מחוץ לקרוסלין- פרק 17

קאלה יוצאת, אני רוצה למחות, אבל אין לה שום מחוייבות אישית כלפי כך שאני יודעת שזה לא ישנה. כלומר, הייתי שמחה לדעת בכזאת וודאות משהו אחר, משהו שהוא לא כמה שאני לא חשובה. המעבר הזה אומר יותר מאשר מעבר מגורים, לפחות בשבילי. זה גורם לי להרגיש רע, אבל זה אולי קשור להרגשה הפיזית שלי, זה כאילו אני ממשיכה לבצע קסם, זה מתיש. דלווין מביט בי, "שבי" הוא מחווה בידו על הכיסא, אני עולה על הבמה ומתיישבת. במבטו חצי חיוך, לו מפסיקה להיכרך סביבי וסוג של מתכווצת על ברכיי, יחד עם המגילות בתוכה. דלווין מביט בי בחיבה, יותר נכון חצי חיוך לא מפורש אבל אני מתייחסת לזה כחיבה, אין לי כוח להתמודד עם יחס אחר כרגע.
אני מביטה סביבי, גם עם מבטו והחיוך של דלווין, אני מרגישה קור, תשישות ובדידות. המרצפות המלוטשות מבריקות בשחור לבן קרים, הקירות והוילון מולי כמו סוגרים עליי, מבודדים אותי, והריקנות של החדר כאילו משאירה לי יותר מקום כדי שארגיש יותר לבד. "איך את מרגישה?" יופי, עוד אחד ששואל כי הוא מחויב, אבל האמת היא שאני כבר ממש תשושה, וזה לא שעשיתי משהו."לא טוב" אני אומרת, בתקווה שהוא מחויב לעשות עם זה משהו. הוא נראה מעט מודאג, מעט מופתע והשאר היה מסכת אדישות-חצי-חיוך-מקסים כמו קודם. אני מסיקה שזאת מסכה כיוון שהשרירים שגרמו להבעתו היו ברובם נעולים על עצמם. הוא סוג של התעשת על עצמו, והציע לי את ידו. אני תופסת בה ונעמדת, חצי נשענת עליו חצי על לו, שנכרכה סביבי מחדש. אני מניחה שנערה עטופה בלהבה זהובה שצפות בה מגילות יגדיר מחדש את המושג מוזר, במיוחד כשהנערה נשענת על הלהבה.
אני ממשיכה לחשוב ולהעלות בראשי את החשיבות של רושם ראשוני, אבל העייפות הזאת הורסת אותי. החצי חיוך של דלווין דעך ככל שהתקדמנו, אולי כי הוא דואג לי או כי הוא לא יכול להרשות שיקרה לי משהו במשמרת שלו. כך או כך הוא ימצא דרך לתקן את זה או לפחות לתת לי לישון. אני בקושי מסתכלת סביבי, מבטי על הרצפות, אין לי כוח להרים את הראש, דלווין מוביל אותי, גוררת את רגליי, אני מבחינה שריצוף השחמט התחלף בשיש חום אדמדם. כשאנחנו מגיעים למדרגות אני כבר מרחפת בתוך לו, כך שרק ראשי צאוורי והיד האוחזת בידו של דלווין לא אפופות להבות. עיניי נעצמות מעצמן, כאילו אני מאבדת שליטה עליהן אני מנסה לפתוח אותן אבל לא מצליחה. אני מרגישה עייפות מתפשטת בי, אני נרדמת.
אין לי בעיה לישון הרבה, אבל בתנאים שלי. הגוף שלי כפה עליי לישון, אני מרגישה מעט נבגדת. אני על מיטה רכה מאוד, אני די שוקעת בה, לו מעליי, אני מרגישה את החמימות שלה.אני פותחת את העיניים, התקרה מאוד גבוהה ולבנה. האור בחדר הוא אור יום טבעי, לא עוד חושך. אני מתיישבת, הגוף שלי מוחה כאילו קמתי מוקדם בבוקר אז אני מניחה שהכל בסדר. אני סורקת את החדר, המיטה אינה צמודה לקיר מאחורי כיוון שהוא כמו הקירות במסדרון, אבנים ישנות שאינן מסותתות עד הסוף, בעלות זיזים ובליטות היוצאים מהן. אני מבחינה שמצד ימין שלי יש חלון מלמעלה עד למטה, כתחליף לקיר. השמש חדרה בעדו, ונראה שכל המבנה הזה נמצא, יותר מרחף מעל למים. מה? כאילו זאת שמש, ומה זה מטה? ים? אוקיאנוס? באיזה גובה אנחנו? עוד שאלות לאוסף, זה כבר מתחיל לייאש אותי. בשלב כלשהו אני אפסיק לשאול ולתהות ואז אפול, וקשה. למה אפול? טוב אין לי ממש למה, כי אחרי הכל אני נחטפת ומועברת ממקום למקום בלי שישאלו לדעתי ובלי בחירה ודואגים לי יפה. כלומר, אני כבר לא כל כך יודעת מה אני אמורה לעשות, או נניח מה התפקיד שלי. אני נזכרת במגילות ורואה שהן בטוחות בתוך לו. אני מביחנה שכמטר משנגמרת המיטה מולי יש וילון לבן אטום,הוא כמו פונה לשמאלי וממשיך עד הקיר מאחורי.
אני נעמדת, ומביטה בנוף, אנחנו בהחלט מעל ים. אני נגשת לסוף הוילון מולי, מסיתה אותו לצד שמאל ויוצאת. אני רואה שאני במעין מסדרון, מצד שמאל וילונות כמו שהיה לי, מצד ימין קיר אבנים כמו קודם, משתדלת לשמור על האמצע, עוד לא בוטחת בקיר, ולא יודעת מה או מי נמצא מאחורי הוילונות. אני מבחינה בדלת גדולה וכבדה ממתכת כלשהי, מתכת בהירה יותר מבדלת הקודמת, לו כאילו התעכבה מעט, מדביקה אותי ונכרכת סביבי כגלימה, כמו תמיד. אני מביטה בדלת, מגיעה למסקנה שאין לי כוח פיזי לפתוח את הדלת הזאת, לפחות לא מספיק. אני משתמשת בקסם כדי לפתוח אותה, ויוצאת עם לו עליי.
אני לא יודעת לאן אני הולכת, או נניח מה אני מחפשת. אני מביטה במסדרון שיצאתי אליו, גם בו יש את האבנים הללו, הרצפה מצופה שטיח חום-אדום יפה אך כבד. האור במסדרון הזה נבע מנברשות גבוהות בתקרה הגבוהה ממילא, אך אני לא זוכרת את המסדרון הזה. אני שומעת קולות מימין ומחליטה לפנות לימין, אם יהיו נחמדים יספקו לי מידע, אולי זה דלווין ואז אפילו לא אצטרך לשאול, ואם לא אני מעדיפה לא לחשוב על זה. מעבר לפנייה שדי רחוקה ממני אני מבחינה בשני גברים הולכים. הימיני, זה שדיבר היה חיוור, עורו לבן כמעט לגמרי, בגדיו היו פשוטים, חולצה ומכנסי בד שחורים וכובע רחב שוליים שחור גם הוא עם נוצה הבולטת ממנו. יכולתי לשמוע כי הוא מדבר בקול רם מטבעו, ושזה לא בגלל רגש עז כלשהו. לידו, איש נמוך ומוצק, נראה מבוגר יחסית, מהמרחק הזה יכולתי להבחין שגם בגדיו היו פשוט כמו בגדי הימיני, שעורו כהה ושיערו שחור. הם הלכו בכיווני. אני ממשיכה בכיוונם באיטיות, לא יודעת איך לפנות אליהם. החיוור ממשיך לדבר. אני ניגשת, נזכרת בזה שאני אפילו לא יודעת איך אני נראת אבל זה כבר מאוחר מידי.
החיוור מבחין במבטי, ומחווה עליי במבטו, מסמן לנמוך להסתכל עליי גם. הם החליפו מבטים שואלים ספקניים מבררים ביניהם במשך כמה שניות ואז החיוור פתח "עברו שנים מהפעם האחרונה בה פגשתי בעל קסם, ועוד אחד שלם" אני בוהה בו בלי הבנה, "את מבינה כמה המצב שלך נדיר? בעלת קסם שלמה?" הוא ממשיך, כאילו אני חפץ או ציור. "זה נמדד לפי הזהב בעיניים, אני לא זוכר שראיתי פעם עיניים כאלו זהובות" בעודו מדבר הוא ניגש קרוב אליי ובוחן את עיניי. זה מוזר, השני נראה מתרשם מעט חשדני וקשוח כשהביט בי, המבטים שלו הזכירו לי את המבטים של קארה, בוחנים שופטים ומנוכרים.
"כמה לא מנומס מצידי" החיוור נזכר, ופניו מתעוותות בהתאם לרגשות שהוא מביע, "אני סירדן" הוא אומר, "אני ערפד" אני מביטה בו, מניחה שפניי מסגירות את בורותי, כשאיני מסוגלת לדבר. "נכון שבני האדם מתארים יצורים שניזונים מבני אדם? ושהם יצורי הלילה?" הוא מתחיל, מנסה להיות איטי, אני מניחה שהוא חושב שאני טיפשה. הראש מהנהן במקום למחות על היחס הזה. בזמן הזה הנמוך סוקר אותי, מפרק מעט ביטחון שיש לי כדי לדבר. "ערפדים הם הבסיס לזה, חוסר מודעות שלהם עובד לטובתנו, כלומר אנחנו לא ניזונים מבשר של בני אדם, זה לא ממש לטעמנו, אנחנו ניזונים מהדם שלהם." הוא כבר לא התייחס אליי כאל טיפשה, אולי כי קלט למה לא הבנתי. הוא היה חברותי יחסית למרות שנשמע ממש זקן. בניגוד אליו הנמוך המשיך להביט בי. "אלריק מנהיג שבט לופ" הוא אמר לבסוף. אז זאת הסיבה שהוא מזכיר לי את קאלה, אולי יש לזה קשר שהם מאותו השבט.
"יש משהו שנוכל לעשות עבורך?" סירדן שאל, המבט שלו לא היה לועג, הוא היה סוקר, כאילו אלריק הדביק אותו במבטים הללו. "איפה אוכל למצוא את דלווין?" אני שואלת, סגנון הדיבור שלי משתנה בהתאם לשלו. אני מרגישה שאני מעת מתכווצת תחת המבטים הבוחנים שלהם, אבל זה עדיין לא בשליטתי. מבטיהם לא הסגירו מידע, אבל זה לא כל כך משנה לי, כלום כבר לא משנה לי, והכל משנה לי בו זמנית. "אנו נפגשים עימו עכשיו" סירדן אמר, בחצי הצעה "אנא התלווי אלינו" הוא הוסיף, הושיט לי את ידו. לו דוחפת את ידי בכיוון בתנועה כמעט בלתי מורגשת, לא מותירה לי בררה אלה לקחת את ידו וללכת איתם, ערפד משמאלי ומשנה צורה משבט לופ לימיני.
אנחנו הולכים במסדרונות בדרך שבוודאי לא אזכור, כולם אותו דבר, נברשות משתלשלות מהתקרות הגבוהות, הקירות מאבנים חומות- אפורות עם בליטות וזיזים. ההבדלים היחידים הם בשטיחים, אך אני לא כל כך עוקבת אחריהם, כבר הבחנתי שללו יש זיכרון טוב בדברים הללו, היא הובילה אותי במבנה הקודם חזרה לחדר, אז אני מקווה שהיא תזכור גם את זה. לפעמים אני מדמיינת איך זה היה אילו יכלה לדבר. אני מכריחה את עצמי להפסיק לנדוד במחשבות, מבינה שהם בכלל לא שאלו אותי על לו, אולי כשזה מגיע לבעלי קסם הם פשוט מחליטים לא לשאול, או שאני נראת כל כך מוזר במצב הנוכחי שלי, שלהבה זהובה בה יש מגילות כתבים ושמלה חומה רק משלים את ההופעה.
חזרה למציאות, אין לי מושג איזה פניות עשינו או איפה אנחנו בכלל ביחס למקום בו הייתי, אך אין לי ספק שהמקום הזה ענקי, יותר מרוס במלא ומהמבנה נוער ההוא פי כמה. סירדן נראה רגוע ושלו, אלריק עדיין נראה מהורהר ובוחן. הוא עדיין נעץ בי מבטים בוחנים מידי פעם, אבל משהו בכך שלחצתי יד עם סירדן, הרגיש כאילו עברתי את המבחן כבר או משהו והשופט או הבוחן סתם מחמיץ לי פנים, אז אני מרגישה שאני מזדקפת סופית, אם הן הבחינו בכך, הם לא הראו זאת. אני מרגישה שזה סוג של ניצחון וכישלון מהולים עבורי, מצד אחד התביישתי והייתי כפופה מעט אך מצד שני התיישרתי ונרגעתי. אני מחייכת בראשי, מבינה שאני כמעט לא מחייכת, ומחליטה לתת לחיוך לצאת, אל פני.