מחוץ לקרוסלין- פרק 18

סירדן נעצר מול דלתות גדולות וכבדות, זה גורם לי לתהות מה אלו שאין להם קסם עושים כדי לפתוח אותן, כמובן שאלו דלתות מתכת, בצבע כסוף, הן מועצבות כך שהן נראות יפות אך לא עדינות, הן נראות מאיימות במידת מה. אלריק ניגש לפתוח אותן, והסתובב כשגילה שסירדן לא עוזר לו. אלריק נראה חזק פיזית, מאוד, בבגדיו הפשוטים מבד ניתן לראות זאת. ועדיין הוא זקוק לעזרה מסירדן כדי לפתוח את הדלתות. סירדן מביט בי, מבטו משתנה, והוא לא ניגש אל אלריק, "התואילי בטובך, עלמתי, לפתוח את הדלת?" הוא פנה אליי באותו נימוס כקודם, אני מביטה בדלת, מתרכזת, הדלתות נפתחו באיטיות אך בצורה חלקה. במהלך ההתפתחות אלריק זז וחזר לעמוד לידי וליד סירדן, אנחנו נכנסים לחדר ענק.
טוב המילה חדר אינה מדוייקת, זהו אולם. באולם הקיר מולנו היה ענק, עשוי מאותם האבנים כמו כל המבנה הזה, משני הצדדים היו וילונות כבדים בגווני סגול כחול כהים, הרצפות היו בהירות, שיש בגוון צהוב בהיר מעורבבת לא עד הסוף עם לבן וצבעים נוספים. התאורה בחדר הייתה נברשת אדירה שהשתלשלה מהתקרה מעל מרכז החדר, היא הייתה ענקית, הרדיוס שלה היה לפחות שני מטרים, והיא הוחזקה באוויר בשלשלאות מתכת. הנברשת והשלשלאות היו בצבע זהב, שאיכשהו השתלב עם שאר האולם. במרכזו עמד שולחן עץ, פריט העץ הראשון כאן, גדול מאוד, ענקי, סביבו הוצבו כסאות, גם הם מעץ, אך הם היו מגולפים בצורה יפה ועדינה. על רוב הכסאות ישבו אנשים,טוב אני לא שטוחה עד כמה הם אנשים, לפי צורת הישיבה, בה היו חורים במקומות מסויימים, אני מניחה שיש חוקיות כלשהי ושאמורים להיות שם עוד אנשים. אני מבחינה שדלווין יושב בראש השולחן, ממולי, זה נראה כמעט כאילו האולם עוצב עבורו, בתוך כל הצבעים הללו הוא נראה שייך.
סירדן עדיין אוחז בידי במעין אבירות מנומסת, אלריק נכנס לידנו, צופה וסורק את כל הנוכחים במעין חשדנות מסויימת. אני מניחה שקל לי לחקור במבטי את כל הנוכחים ומה הם עושים, ולהתעלם לחלוטין מכל אלו שחוקרים אותי במבטם, זה רק מזכיר לי שאני בטח נראת נורא. אני מחליטה לותר על הפחד ולהכנס לאולם בראש מורם ולדבר עם דלווין, להבין מה קורה עכשיו. אבל הרגליים שלי מסרבות לזוז, לפנות לבן אדם בודד זה דבר אחד, לפנות לקבוצה אחרי שלו שיפצה אותי היטב ודאגה שאראה טוב זה דבר נסבל ואפשרי, אבל לפנות לקבוצה כזאת גדולה כשאני למעשה לא מכירה שם אף אחד ובטח עושה את הרושם הכי גרוע שאני יכולה ליצור זה מבעית מידי. לא הייתי מצליחה לזוז אם סירדן לא היה מתחיל להתקדם אוחז בידי, ולו לא הייתה חצי דוחפת אותי מאחור. סירדן עוזב את ידי ומתיישב ליד דלווין, אני מסתכלת עליו, לא מבינה מאיפה אמור להיות לי האומץ לדבר כשכל כך הרבה אנשים מביטים בי, "סילחו לי, זה לא יקח זמן רב" דלווין אמר ופנה אל הנוכחים בחצי חיוך, הוא הושיט לי את ידו וליווה אותי אל מחוץ לאולם, באותן תנועות חינניות כמו קודם.
בדרך החוצה מהאולם מתגבשת אצלי הערכה לדלווין, לא רק שהוא יכול לנהוג בצורה מכבדת בכולם, לחייך כל הזמן הוא מסוגל לדבר שמעולם לא עשיתי, לדבר מול אנשים בלי להתבייש, ועוד כל כך הרבה אנשים, כפי הנראה חשובים מאוד, ולהודיע להם שיחכו לו כי יש לו משהו לעשות. אני מביטה בו ומניחה שרואים עליי מה עובר לי בראש.
"היית עדה עכשיו לאחת האספות של מנהיגי יצורי הלילה" דלווין התחיל, זרועו שלובה בזרועי, בעודנו הולכים במסדרונות "עדיף לא לעצבן אותם או לתת להם לחכות" הוא ממשיך עדיין עם חצי חיוך, אני נלחצת שאולי אני גורמת לו לבעיות איתם, "אבל זו הדרך היחידה להזכיר להם בעדינות מי הבוס" הוא הוסיף וחייך לעברי, הלוואי שהייתי מצליחה לחייך כל כך הרבה. אני מצליחה להבין מהמשפט הזה שהוא אמור להיות הבוס או משהו, אנחנו ממשיכים במסדרונות, זה גורם לי לתהות מהו. כלומר איזה יצור הוא, ולמה השאר מקבלים אותו כמנהיג. אנחנו ממשיכים ללכת בדרך ארוכה, במסדרונות ששומרים על מראה קבוע לכיוון מסויים, אנחנו מגיעים לגרם מדרגות רחב, הקירות הם כמו קודם, אפילו שמרו על עניין השטיחים הללו על המדרגות, במרכז הגרם יש מעכה המיועד לאלו הפוסעים משני צדדיו, מעקה ממתכת אפורה כהה. אנחנו עולים עליהן, אני אוחזת במעקה כך שאני פוסעת במרכז, ודלווין לידי רק נראה כמבחין בכך.
הוא ממשיך לחייך חצי חיוך, שאני עדיין לא מבינה, איך אפשר לחייך כל כך הרבה? מה יכול לגרום למישהו לחייך כל הזמן? האם אני אגיע לזה בשלב כלשהו? לאיפה אנחנו הולכים בכלל? אנחנו עוברים לעוד מסדרונות שנראים בדיוק אותו דבר, מקווה שלו זוכרת משהו מהדרך כי אני בכלל לא טורחת. אנחנו ממשיכים, ועולה בי המחשבה שאולי זה ככה בכוונה כדי למנוע התמצאות במקום (לא שיש לי סיבה לכך).
אנחנו מגיעים למסדרון כמו הקודמים רק שכאן יש כל חמישה מטרים בערך דלת באחד מצידי המסדרון, הדלתות הן כמובן דלתות מתכת, אך הן חלקות מבריקות, כמעט מראות, הבליטה היחידה היא הידית. הוא נעצר מול אחת מהן, וברר מפתח, כשאני מנסה למצוא את ההבדל בין הדלת הזאת לאחרות (אין כזה). בינתיים הוא כבר פתח את הדלת ונכנס. אני קולטת שהוא עזב את היד שלי אבל לא מתי, אני נכנסת אחריו, חדר גדול, מרובע, מול הדלת חלון גדול עם וילון חצי שקוף עליו, הקירות כולם ורדרדים והרצפה עם שטיח (איך לא) בצבעי אדום לבן. בחדר יש ארון מצד שמאל שלי שבנוי לתוך הקיר, הדלתות שלו פתוחות והן מראות כלפי חוץ, לידו דלת לחדרון בו מקלחת כיור ושרותים. מצד ימין המיטה, מיטה גדולה, בתחתית ובמשענת ראש מתכת אך המזרון ממש עבה. לא נראה מחסור בבדים, יש על המיטה כמות כריות לא מובטלת וגם שמיכות סדינים ובדים בלי מטרה ידועה. מתחת לחלון היה שולחן עבודה וכסא, שניהם ממתכת כמובן. לו עוזבת אותי ומניחה את המגילות והכתבים בצורה מסודרת, ככל האפשר, במגירות השולחן. אני מבינה שהיא סומכת על דלווין משומה אז אני מחליטה לסמוך עליו גם, הלוואי שהיא יכלה לדבר. אבל לא ראיתי אזכור לכך בכתבים על הלהבות או לחלופין בחלומות. אני מבחינה בלו עוזבת את השמלה החומה בארון הבגדים המלא ממילא, היו שם שמלות תלויות שאין לי כוח לבחון, דלווין נשאר שם כבוחן אותי, את התנהגותי. "האנשים האלו" אני מתחילה, מנסה לדבר רגיל כשהוא מביט בי עם החיוך הלא ברור הזה, אני חושבת שזה יכל להיות הרבה יותר גרוע אם הייתי צריכה לדבר מולם, "הם מחכים לך" אני מסיימת, מרגישה צורך חזק להעלם, וכמעט עושה את זה. החיוך לא נעלם מפניו, והוא, בשלווה מוחלטת, מרים את יד ימין שלי בעדינות, נושק לה,ויוצא.
ברגע שהדלת נטרקה, לו גררה אותי להתקלח, להחליף בגדים ולסדר את השיער וכל זה. היא שחררה אותי רק עכשיו לשבת על הכיסא מול שולחן העבודה, לחזור לקרוא את המגילות, אבל אני חושבת על משהו אחר, אם האנשים נלחמים ביצורי הלילה, איך זה שהם יודעם עליהם כל כך קצת וגם המידע שיש להם שגוי. האם עצם קיום הדברים הפך את האנשים לכל כך שאננים? או שיצורי הלילה היו חכמים מספיק? לפי שתי האופציות הללו, בני האדם נשארים במלחמה הזאת במזל, הם היו אמורים להיכחד מזמן על ידי יצורי הלילה. אבל הם לא, תודות לסיארוס. זה גורם לי להתחיל לחשוב שאולי בני האדם הם האשמים, אחרי הכל יצורי הלילה הרבה יותר נחמדים, אך המחשבה הזאת מגורשת ממוחי כשאני נזכרת בילדים ההם בפינת הרחוב, וזה גורם לי לתהות מי אשם במצבם: האנשים האחרים שלא אכפת להם, או יצורי הלילה הכובשים את האנשים?
המחשבה הזאת מטרידה אותי, כשאני מבינה שאין לי באמת אפשרות לדעת מי צודק, אני צריכה להסתפק בכך שאני איתם עכשיו, ולנסות להכיר אותם, אולי רק אולי, מתעוררת בי תקווה לפתור את זה בשלום. זה גורם לי לחשוב מה סירדן ושאר הערפדים יעשו, אני יוצאת מנקודת הנחה שהאנשים לא יסכימו לשלום בו הם מסיימים כארוחה. זה מעלה בראשי שוב את השאלה איזה יצור דלווין, הוא לא נראה כמו פיה, וקשה לי להאמין שהוא משנה צורה, הייתה חסרה לו העויינות והקנאיות שאפיינה אותם, כשאני מנסה לחשוב האם הוא ערפד אני מניחה שלא אבל אין לי ממש משהו אחר.
אני נגעלת מהמחשבה על לשתות דם, אבל יש בי גם הערכה לסירדן, איך הוא יכול לפסוע כך בלי בושה אל תוך האולם הזה, אותה ההערכה לדלווין שפשוט "מזכיר להם בעדינות מי הבוס". איך הם מסוגלים? כשרק עצם המחשבה על כך משתקת אותי? לדבר כשכל כך הרבה מסתכלים עליך? ללכת תחת מבטים נוקבים וחוקרים? אני מרגישה את לו נכרכת סביבי כמעודדת, ואז מכה בי ההבנה שבלי לו או סירדן לא הייתי מסוגלת ללכת אז, והדמעות זולגות. אני מבינה שאחרי הכל, למרות כל השינוי העברתי, אני עדיין לא יכולה לעשות דבר כל כך פשוט כמו לדבר עם אנשים, להכנס לחדר ולהגיד מה שאני חושבת בלי לפחד כל כך ממה שיחשבו עליי, איך יסתכלו עליי, ואיזה רושם אעשה, למה אותם זה לא מדאיג? במה הם שונים ממני? הרגשת נחיתות ממלאת אותי והדמעות מתגברות, כששאלה אחת נשארת בראשי, למה להם זה כל כך קל, ולי זה כל כך קשה?