מחוץ לקרוסלין- פרק 12

היי:)
מצטערת על העיקוב, עכשיו חוזרים ללימודים= תקופת מבחנים= האטה בקצב העלאה אז מתנצלת מראש:(

פרק 12:
מאיפה היא יודעת שאני בעלת קסם? נכון שהלהבה איתי אבל, רגע, אם זה מה שאני, אז מה הם? כאילו לא כולנו בני אדם? "אני משנת צורה משבט לופ, כפי שכבר הבנת" ממשיכה קאלה, נותנת לי רגע להפעיל את הגלגלים ולא לצאת טיפשה גמורה. אני מביטה בעיניה ומבינה שכבר ראיתי אותן. היא הזאבה שהובילה אותי לספרייה, זאת שהתעניינה בשלומי, היא חזרה בצורת אדם, החלק הזה מתחיל להסתדר לי. אני מסתכלת על אניה, "פייה" אני בוהה. לפי כל ספר שאי פעם קראתי פיות הן, טוב עם כנפיים. אניה צוחקת, "ככה כל מי שפוגש פיה פעם ראשונה מגיב ככה, זה מצחיק כל פעם מחדש." אני משתדלת לחייך אבל זה לא בדיוק עובד. אני מבינה שאניה היא לא הפיה הכי רגישה שיש, או לפחות מקווה. אני מסתכלת על מייקל, מנסה להבין מה הוא קשור. "חצי משנה צורה חצי אנושי." בנקודה הזאת אני לא אשאל כאן, על מרגרט אברר אחר כך. "חצי פיה, חצי משנה צורה" תומאס התחיל ועצר, "נחשי" . מה. מה זאת אומרת נחשי? כולם כאן יודעים את השמות של כל השבטים? "אולי פשוט תגיד?" אני מנסה. הוא נראה מרוצה מעצמו, כאילו ניצח בתחרות. "לדרקון" היה לו חיוך די ילדותי. וגאה. אניה צחקה. אני שמה לב שהוא אמר למה הוא משתנה, לא שם של שבט כמו קאלה. אני קמה. אני מבינה שאני די מפריעה, חוץ מזה. אני צריכה להבין מה הולך פה. הלהבה לא מתנגדת, להפתעתי, אניה נעמדת איתי.
אנחנו יורדות יחד במדרגות, מתרחקות מטווח שמיעה ומתקרבות לספרייה. "פיות מתבגרות לאט" היא התחילה, אני מקשיבה ולא מבינה לאן זה מוביל, למרות שזה מסביר את הערה הלא בדיוק נחמדה שלה ממקודם, אך כנה. "ודרקונים מתבגרים פיזית כמו בני אדם" היא מוסיפה, ואני איבדתי את הכיוון שלה. "אז, אל תתייחסי למשחקים והילדותיות של תומאס, הוא לא מתכוון לפגוע או לעצבן." היא מוסיפה, ואני מבינה את אמיתות דבריה, היא התנהגה כמו ילדה. ילדה שמנסה לדאוג לילד אחר. זה גורם לי לחייך, כיוון שאפילו אני מבחינה בילדותיות שבדבר. "זה בסדר" אני אומרת לה, עם חיוך, "אני לא נעלבת מיחס ילדותי, אני נעלבת מחוסר יחס" אניה נראתה חושבת. אני נכנסת לספרייה והיא, היא עולה חזרה למעלה, מהורהרת.
אני מגיעה לאזור שלי בספרייה, וחוזרת לקרוא איפה שהפסקתי, אבל לא מתרכזת. לפי כל ההגדרות אלו היו יצורי לילה. יצורי לילה והם לא ניסו לפגוע בי. כלומר היחיד שם שאולי פגע בי הוא האנושי ביותר. זה גורם לי לתהות, לתהות האם אני שייכת בכלל לכאן. כלומר, אני בעלת קסם. ביכולתי להשתמש בקסם, בדיוק כמוהם, ולא נראה לי שמשהו כמו תומאס או אניה יהיה מסוגל לפגוע במשהו. מייקל אולי, אני לא בדיוק יודעת עליו משהו, ושוב, הוא האנושי יחסית בעניין הזה.
אני מחליטה להישאר כאן, בינתיים, גם ככה אין דרך החוצה. וכל זה, עצם זה שהם לא אסירים, וכולם כאן מרצונם החופשי גורם לי לתהות, למה אני נחטפתי, ומי חטף אותי.
אניה מאוד חברותית, וילדותית, אבל זה בסדר, כלומר זה לא מפריע לי, ותומאס דורש צומת לב כמו ילד ממש. אני אוכלת איתם עכשיו, באותו מקום בו דיברנו קודם. תומאס עושה שטויות, בעיקר, ומתלהב מלויאל, והיא נהנת מזה, היא נשזרת בתוך עצמה בפיתולים מרהיבים לכבודו, והוא, הוא מאושר. אני לא יכולה שלא לחייך, הוא ילד בגוף של נער, לפי מה שהבנתי מקאלה הוא אמור להתבגר פתאום, בעניין של ימים כשיגיע לגיל שמונה עשרה, היא מחכה לזה. נכון לעכשיו הוא לקראת שמונה עשרה, כך שזה יכול לקרות כל רגע, די חבל לי לאבד את הילד שלמדתי להכיר, אבל הוא באמת מעצבן לפעמים, במיוחד בדרישתו לצומת לב, דרישה המלווה לפעמים בחטיפת הספר ממנו אני לומדת, וסרוב להחזיר לי אותו עד שאתפוס אותו. אני יודעת שכך ילדים משחקים, לפעמים רציתי לעשות זאת גם אבל אני צריכה ללמוד לשלוט בקסם, כי לא משנה מה אעשה, המלחמה עומדת לפרוץ, ואם אני רוצה לשרוד אני צריכה להיות חזקה.
זה גורם לי לתהות על אורח החיים הרגוע המתנהל כאן, כאילו אין מלחמה, בעוד שאת תוצאותיה רואים היטב אצל בני האדם. אני חושבת על היום ההוא בעיר, והתנהגות התושבים אל הדברים.
חוץ מזה, הדברים הרי אמורים להגן, אז אם אצור אותם הם יוכלו לעזור לי נגד מי שבאמת פוגע באנשים, וחבריי החדשים כאן לא יפגעו.
הספר נחטף מידי. "תומאס" הקול שלי עולה, למרבה הפתעתי הוא עומד מולי, לא בורח. "אני מצטער שהפרעתי לך ללמוד" הוא אמר, הנימה הילדותית נעלמה מקולו. בלי משים חלק בי מתחיל לבכות, חלק אחר עדיין כועס על שלקח את הספר. דבר אחד בטוח, הן צדקו כשאמרו שזה יהיה מעבר חד. אני מנסה לקחת את הספר, אך הוא מתחמק ומרים אותו לגובה שלעולם לא אגיע אליו. לויאל צוחקת בצד, נראה שאת תומאס היא מחבבת כמעט כמו שהיא מחבבת אותי. אני מוותרת ויושבת. "למה את לא נלחמת?" תומאס שואל. מה? אז התבגרת או לא? "את כל כך חזקה, בעלת קסם ועדיין כזאת מפסידנית, את לא יודעת להלחם" אני בוהה בו. על מה הוא חושב שהוא מדבר? מה אני עושה כאן, אם לא ללמוד להלחם? להשתמש בקסם? "את פחדנית" הוא המשיך, פוצע אותי מבפנים עם כל מילה, "אז מה אם את שולטת בקסם" הוא עצר, מפרק אותי לחתיכות לאט. "את הרי רואה בנו יצורי לילה, נכון? את הרי אמורה להרוג את כולנו, נכון? אז למה את לא עושה את זה?" אני מבחינה שהניח את הספר איפשהו אבל זה כבר לא משנה לי, הוא הולך, לא לפני שאומר "רק את יכולה לשנות את זה". אבל אני לא בדיוק מתייחסת לזה. אני רוצה לבכות., לויאל נכרכת סביבי, ואני בוכה.
באותו הרגע אני מגיעה להחלטה. אני חוזרת לרוס, למרגרט הנחמדה, חדר העבודה של סיארוס בו הכל פשוט. אני מחליטה שאני יוצאת מכאן.