מחוץ לקרוסלין- פרק 13

אז אני מעלה את הפרק עכשיו… לצערי לא הספקתי אתמול:(
מקווה שתהנו

פרק 13:
"אניה" אני פותחת, "היי" היא עונה לי עם חיוך. לאור העובדה שכנראה אני היחידה כאן שנחטפה לפה, אניה בוודאי יודעת את הדרך פנימה, או החלק שבאמת מעניין אותי, הדרך החוצה. אנחנו יוצאות החוצה, היא מדברת, אני מקשיבה בחצי אוזן, מנסה למצוא סימן לכך שאוכל להשחיל את השאלה שלי לשיחה. "…בכל אופן, אני הגעתי לכאן, כלומר זה המבנה לנוער אחרי הכל.." "כמה כניסות יש למקום הזה?" אני קוטעת אותה, אני יודעת לא בדיוק הכי מתוחכם, אבל זה מקרב אותי לתשובה. "לא יודעת, וואו, ממש לא יודעת." אניה ממשיכה. הילדותיות עדיין בוערת בה, בעודה מנסה להישמע מבוגרת. "אני יכולה להראות לך אותם?" היא אומרת בחצי שאלה. כן, היא בהחלט ילדה.

בסיור אותו ערכה לי, אניה אפילו לא צפתה ממני לדבר, היא נהנתה מצומת הלב ושהקשבתי לה. היא נראתה די גאה בעצמה על הכרותה עם המקום. אנחנו עוברות משער לשער, את הדרכים ביניהם, ומה אניה זוכרת שיש מכל צד, אבל זה לא משנה, כלומר, מה הסיכויים שמחוץ למבנה לא חוסמים את האפשרות להעלם.

אני מנסה להבין איך לחזור, אבל אניה הודתה שמאז שהגיע לכאן היא לא יצאה. אני מפסיקה לדבר עם תומאס ומתחמקת ממנו, לו (קיצור ללויאל, אני מרגישה שזה יותר מתאים לה), עוצרת לידו לעשות מופע קטן, שבזמנו אני נעלמת, והיא מאתרת אותי בספרייה באזורים שונים שעה לאחר מכן. חוץ מזה אני יודעת שטוב כאן. אין כאן מלחמה, אנשים אל מצפים ממני לכלום, אין כאן צורך בהיותי בעלת קסם, וזה לא שמישהו שופט אותי על כך. עצם קיומו של מקום כזה מזכיר לי את הילדים ההם בפינות הרחוב, ביום שבו הלכתי לקנות שמלה עם מרגרט. אם היה אפשר פשוט להביא אותם לפה. אני מניחה שהם בטוח היו מקבלים את מה שרצו ומעבר. אולי אפילו לא הייתה מלחמה, מעצם המפגש וחיים ביחד במקום טוב כזה.

אבל הדהוד דבריו של תומאס מזכיר לי שאולי הם לא כל כך טובים. תומאס, בשיחה אחת שבר אותי לחלקים, החזיר אותי את כל הדרך שעברתי מאז שעזבתי את קרוסלין. ואניה שאפילו לא שמה לב לכך שהפסקתי לדבר איתו, וקאלה, שהמשיכה לשאול אותי מה קורה איתי ואם הכל בסדר אוטומטית, מה שמביא אותי להבנה שהיא לא באמת מתכוונת לזה. ועצם זה שנראה שאין לי דרך החוצה, זה אומר שמשהו שגוי, אני חושבת.

ויש גם את מייקל, כמעט ולא פוגשים אותו. הוא מגיע לפעמים ורק מקשיב מהצד. הוא שותק רוב הזמן. לפעמים אני חושבת שאולי הוא זה שחטף אותי לכאן, אבל אין לו יכולת קסם, אני חושבת, הוא לא יכל לגרום למוזיקה להתנגן בלי שאראה אותי לוחץ על הקלידים. אני מניחה שאולי מייקל יודע מה הדרך החוצה, אבל אני מרגישה לא בנוח לפנות אליו כי אני יודעת שהוא ישאל למה. זה גורם לי לתהות מה עם מרגרט. אם הוא חצי משנה צורה אז מה היא? למה הוא פה והיא לא?

אבל מה שקורה פה לא משנה. אני מבינה שברגל אני לא אמצא דרך מכאן לרוס. אני מנסה, מנסה מאוד להתרכז ברוס ולהופיע שם אך זה לא עובד, זה לא שאני מצפה שזה יעבוד. אם זה לא עבד קודם, למה שיעבוד לי עכשיו.

אני יושבת בספרייה שוב, ושוב מתגעגעת לכתבים של סיארוס. ואני מבינה שזה זה. אני יכולה לומר שאני מנסה לחזור לרוס כדי להשיג את הכתבים וללמוד מהם כי הם הרבה יותר פשוטים. זה הפתרון המושלם להגיד לאחראי כיוון שזו חצי אמת, ואם אני לא טועה קראתי שהשקר הכי טוב הוא בחציו אמת. העניין הוא שכפי הנראה אין אחראי.
"קאלה" היא מופתעת מהפנייה שלי, אולי כי בדרך כלל צריך לפנות אליי ואולי כי הפסקתי לענות לה בזמן האחרון. היא עדיין נראת מעט חוקרת. "מה קורה?" היא שואלת. למה היא שואלת אם לא אכפת לה? העניין הזה עדיין לא ברור לי. "האמת שרציתי לשאול משהו" המבט שלה משתנה, אך היא לא מגיבה, מחכה שאמשיך לדבר. "איך אפשר לחזור לרוס?" היא הביטה בי מבולבלת. "למה? חסר כאן משהו?" "הספרים מהם אני לומדת כאן קסם מסובכים ולא כל כך ברורים לי, ברוס יש את הכתבים של סיארוס והם מאוד עוזרים לי אז חשבתי לחזור לקחת אותם" בתחילה קולי מהסס, לאחר מכן בטוח וחלש תחת מבטה הנוקב.
"מורה היה עוזר לך?" היא שאלה, אני מביטה בה מופתעת. מאיפה היא תביא לי מורה? אני בעלת הקסם האחרונה, לא? "לא יודעת," אני מודה "מעולם לא היה לי מורה". "אביא לך את הכתבים מרוס." קאלה אומרת אחרי שבוהה באוויר חושבת. "אבל" אני מתחילה, ונעצרת. "אבל?" היא שואלת. "המקום בו הכתבים נמצאים מוגן כך שרק בעלי קסם יוכלו להיכנס." "אל תדאגי בקשר לזה." היא אמרה, השתנתה לזאבה ויצאה משם.

אני מתעוררת באמצע הלילה, לא כל כך מצליחה לישון. אני מרגישה רע ששיקרתי לקאלה, כלומר לא בדיוק שיקרתי אבל אני עדיין מרגישה רע בנוגע לזה. והדרך בה היא אמרה שאין לי מה לדאוג בקשר לזה, רק גומרת לי לדאוג. והיא שאלה אם מורה היה עוזר לי. כאילו שיש אפשרות למורה, הרי אני בעלת הקסם היחידה. או שלא? למה אין שום דבר שאוסף את כל העובדות על מה שבאמת קורה ומפרסם אותן? זה יכול להקל בהרבה על הכל.
אני קמה בחדר הענק ומסתובבת בו, נזכרת בלילות בהם התעוררתי בחדר הקטן שלי ברוס. התעוררתי מהחלומות. אני נזכרת בהם, באזהרה ומתחילה לתהות מה פרושה, בהנחה שזו באמת הייתה אזהרה. לא היו לי חלומות מאז שהגעתי לכאן. אז מה זה אומר? אני מנסה לחשוב, אבל מבינה שכך או כך, לא נראה לי שיש צד שהוא באמת רע, זה נראה כמו חוסר הבנה גדולה שהתפוצץ (יצורי הלילה שאוכלים בני אדם ממשיכים לעלות לי לראש אבל אני בוחרת להתעלם מהם). אני חושבת על מרגרט, אניה , קאלה, גברת רוזוולד, ולא יכולה שלא לתהות כמה כולם דומים. הם גם לא כל כך שונים במשהו מבני אדם. לכל אחד האופי שלו כך שאני מניחה שזה תלוי באדם/יצור הלילה אם הוא יהיה טוב או רע.
כך שיכולים להיות בצד הרע אנשים/ יצורי לילה טובים. אני מניחה שההבנה הזאת לא תביא אותי לשום מקום. ההבנה שאין באמת טוב ורע, היא רק מבלבלת אותי. לו קולטת שאני ערה ובעדינות דוחפת אותי חזרה לישון, אני שוכבת עם עיניים עצומות, לא מפסיקה לתהות.
לתהות ולפחד.