מחוץ לקרוסלין- פרק 19

אחרי התמרמרות ארוכה, אני מבינה כמה דברים, אחד אם לי קשה ולהם קל השאלה הנכונה היא לא למה אלא איך אני גורמת לכך שזה יהיה קל גם לי. הדבר השני שאני מבינה הוא שגם אם עברתי דרך ארוכה זה לא אומר שזה הסוף שלה, ודבר שלישי ואחרון כל העניין הזה של לדבר עם אנשים זה לא עניין רגעי שעושים שינוי וזה נגמר, זה משהו שצריך לתחזק ולעבוד עליו.
ההבנה הזאת עוזרת לי להתמודד עם הכשלון שהיה לי היום. לא יכולתי לזוז לעברם, וגם בשיחה עם סירדן ואלריק בקושי דיברתי. כלומר ניתחתי אותם במקום לדבר, ונראה לי שבמקום מסויים זאת טעות כי לנתח אני יכולה עכשיו נניח, אני גם ככה עושה את זה. מה שכן, מדבריו של דלווין ומצורת ההתנהלות שלו שהוא המנהיג של יצורי הלילה, מה שמחזיר אותי לשאלה הקודמת של מה הוא? ואיך יצורי לילה שהם לא כמוהו מקבלים אותו כמנהיג? או שהוא אולי שיך לכמה, כמו שתומאס שייך לשני סוגים.
ברגע שתומאס עולה למחשבותיי, הן עוברות למה שהוא אמר לי, אני מרגישה דמעה חומקת כשאני נזכרת בכך שאמר שאני חלשה, שאני לא נלחמת, שאני מוותרת, ואז החלק בי שעדיין מנסה לקום מהדכאון הזה הוא אומר שזה לא כל מה שתומאס אמר, לא התייחסתי לזה כל כך אז, אבל הוא אמר שזה תלוי בי. זה החלק בו אי אוספת את עצמי לחלוטין, ונכנסת לחדרון, שוטפת את פני מכל הדמעות והדיכאון, כשאני מרימה מבט, קארה מחזירה לי מבט נחוש, ואני מבינה שכבר החלטתי להלחם, אולי תומאס צדק, אבל בהנחה שהוא צדק, אז אני יכולה לשנות את זה.
ההבנה שבאמת יש לי השפעה על משהו לא חדשה לי, זה כמו כשביצעתי את מפגן הכוח ההוא והרגשתי שיש לי כוח כשלמעשה אין לי אפילו שליטה בחיים שלי, אלי לזה הוא התכוון כשאמר שאני חלשה, כך או כך, אני מחזירה לקארה מבט נחוש, ורואה הבזק של שמחה בעיניה הזהובות אך אני מייחסת את זה לדמיון. אני חוזרת לחדר ורואה שלו סוג של נחה על המיטה ולא יכולה לבלוע את החיוך, אני מניחה שאני בנאדם שקשה לדאוג לו, במיוחד כי אני כל כך לא עצמאית, ולא דואגת לכלום.
תקתוק על הדלת קוטע את הלימוד שלי, ליתר דיוק הקריאה, אני לא ממש מתאמנת בקסם עצמו. אני מסתובבת, שוקלת להתעלם, אני כמעט לא מכירה כאן אף אחד, כלומר גם אלו שאני מכירה אני מכירה בשם. כך שגם אם זה מישהו שאני יודעת את שמו, אין לי ממש סיבה לסמוך עליו, מי שזה לא יהיה מאחורי הדלת תקתק שוב, זה מוביל אותי להבנה שאם משהו כאן רוצה לפגוע בי הוא יכל לעשות זאת בזמן בו ישנתי, אז לא היה לי סיכוי להתנגד במודע, ועכשיו יש לרשותי קסם.
אני פותחת את הדלת, אני ממצמצת. ממצמצת שוב, ומבינה שאני רואה טוב, מרגרט עומדת מולי. מליון שאלות מציפות את מוחי, בזמן הזה, בו ההפתעה מחלחלת בי, היא סוג של מתנפלת עליי בחיבוק. אני לא ממש יודעת איך להגיב, איך מחבקים בכלל? כאילו ראיתי אנשים עושים את זה וקראתי על זה, אבל זאת הפעם הראשונה שמשהו מחבק אותי. עד שאני מבינה ומחליטה בערך על מה לעשות היא כבר מרפה ממני.
היא מביטה בי בהתרגשות, "איך לימוד הקסם מתקדם?" היא שואלת בחיוך, מזמינה את עצמה לחדר.היא מרפרפת במבטה על החדר, וקופאת על המיטה. היא צורחת. אני מביטה במיטה, הכל בסדר, מסודר, לו בסדר, עדיין מכורבלת שם. בעקבות הצרחה, שלא בדיוק נחלשה, נכנסו לחדר אנשים מבוהלים, חלקם גם צורחים, נבהלים, ואני מביטה במהומה, מביטה בה בלי להבין מה קרה.
למה היא צועקת ככה? למה הם צועקים? אני בוחנת את המיטה שוב, הכל כשורה. אפילו לא ישבתי עליה פעם אחת, כך שהכל מסודר כמו קודם. אני מבינה שהכתבים שעבדתי עליהם חשופים כעת לעינייהם, אם היו מסתכלים לעברם ולא צורחים כל כך הרבה, ומביטים בהיסטריה במיטה. אני מנצלת את ההיסטריה, ומכניסה את הכתבים למגירה הימנית בשולחן, בינתיים אני עדיין שומעת צעקות, צעדים ודלתות.אחרי שאני מסדרת את השולחן, אני מסתובבת לגלות מישהו, אוחז בדלי מים ליד המיטה, לוקח לי רגע לקלוט מה קורה, מה מקור הצרחות.
בהבזק של שנייה אני מצליחה לשלוט במים לא ליפול מהדלי, זה לא דורש ממני אותה כמות ריכוז כמו פעם, מי שזה לא יהיה שאחז בדלי בוהה בי, ביחד עם כמה אחרים, הם מתחילים להתלחש. לבהות בי, להצביע עליי ולהתלחש. אני מתכווצת בתוכי, ההרגשה הזאת לא נעימה, אני משתדלת להישיר אליהם מבט למרות זאת. אני מרגישה את לו נכרכת סביבי, והלחשושים גוברים, האנשים מביטים בי ביראת כבוד לא, זו לא יראת כבוד, זה פחד.
הבחור שאחז בדלי שמט אותו, נתתי לקסם לשפוך את המים בשרותים ולהחזיר את הדלי למקומו. הבחור בהה בי בפחד, וכך גם האחרים, לקחו מספר רגעים עד שהם יצאו, מפוחדים ומבוהלים.
מרגרט נשארה. עכשיו אפשר לראות שהיא נרגעה. היא נראתה מוקסמת. היא בחנה את לו במבטה, הביטה בי בהערכה, אני חושבת. "את יצרת את זה?" היא אמרה שאלה, עדיין מוקסמת, בשלב כלשהו לו נפתחת אליה ויוצרת מופע בו היא מתפתלת בתוך וסביב עצמה. זה כמו ההופעות שהייתה עושה בתחילה במבנה הנוער ההוא, בעיקר לתומאס.
אני מסלקת אותו מראשי, ומהנהנת לעברה. לו חזרה לנוח על מיטה כמו קודם, ומרגרט בהתה בה למשך כמה שניות, ואז חזרה להביט בי. "אהבת את השמלה?" היא שאלה, היא הייתה בסדר. אני מהנהנת בהרגשה שהיא עומדת להמשיך רק אחרי שאהנהן. "לקח לי מלא זמן לבחור אותן, את השמלות" היא המשיכה, "ברגע ששמעתי שאת באה דאגתי שנהיה אחת ליד השנייה" היא מחייכת ואני מחייכת בראשי, ובאיחור מזכירה לפה שלי להצטרף.
"יש לך חיוך יפה" מרגרט אומרת, בתגובה לחיוכי, "זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו", החיוך שלי מתרחב טיפה, כמעט בלי מודעות. היא מתיישבת על המיטה, די רחוק מלו, מה שגורם לי להבין שגם אם היא מוקסמת ממנה היא עדיין מפחדת ממנה במובן מה. אני מתיישבת ביניהן, במרכז המיטה. "למה אני פה?" אני שואלת אותה, היא ענתה לי ברוס, כך שאם היא יודעת היא כנראה תגיד לי. "אני לא ממש יודעת" היא מודה בחצי חיוך מעודד, כאילו מבטיחה שהתשובה תתגלה בהמשך. אם היא לא יודעת איך היא יכולה לדעת שתהיה תשובה? אני מניחה שהחמיצות עברה מעט לפני, "את מכירה כאן כבר אנשים?" היא שואלת אותי, נראת להוטה להעביר נושא. אני לא מתנגדת, מבינה שלא כל מה שעובר לה בראש הוא ענייני.
אני חושבת על סירדן ואלריק, על דלווין. אני מבינה שגם את אלו שאני מכירה, אני לא באמת מכירה, ומנידה בראשי לשלילה. "אז בואי" היא נעמדת, כשהחיוך חוזר לפנים שלה. אני קמה אחריה, ולו נכרכת סביבי כשאנחנו יוצאות למסדרון. אני סוגרת את החדר עם המפתח שדלווין הביא לי, לחוצה מלהשאיר את המגילות והכתבים של סיארוס בלעדיי, אף על פי שנעלתי. אני מנסה להדחיק את החשש הזה ממוחי, והולכת עם מרגרט במסדרון, כעבור כמה דלתות אנחנו נעצרות היא מתקתקת, איך היא מבדילה בין הדלתות? אין כאן לא מספרים ולא סימון כלשהו. הדלת נפתחה בידי נער.
אני מביטה בו, סורקת אותו במבטי, הוא אחד מאלו שנראו מפוחדים קודם, אני כמעט רואה את האיקס שמבטו המפוחד תלה עליו במיוחד לכבודי. הוא נמוך יחסית, גבוה ממני בחצי מההבדל ביני לבין רוב הגברים שפגשתי. עצמות הלחיים שלו בולטות, סנטרו מחודד וחיוך דבוק לו עכשיו לפרצוף כשהוא מביט במרגרט המחייכת. עיניו קטנות שחורות, שיערו כהה ומראו הכללי מזכיר לי את קאלה ואלריק- רק לא יפה או מרשים כמוהם. חלק בי מכניס אותו תחת הכותרת של שבט לופ, חלק אחר מדביק עליו תווית של אי וודאות. "היי, דרייק" מרגרט פנה אליו בשם, אז זה דרייק. "ג'יין סיארוס" היא הצביעה עליי. האיקס עליו, שממש עומד לי מול העיניים, מוצמד להבעה המפוחדת שלו ממקודם. הוא ניסה לחייך, אבל ראיתי שזה מזוייף. הוא מושיט את ידו ללחיצה, אך אני מסתובבת בכיוון ממנו באתי, ומתחילה ללכת. מרגרט ממלמלת מילות התנצלות לעברו, אני שומעת את צעדיה לכיווני, ממשיכה ללכת בכיוון הכללי של החדר שלי, "ג'יין" קולה של מרגרט חודר את כעסי. איך היא מצפה שאתחבר לאדם שמפחד ממני? איזו מין חברות זו תהיה? אפילו אני יודעת שזה שגוי. אני נעצרת כשהיא משיגה אותי ונעמדת מולי. מבטה מלא תוכחה, אך היא הולכת איתי לחדר.
כשאנחנו נכנסות לחדר היא מביטה בי במבט שואל. "הוא מפחד ממני" אני אומרת לה. מרגרט מביטה בי לא כל כך מבינה. "כשהשתמשתי בקסם קודם, הוא נראה מפוחד, מבועת ממני" אני חוזרת על זה. היא מביטה בי, בלי לדעת כל כך מה לומר. אני מרגישה דמעות זולגות על לחיי. ומייד סוגרת את הדלת. מרגרט מחבקת אותי, אני מרגישה את הדמעות מתגברות לבכי, לו מעבירה אליי את החום המנחם כמו שהיא עושה תמיד כשאני בוכה, אני מחבקת אותן בטבעיות, מבינה שחוץ מלו, מרגרט היא הראשונה לראות אותי בוכה.