מחוץ לקרוסלין- פרק 20

כשמרגרט מבחינה שנרגעתי, היא מתחילה לדבר ולספר לי כל מיני דברים אבל המחשבות שלי נודדות. אם מרגרט היא בצד של בני האדם אז למה היא פה? ואם היא בצד של יצורי הלילה אז למה היא הייתה ברוס? אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא כמו אחיה, חצי משנת צורה. אני עוד לא יודעת למה, אבל אני מניחה שהיא תציין את זה מתישהו. נכון לעכשיו דבריה הם על בגדים, אין לי כוח להקשיב לזה. זה גורם לי לחשוב על שאר האנשים כאן, לפי כמות החדרים, יש כאן הרבה אנשים, כך שיש סיכוי לא רע שיהיו לי חברים שלא יפחדו ממני כמו מרגרט. בראשי גם אניה עולה, ואחריה מייקל ותומאס. אני מסלקת את שלושתם ממחשבתי. אני מתחילה להיות רעבה, עבר הרבה זמן מאז שאכלתי משהו.
"מתי אוכלים?" אני שואלת לבסוף. מרגרט עוצרת נראת מבולבלת לרגע ואז "בעקרון עוד מעט ארוחת צהריים" היא אומרת, "אבל אם את ממש רעבה אפשר ללכת למטבח" היא אומרת בחיוך מעודד. הבטן שלי מבהירה לי שאני רעבה מאוד מאוד. אני לא זוכרת שהייתי אי פעם רעבה, כך שאולי אני סתם מגזימה. כך או כך אני סוג של מהנהנת. "אז למטבח" מרגרט אומרת בשמחה. למה זה משמח אותה? למה שתרצה ללכת אם היא לא רעבה?
אנחנו יורדות ביחד כמה קומות, עוברות כמה מסדרונות והכל נראה אותו דבר, אותו עיצוב קבוע שאם אלך בו לבד לא אוכל להתמצא. אנחנו נכנסות מבעד לשתי דלתות מתכת קלות, לחלל ענקי. החלל הזה הוא בעל קירות ישרים וחלקים לחלוטין, עליהם מסודרים ארונות מתכת מהרצפה לתקרה, לכל אורך הקירות הצדדיים. בנוסף היו סולמות נעים המחוברים לכל ארונות, סביר להניח שכדי להגיע לתוכלת רוב הארונות (רובם הרבה מעבר לגובה אליו יכול מישהו להגיע בהושטת ידיים). זה הזכיר במובן מסויים את החדר החום בקרוסלין, רק שהחדר קטן יותר ובחדר היו ספרים ומיטה גדולה במרכז, כאן בכל מקום שלא צמוד לקירות יש שולחנות וכלים שונים שאני לא מזהה. מולי יש קיר שהוא למעשה חלון גדול שמתפרס על כל הקיר, וממנו נראה נוף של ים, כמו במרפאה ההיא.
אנשים התרוצצו כאן במהירות, בתיאום חלק העבירו דברים מהארונות, וחלק עמדו ליד שולחן או כלי ספציפי ועשו שם משהו. כמות האנשים הייתה קרובה למאה, זה גורם לי להתחיל להבין כמה המקום הזה באמת גדול. אני מזהה את סירדן ליד שולחן צדדי, עובד ברוגע בניגוד לשאר, אני לא מזהה את הכלים בהם הוא משתמש או מה הוא עושה, אבל מרגרט מושכת אותי לכיוון אחד הגברים שם. הוא התעסק במשהו בין צמיגי למוצק, על אבקה לבנה, שדי כיסתה את כולו. הוא אפשר לומר פיצל וגלגל את זה, ועשה עם זה צורות שונות. הוא סידר אותם על מעין מגש מתכת, וצרף לשורה של מגשים כאלו עם החומר הזה, מה שהוא לא יהיה. גבר מבוגר שישב על כיסא בין כלי מטבח לא מזוהה מבחינתי לבין המקום בו הונחו המגשים הוציא מגש של לחם מהכלי שלידו, די מזכיר ארון אבל הוא ממתכת ונראה שהזקן סובל מחום מכיוונו, והכניס מגש עם החומר. מרגרט מושכת בידי, כמעין מסמנת לי, אני מסתובבת, היא מדברת עם האיש השמנמן שעבד על החומר הזה. היא מציגה אותי, אבל מעניין אותי מה זה הכלי הזה, שמכניסים אליו חומר מוזר שהוא לא בדיוק מוצק ולא בדיוק נוזל ומתקבל לחם, כך שאני בקושי מבזיקה לעבר השמנמן חיוך, מבטי נודד אל הכלי ליד הזקן.
כשאני חושבת על זה, אני מבינה שמעולם לא חשבתי על מאיפה מגיע אוכל וממה הוא עשוי. אני מתקבלת לזקן ומביטה דרך הדלת השקופה בתוכלת הכלי. החומר על המגש נראה יותר כמו לחם, והחום שם היה חזק, זה גורם לי להסיק שהחום הוא האחראי לכך שדבר מוזר הופך ללחם. אני מגיעה למסקנה שההחלטה הזאת סבירה ביותר והיחידה האפשרית בהתחשב בנתונים ונעמדת חזרה לחפש את מרגרט בעיני. אני מבחינה שהזקן מביט בי מחייך, השמנמן נראה מופתע ומרגרט ניראת מבולבלת. אני מבחינה שמרגרט בכלל לא מסתכלת עליי, אני עוקבת אחרי מבטה אל סירדן שניגש אלינו. הוא נראה כמו קודם, אפילו אותה תלבושת פשוטה שחורה. עיניו האדומות מביטות בי והוא מחייך. אני מחזירה חיוך, חלק בראש שלי אומר שאם מנהיג של אחת הקבוצות כאן נחמד אליך עדיף לשמר את זה ולהיות נחמדה בחזרה. כשהוא הגיע אלינו, הוא הושיט לי את ידו כמו אז, אני מניחה עלייה את ידי כמו אז, הוא מרים אותה ונושק לה בעדינות, התנהגות אצילית, אני מניחה שהיה עליי לצפות את זה.
הוא מוביל אותי אל הכלי ההוא, "זהו תנור, העלמה סיארוס" הוא מתחיל, "הוא מעין חלל חם שבתוכו שמים חלק מסוגי האוכל ובתוכו האוכל עובר את תהליך הבישול, כדי להיות ראוי לאכילה." אני מניחה שהוא ענה עכשיו על מספר שאלות, ונותנת לו להמשיך, הוא הוביל לשולחן של השמנמן ואמר שהדבר המוזר הוא בצק, ושבצק עשוי מכל מיני חומרים שאני לא צריכה לדעת. הוא די התעלם מכל אדם אחר בחדר והוביל אותי חזרה אל השולחן הצדדי שלו. שם זה נראה כמו שולחן, עליו היה משהו שממנו יצאה אש, עליו כמו מעמד שעליו סיר. אני מניחה לפי תיאורים שקראתי שזהו גז. אני בחינה שהסיר סגור אך לא שואלת מה תוכלתו, הסיבה שבאמת באתי לשם מתעוררת (כלומר הבטן שלי), ומודיעה שלי להביא לה מזון ומהר. סירדן נעלם והופיע אוחז באחד הלחמים החמים ממקודם, והושיט לי אותו. אני לוקחת אותו ומביטה בו מבולבלת, כמו נניח איך הוא נעלם, למה ואיך הוא ידע שאני רעבה. החלק היותר מציאותי בגוף שלי חותך מהלחם חתיכה קטנה ואוכל. אני ממשיכה להביט בו במבט לא מבין. "לערפדים יש יכולת מהירות גבוהה יותר מאנשים" הוא מסביר עדיין מחייך בנינוחות, "וגם חושים חדים יותר" אני עדיין לא מבינה עד הסוף למרות שהפאזל מתחיל להתחבר. "שמעתי את הבטן שלך" הוא הודה בצורה שהעידה על כך שנימוסים וג'נטלמניות הם רק כשנוח לו.
להפתעתי אני לא נבוכה או נסוגה ממנו, אולי כי הוא מחייך, או כי אני לא רואה סיבה להתבייש בכך. אני גומרת את הלחם, בינתיים הוא פותח את הסיר. הריח נוראי, עולים ממנו אדים, זה מריח כאילו משהו נשרף. הוא נראה מאוכזב, ואני מגניבה מבט פנימה. כל דפנות ובסיס הסיר שרופים, נראה שזה פעם היה אדום, מה שלא נשרף ונשאר שם היה אדום כהה מאוד וצמיגי. אני מביטה בזה והריח מחלחל לאפי. אני לא יודעת מה הוא ניסה לבשל, אבל נראה לי שגם אם זה לא היה נשרף עדיין לא הייתי אוהבת את זה. אבל הסקרנות גוברת על ההכרה בכך שיש דברים שעדיף שלא אדע, "מה ניסתה לבשל?" אני שואלת, במהירות, כמעט מפחדת לוותר על השאלה, "לא לבשל עלמתי" הוא מחזיר לי בחיוך נינוח, "ניסיתי לחמם אוכל כיוון שהוא טעים יותר חם" לוקחות לי כמה שניות שזה היה פעם דם, ושהוא פשוט שם את זה בסיר כי זה לא היה מספיק חם ושרף את זה. הוא עדיין מחייך, מציע לי את ידו ומלווה אותי אל מרגרט, נושק לידי בעדינות ואציליות שנהג בה קודם, והלך לו.
אני אפילו לא עוקבת אחריו כשהוא הולך או מסמנת לשלום. אני הבנתי קודם את זה שהם ניזונים מדם. אבל לדבר על דם ככה זה, זה מרגיש שגוי. כאילו מבחינתו כל אדם אחר הוא מאכל עם שתי רגליים. התמונה הראשונה שעולה לי לראש הוא שלוקחים ילד סוחטים אותו כמו סמרטוט את תוך סיר, כך שהדם מתרוקן מגופו, מחמים ויושבים לאכול, כשגופתו מושלכת כלאחר יד אל פח האשפה הקרוב. אני מסלקת את הדימוי הזוועתי ממוחי, ומביטה במרגרט שמחזירה לי מבט דואג. היא מתנצלת לפני השמנמן שלא קלטתי את השם שלו, ויוצאת איתי משם.
כשאנו למעלה, בחדר, "מה קרה שאת מזועזעת ככה?" היא שואלת אותי, "הוא בישל דם" אני אומרת, מרגישה את הדחייה גואה בי כלפיו, ולא, ממש לא אכפת לי שהוא רק חימם. "הוא ערפד" היא מציינת ברוגע, כאילו דבר מכל זה לא נוגע לה. אני מרגישה את התסכול מצטרף לדחייה מהרעיון, וממלא אותי. "אז מה אם הוא ערפד? זה נותן לו לגיטימציה לשתות דם בכזאת קלות? זה נותן לך רשות להתייחס לזה בכזאת קלות ראש? כאילו שהדם הזה לא הגיע ממישהו?" אני מתפרצת עליה, מוציאה את הכל. היא בוהה בי לרגע, ואז היא נראתה חושבת. "לא חשבתי על זה ככה" היא אומרת, והחלק בי שיודע שהיא כן חשבה על זה ככה רק בחרה לתת לזה לעבור לידה זועם. "אני מצטערת" חלק אחר בי כופה על שפתי לומר, אחרי הכל זאת לא אשמתה, זה לא שהיא יכולה לעשות משהו נגד זה, ואני גם לא רוצה לריב איתה או לפגוע בה.
אחרי מעט זמן אנחנו יורדות לאכול, נכון שעכשיו אכלתי לחם שלם אבל אני עדיין רעבה, וגם עדיין נמצאת בי הכרה בפוטנציאל שמפגש שכולל כל כך הרבה אנשים מכיל מכל בחינה שהיא. חדר האוכל גדול עוד יותר מהמטבח, חלק מהמקומות כבר תפוסים אך הרוב לא, מוסדרים בו הרבה שולחנות המספיקים לשמונה, ושולחן אחד גבוה, מוגבה מהשאר, השולחן הזה גדול, יש בו מקום לקרוב לשלושים אנשים, יותר גדול מהשולחן באולם ההוא שאז נראה לי ענקי. הוא היה מכוסה במפה ארוכה שנשפכה מהשולחן אל רצפת הבמה עליה היה, מי שישב בשולחן זה חייב להיות ממש חשוב, ועם יכולת צפייה, כמו השגחה על השולחנות האחרים הרבים. אני רואה את סירדן יושב באחד הכסאות שם, אחד הקרובים לאמצע. על כל השולחנות, כולל השולחן המוגבהה אוכל היה מסודר צורה יפהיפיה וצבעונית שהציגה שפע. אני מחליטה להתעלם מהבקבוק השקוף שהכיל נוזל אדום והיה על כל שולחן.
"ג'יין" קולו של דלווין נשמע מאחוריי, אני מסתובבת משתדלת להעלות חיוך על שפתי אבל זה לא כל כך עובד. הוא מושיט לי את ידו, משהו נסגר עם הגברים/ בחורים פה, מה הקטע להושיט לי יד? אני לוקחת אותה בכל מקרה והולכת איתו, השערות עולות לי לראש ופרצופי מחמיץ כשאני רואה את סירדן לוגם באיטיות משקה אדום מכוס שבידו. בלי משים אני מוצאת את עצמי ליד השולחן המוגבה, איפה שכל אחד יוכל לראות אותי בחדר, וקופאת, דלווין מושך אותי קדימה בעדינות ולו משתפת איתו פעולה למרות שרגליי בוגדות. ליד אחד הכסאות דלווין עוזב את ידי, ומזיז את הכיסא, מסמן לי לשבת עליו, אני מבצעת את זה בחצי רובוטיות, והוא מתיישב לידי.