחר תוהה למה הכוונה בשבויים. התמונות של המצב של בני האדם עולות לראשי והן די גרועות, וכאן הכל נראה שלו כל כך, או שאולי לא? על איזה שבויים הוא מדבר? למה שבני האדם יקחו שבויים אם הם מפסידים? מי צודק במלחמה הזאת? או שאולי זה כמו שהנחתי קודם חלק ממהותה של מלחמה? שאין צודק ואין מנצח וכולם נפגעים? אני לא נוגעת באוכל למרות שלו מלא לי את הצלחת.
אני מתחילה לפחד. אני והדברים מעולם לא הסתדרנו. אחרי הארוחה הזאת זה אחת ולתמיד, אבל הפחד משתק אותי, אני אפילו לא יודעת מה מפחיד אותי יותר, לבחור בצד הלא נכון, לאכזב את האנשים שמאמינים בי, או בכלל לגלות שאני חלשה?
כשאני עוצרת, אני מגיעה למסקנה, שבמלחמה אין מנצחים, כולם מפסידים, מנצח הוא מי שנשאר מחוץ למלחמה, אך זו לא אופציה עבורי. אני חושבת על הטענה שיש מהם שבויים אצל האנשים ועל הילדים בפינת הרחוב ההוא, ומחשבה אחת עוברת לי בראש, שזאת לא אופציה לאף אחד.
לו מעירה אותי ממחשבות, מושכת את צומת ליבי אל דלווין. הוא הושיט לי יד באבירות, וחלק בי רוצה לצרוח עליו, את השאלות שהשתוללו לי בראש. אני תופסת בידו ויוצאת איתו מכאן, המבטים ננעצים בנו ביציאה, אני מנסה לשכנע את עצמי שהמבטים ננעצים בו ולא בי, אבל זה לא כל כך עובד.
אחרי שאנחנו יוצאים, הראש שלי חוזר לחשוב בהגיון. אני מגיעה למסקנה שכך או כך, יצורי הלילה לא צריכים להיות כלואים. "ג'יין" דלווין פונה אליי, החיוך עדיין מודבק לפניו. "אני יודע שזאת הייתה הפתעה, אך כל מה שאת תצטרכי לעשות הוא לזרז תהליכים, דברים שכבר עשית, רק בקנה מידה גדול יותר" אני מסתכלת עליו, מנסה להבין על מה הוא מדבר, אם זה רק זירוז תהליכים לא יהיה הרבה יותר יעיל אם ייקח איתו כוח גדול של אנשים או משהו? אני לא יכולה לבצע יותר מקסם אחד בו זמנית, זו מגבלה רצינית, ועצם זה שרק שנינו הולכים, מה אני אמורה להבין מזה? ואם אהיה מותשת מהקסם? מה אז? מה אם אכשל?
נראה שדלווין חיכה שאחזור למציאות, כלומר אחזור להקשיב לו. "אני מודע למגבלות השליטה שלך על הקסם, למרות שהן מזעריות למצופה מבעלת קסם חסרת נסיון כמוך, הן עדיין שם והן נלקחו בחשבון." הוא הפסיק, אני מניחה שזאת הפעם הראשונה שבה אני מדברת איתו והייתה בו מעיין דאגה למשהו. אני מנסה להירגע, ומגיעה למסקנה שאני צריכה להפסיק לחשוב על זה, הנהנתי חצי הנהון, לסמן שאני בסדר או מקשיבה או לא יודעת מה, אבל זה הספיק, "אנחנו נעבור בשער דרכו הגעת לכאן, רק שהדלת תפתח לכלא." אני מקשיבה. "את צריכה רק לפתוח את כל הדלתות של התאים בבת אחת"
זה נשמע קל, זה נשמע ממש פשוט. דלווין הסביר לי איך הדלתות בנויות, ושאני אמורה להפעיל עליהן כוח להעיף אותן לתקרה. הוא הראה לי את התוכניות, הפרוט של הכל מאוד הרגיע אותי. ועכשיו אנחנו עומדים לצאת, אני יורדת איתו את הכל הדרך שעברתי כשהגעתי לכאן, הדרך לאולם ההוא עם הכיסא, ומשם לאזור בו המסדרון היה צר שפחדתי מהזיזים שבלטו מהאבנים. גם עכשיו אני חוששת מהם, רק שהפעם אני עוקבת אחרי דלווין לשם, ולא אחרי קאלה. אנחנו מגיעים לדלת ההיא, דלווין התעסק בדברים מסביב, עכשיו כשאני רואה אותם אני מניחה שהם מכוונים את הדלת למקום בו היא אמורה להפתח או משהו.
כשהדלת נפתחת, אני מנצלת את הרגעים לקלוט מה אני רואה, זה נראה כמו מסדרון, לא רחב אך גם לא צר, מספיק מקום לשני אנשים לעבור יחד לא צמודים אחד לשני. הרצפות מבטון, נראות נורא, אפור מכוער. הקירות הם גם מאותו חומר, מצד ימין תאים בין תא לתא מפריד קיר בטון, ולכיוון המסדרון ההפרדה היא של סורגי מתכת בלבד. דלווין מסמן לי, ואני נותנת לעצמי להרגיש את המסדרון, לתת לקסם שלי להתפשט על כולו, ואז אני מרגישה את הקסם שלי סביב הסורגים, אני נותנת לו להתלפף סביבם, להשיג אחיזה.
אחרי כחצי דקה של ריכוז, אני שולפת אותם ממקומותיהם, והם עפים נצמדים לתקרה, אני מרגישה שאני נחלשת, אבל הם התחילו לצאת. האסירים יוצאים מהתאים אחד אחרי השני ונוהרים לעבר הדלת לידי. אני מרגישה שלא אוכל להחזיק את הסורגים באוויר עוד זמן רב, אז את אלו שכל האסירים כבר עברו, אלו הרחוקים ביותר, אני שומטת והם נופלים על הבטון בבום. קול הסורגים הנופלים נשמע בברור והיה לו הד, זה רק ממריץ את האסירים אל הדלת ונותן לי לשמוט את הסורגים יותר מהר.
לאחר כמה דקות, בצד המרוחק ביותר, זה שהפלתי בו כבר את הסורגים, והם נחתו במין אלכסונים משתנים כי אורכם היה גדול בהרבה מרוחב המסדרון, נכנסו דברים. המעבר הצר האט את קצב ההתקדמות שלהם, ועצם ההתקדמות שלהם המריצה בלחץ והיסטריה את האסירים אל הדלת. מסקירה קצרה ניתן להבחין שלמרות הקצב האיטי, הם התקדמו במהירות גבוהה יותר מהאסירים, הראש שלי צועק עליי, ביחד עם הגוף במחאה על המאמץ, הפעם אני לא מפילה את הסורגים ישר כשהם מתפנים, אלא מחכה לדברים ומנחיתה אותם עליהם. זה יוצר עיקוב, אבל לא מספיק, במיוחד לאור העובדה שביכולתם להרים את הסורגים, ולהשליך לכיווני.
לו מתנתקת ממני, עוצרת את הסורג באוויר, ודוחפת לתא שהתפנה כבר. אני מרגישה שאני עומדת לקרוס ומחליטה להניע אל התא הזה את כל הסורגים שאני עדיין מרימה. האסירים כבר עברו ברובם, והדברים ממש קרובים. כשהם קרובים מידי, אני מתחילה לחשב כמה זמן עד שהם יגיעו, ומה עליי לעשות, להסתובב ולחזור לתוך המקום ממנו באתי? זה יהיה בגידה? אני מרגישה את ההקלה כשהסורג האחרון יוצא מאחיזת הקסם,ולו חוזרת אל כתפיי, מעניקה לי ביטחון ואומץ להשאר, אני מרימה מבט בציפייה לראות את הדברים לידי, אבל הם לא שם. אני מביטה במסדרון, מלפניי ורואה את דלווין, עומד כשגופות-לא בוטחה אם אפשר לקרוא להן ככה, של הדברים פזורות סביבו, מרוטשות. הוא מסתובב עליי, על פניו עדיין נוכח חצי חיוך, מושך אותי למעבר, ואנחנו עוברים בדלת, היא נסגרת אחרינו.