מחוץ לקרוסלין- פרק 16

אני מקדימה את הזמן שבו אני מעלה פרק, כי הגעתי להספק טוב, ויש לי מצב רוח-
**יום הולדת 18**.
הפרק מאוד ארוך, למעשה הפרק הכי ארוך שלי עד עכשיו:)
*מבינה שאני חופרת* אשמח לתגובות ובקורת.

פרק 16:
קאלה ניראת מבוהלת, וזה הרגע שבו אני מבינה שאולי הדברים מעבר לדלת יתקפו אותה. למעשה היא נחשבת ליצורי לילה, הם יתקפו אותה. אז אני מניחה שלבקש ממנה ללכת להביא איתי את השמלה החומה מהחדר שלי לשעבר לא בדיוק רעיון חכם. אז אני נזכרת, נזכרת שברוס אני כן יכולה להעלם ולהופיע במקומות אחרים. אבל להיעלם ככה לקאלה כשהיא לא יכולה לצאת מכאן מרגיש לי לא בסדר. סביר להניח שבחדר שלי- לשעבר- אני ממשיכה להזכיר לעצמי – אין דברים, הרי הם לא יכלו להיכנס לשם ביום הראשון שלי ברוס. אני מניחה שזה כבר לא הבית שלי כי אם יש לי משהו להישאר בגללו שעדיין כאן, זה חפצים דוממים שאני יכולה לקחת איתי. אבל לאן? למקום בו אני לא יכולה להחליט איך לצאת ומתי? ואם לא אז לאן?
כמובן שאין לי תשובות, אבל אני מחליטה לכן ללכת לשם להביא את השמלה. אני מתרכזת, מתרכזת ומופיעה בחדר השינה לשעבר. הוא כמו שזכרתי אותו, רק מאובק יותר. אני נגשת לארון העץ הישן ומוציאה ממנו את השמלה החומה. אני מביטה בשאר השמלות, אך אני לא כל כך מחוברת אליהן, נכון שהן השמלות הצבעוניות הראשונות שלבשתי אבל הן כבר לא כל כך חשובות לי. אני רואה ביניהן את השמלה שלבשתי במסיבה. השמלה שקניתי עם מרגרט, היא מחזירה אותי לעיר וליחס של האנשים לדברים, למה הדברים פה ולא נלחמים בשבילם? בשביל אלו שזקוקים להם? הרי קאלה לא תפגע באיש. אני חושבת.
עכשיו, אני עוצרת לבחון את השמלה. התייחסתי אליה אז בתור שמלה למסיבה. היא בהירה, מין גוון בהיר כזה, שאינו לבן אך נוטה לכחול תכלת בהיר מאוד. להפתעתי זה היה יפה, והסתדר איכשהו עם העיניים הזהובות שלי, היא הייתה בפתוחה קצת למעלה בצורה שהזכירה טרפז שווה שוקיים הפוך, כלומר שהבסיס הקצר למטה והבסיס הגדול למעלה (זה הדימוי הכי קרוב שיש לי לצורה הזאת), אני מניחה שיש לזה שם יותר פשוט ואני פשוט לא מודעת אליו. היא הייתה ארוכה והגיעה עד לקרסוליים, היא כמו נשפכת על הגוף, עצם הקושי להגדיר את תיאור השמלה מבהיר לי שאולי השתנתי אך מבחינת מודעות לדברים כאלו, המהווים בדרך כלל חלק משיחה, אני נשארתי באותו מקום. אולי כי רוב הזמן אני מתאמנת ויושנת. אבל אם מי אני אדבר? אין לי מושג איפה מרגרט, לאניה אני לא מצליחה להקשיב עד הסוף, מתומאס אני עדיין פגועה, מייקל לא בדיוק מתייחס אליי, וקאלה רצינית מידי, אני לא חושבת שהיא יכולה לעזור לי בנושא הזה.
קאלה! זה בערך הרגע שבו אני נזכרת שנעלמתי לה, בלי לומר כלום, כשכפי הנראה ברגע שהיא תצא מהדלת הדברים יהרגו אותה או משהו. אני מניחה שזה הדבר הכי נורא שעשיתי אי פעם, בלי לחשוב פעמיים אני נעלמת ומופיעה לידה. עם 2 השמלות בידיי, אני לא בטוחה אם קאלה הייתה יותר שמחה לראות שאני בסדר או יותר עצבנית ממה שעשיתי. היא סקרה אותי במבטה. "את יכולה להעביר אותנו ככה ללפני החומה?" היא שואלת בנימה מרוסנת, אבל אני יודעת שהיא מתפוצצת בפנים מכעס. אני אוחזת בכתפה, עוצמת עיניים.
אנחנו מופיעות שם, במקום בו ירדתי אז מהכדור ההוא, קאלה השתנתה לזאב. אני לא מבינה למה, אבל כעבור רגע הופיעה שם הדלת דרכה יצאנו. היא משתנה חזרה לאישה, פותחת את הדלת ונכנסת. אני מתלבטת לרגע ונזכרת שכל הכתבים הם בידיה, והם היו אחת הסיבות ללכת לרוס, זה יהיה מטופש מצידי להשאיר אותם איתה. אני עוברת אחריה.
לא מפה יצאנו. זה הדבר היחיד שהראש שלי קולט, ואני מתחילה להלחץ. יותר לנכון לפחד, התחושה המוכרת הזאת חוזרת אליי. אני מרגישה את לו סביבי כמעודדת, אוספת אליה את השמלות מידי והמגילות מקאלה. קאלה ניראת כמכירה את המקום, עוד לא החלטתי אם אני סומכת עליה, בכלל שעד עכשיו נראה שהיא רק מצייתת לפקודות.
אני עוד מחליטה או מגיעה למסקנה האם אני צועדת לבית שלי מעכשיו או אל הכלא החדש שלי. אבל משהו אומר לי שגם כלא יכול להיות בית, אחרי הכל הייתי כלואה כל חיי, גם אם בתחושת חופש מדומה, תמיד צייתי עשיתי מה שרצו שאעשה, לא החלטתי דבר בעצמי. אני סוקרת את הכלא/ בית החדש. הקירות הן מאבנים ישנות בצבעי חום אפור שחור ולבן מלוכלך, הרבה יותר ישנות מהאבנים ברוס. הן גם לא אחידות, כאילו טרחו לנסרן לצורת מלבן רק בצדדים ואת השאר השאירו, עם צורות בליטות וזיזים יוצאים מהקיר. אנחנו במסדרון צר, כך שאם שני אנשים יעברו בו בשורה הכתפיים שלהם ישרטו ויפצעו מהקירות. קאלה הלכה לפני, מובילה את הדרך, הביטחון והזקיפות בהם הלכה הראו לי שהיא יותר ממזהה את המקום, זה כמו בית בשבילה. יותר מהמקום הקודם בו היינו, שראשית אני עדיין לא יודעת איך קוראים לו (ולא המבנה לנוער, זה לא שם), שנית נתקעתי בו והוא היה כמו מעין כלא עבורי, אך אני יודעת שיכול להיות ותר גרוע. הפחד אוכל אותי מבפנים, אבל אני ממשיכה ללכת, נוגעת בזיזים הבולטים, כמוודה שלא אתקע בהם, או אשרט מהם.
אנחנו יוצאות למסדרון רחב יותר, תחושת הסגירות שהייתה במסדרון הקודם לא נעלמת, אולי כי גם כאן הקירות כאלו, אך ברוחב הזה כבר אין חשש מהבליטות. הרצפה כאן שונה, הרצפות חדשות, אני חושבת, חלקות ומבריקות, שחורות ולבנות, כמו לוח שחמט. הן בוודאות לא מהזמן של הקירות, כך שאני חושבת שהחליפו אותן, אך הן עדיין השתלבו. אנחנו ממשיכות במסדרון, בסופו נראת דלת מתכת גדולה. היא ניראת כבדה וגדולה אך לא גסה. היא מעותרת בתחריטים עדינים והיא מבריקה מנקיון, שילוב היוצר כמין בוהק של התחריטים במקומות שהאור פוגע בהם. היא הייתה יפה ומרשימה אך לא לטעמי. הצבע בו הייתה היה קר, והתחריטים היו עדינים אך נוקשים. גם האור הצהוב החם במסדרון לא הקל על הקור והריחוק ששידרה.
קאלה ניגשת אליה בטיבעיות, ופותחת אותה, אך לא עד הסוף, חצי פותחת כאילו היא מתגנבת, או לפחות מנסה לא להפריע. היא לא סימנה לי לבוא אחריה אך אני בכל זאת באה. מנסה שלא לגעת בדלת, ואוספת פרטים על החדר. קודם כל הוא גדול מאוד, האור בו הוא אור לבן, הרפצה ממשיכה בדוגמת השחמט, והקירות כאן הם חלקים, אפורים כסופים. לפחות על קיר שלם היה וילון כהה כבד מהתקרה עד לרצפה, נראה שהצבע הוא בין כחול-ירוק ושחור. זה הרגיש שאם הדלת הייתה קרה, החדר היה קפוא, קפוא ואפל.
הוילון, שהיה על הקיר מצד ימין היה רחוק יותר מאיתנו. בניגוד אליו, הקיר השמאלי היה ריק. לפני הקיר, בערך מולי הייתה מעין במה עם כיסא, על הכיסא ישב מישהו. הבמה הייתה לבנה נוטה לצהוב. הכיסא עליה היה זהוב, הריפוד היה חום אדום יפה. ובכך בלט בחום שלו, והביתיות על פני שאר החדר. אך היה ברור שזה לא כתם כיסא, ומכאן שזה לא סתם מישהו.
החדר היה נקי מאוד, כמעט כאילו מורק מידי יום. אני מניחה שלפי החזות הכללית זה אמור להיות סוג של חדר מלכות, מה שגורם לי לחזור לתהות איפה אני. האפשרות ארמון עולה לראשי אך נדחקת, כיוון שאין ליצורי הלילה מלוכה, כלומר לא אמורה להיות. מצד אחד, אין שום ידיעה ודאית שפוסלת את האופציה, ואם יש מלך מאיזה גזע הוא? , אולם מישהו צריך לארגן אותם למלחמה באנשים. או שזה היה ארמון, והחדר הזה הוא רק שריד מתקופה טובה יותר?
בנוסף שאלות דחופות יותר ממשיכות להציק לי, כמו האם נשאר כאן ואם כאן אז כמה זמן. הדברים יכולים להיכנס לכאן? אני יכולה להעלם ולהופיע כאן? למה אני כאן, ולמה לו עדיין במצב מגונן? אני מבינה שהגוף שלי עוד לא התאושש לגמרי מהסחרחורת והחולשה, לא שאני יודעת ממה הם נגרמו. אני רק מייחלת לכך שאגיע למקום בו אוכל לשכב לרגע ולסגור עיניים.
הדיון בראשי, לפני שאני בכלל מספיקה לבחון את האיש, נקטע כשקאלה מסמנת לי לגשת אליהם. אני מתקרבת בוחנת את האיש תוך כדי, והוא נעמד לכבודי. הוא גבוה, שרירי. פנים יפות, פרופורציות מושלמות, ביחס אליו תומאס מכוער (והוא לא). עור זהוב מעט שזוף, עיניים כחולות מעט נוטות לסגול. שיער שחור פרוע. הוא לבש חליפה רישמית במעט רישול שהתאים לו איכשהו. היה משהו קסום במראה שלו, כמעט מושלם מידי.
"ג'יין סיארוס" קאלה מציגה אותי, "דלווין פוריס" היא מציגה אותו. "דלווין האחראי כאן." היא פונה אליי. הסחרחורת והעייפות מובעות בפני היטב כשאני מבינה את המשמעות המלאה של המילים, דלווין מחייך חיוך מעודד לעומתי, חיוך ממש יפה, אבל זה לא עזר, אני מבינה שאני עוברת. שוב.