מחוץ לקרוסלין- פרק 11

אני מתעוררת בספריה, ליתר דיוק הלהבה מעירה אותי. קראתי לאורה עד השעות הקטנות של הלילה וכעת אני מתעוררת להמשיך במקום בו הפסקתי, הלהבה יורדת מכתפיי ומושכת את צומת ליבי לצלחת אוכל, אני אוכלת בשתיקה והיא נכרכת סביבי שוב, אני לא נותנת למחשבותיי לנדוד ואני ממשיכה ללמוד, מידי פעם אני פותחת את הפה ולהבה מכניסה לשם משהו, אבל לרוב אני קוראת והיא נחה עליי.
אני מרימה מבט לבחור ספר נוסף, סיימתי את הערמה שבחרתי אתמול. להבה חצצה ביני לבין המדף, אני מנסה להתחמק ממנה, היא זריזה ממני. ואז אחרי כמה דקות של התנהגות ילדותית, אני מפסיקה לעשות זאת. אני מתחילה להבין כמה אני עייפה. אני מתיישבת חזרה ולהבה מביטה בי בחשדנות, אני מסמנת לה והיא מתכרבלת עליי, אני נרדמת.
אני מתעוררת בבוקר, ומחליטה שלהבה זקוקה לשם. אני לא יכולה להמשיך לקרוא לה להבה. והאמת שמעניין אותי למה היא נשארת איתי כשאחרות ברחו להן. אבל אני לא מתלוננת, אך במובן מסויים זה מטריד אותי. הפעם אני מבינה שלהבה היא זאת שמביאה לי את האוכל, ואני מתביישת בעצמי שלא הבחנתי בהעדרה.
אני ממשיכה ללמוד, מתוך הכרה שאין הרבה סיכויים שאוכל ללמוד כך קסמים שוב. אני נותנת ביס במה שלהבה מגישה לי לפה ומחייכת, אני צריכה למצוא לה שם, ודחוף, אבל אני לא חושבת שזה משהו שצריך להיעשות ברגע תוך כדי לימוד, אלא מתוך מחשבה, שם זה לכל החיים, עד כמה שידוע לי.
מתקדמת בקסם בלבד, קוראת ספר אחרי ספר, ככה נראים הימים שלי. מידי פעם קולה של הזאבה מופיע בראשי, מתעניין בשלומי. תמיד עולה על פניי חיוך כשאני שומעת את השאלה, גם אם לא באמת אכפת לה, אני מעדיפה להתייחס כאילו זה מכל הלב, אני מניחה שאני מחבבת אותה למרות שאני לא פוגשת אותה פנים אל פנים ולא מכירה אותה בכלל, היחס שלה גורם לי להרגשה שונה, ומזכיר לי את מרגרט שגם גרמה לי להרגיש את זה. אני לא יודעת מה זה, אבל אני חושבת שזה להרגיש נאהבת או שייכת אולי שניהם.
אני מתגעגעת למרגרט, וזה גורם לי לחשוב על מייקל ומה הוא עושה כאן? האם הוא כאן מרצון? ולמה הוא היה כל כך רגוע? הוא לא טיפוס כזה רגוע, לא לפי איך שהתגונן ממני אז, ביום השני שלי ברוס. אני מנסה לחשוב איך מישהו הופך לכזה רגוע. להבה מתפתלת מול עיני, ומושכת את צומת ליבי אל הספר. זה לא משנה למה הוא רגוע, מה שמשנה עכשיו הוא ללמוד לשלוט בקסם ולצאת מפה. להפך, זה שהוא רגוע רק עוזר, ככה יהיה קל לעבוד איתו במקרה שאצטרך עזרה. לא שאני בונה עליו, בכלל לא, הוא אחד הפחות ידידותיים שפגשתי. אבל הוא אחיה של מרגרט, ואם אני חוזרת מכאן, אני חייבת לה לפחות להחזיר אותו איתי.
הפעם הלהבה לוקחת לי את הספר, ולא מתפשרת. אני לא עייפה כלל אז זה לא זה, אני צוחקת אליה "נכנעת. תובילי" היא משכה-דחפה-סחבה אותי מהספרייה. אנחנו נעות במבנה הענק הזה, ואני מזהה את ההתפצלות בה פגשתי את מייקל. הפעם הייתה שם אישה, עיניה שחורות ושיערה חום כהה. הייתי נעצרת ומנסה לפתוח איתה בשיחה, הרי הרבה זמן שלא באמת דיברתי עם איש. אבל להבה עקשנית, היא אפילו לא נותנת לי להתקרב. אנחנו נכנסות לחדר בו התעוררתי כאן בהתחלה, אני סוקרת אותו, אך להבה בעקשנות מובילה אותי למראה. קארה מביטה אליי, היא נראת נורא. השמלה שעליה כבר מקומטת, והשיער, אני מעדיפה שלא לדבר על זה. קארה היא ההשתקפות שלי. אני מבינה שהזנחתי את עצמי, את המראה שלי.
אחרי התארגנות קצרה, שאחריה לבשתי שמלה אפורה שלהבה הביאה לי, אני נראת הרבה יותר טוב. "תודה" אני אומרת לה ועומדת לצאת, היא מתפתחת וגדלה ומשאירה לי מעבר אחד, למיטה. אני לא יכולה להחניק חיוך, היא דואגת לי יותר משאני דואגת לעצמי.
אני מתעוררת, כבר מזמן איבדתי את רצף הזמן, להתחקות אחריו עכשיו זה חסר תועלת. אני יוצאת מהחדר, למפגש המסדרונות. הפעם הייתה שם קבוצה, מייקל, האישה שראיתי אתמול, בחור נאה מאוד, עור שזוף, עיניים כחולות בהירות מאוד ושיער שחור, ואישה, אך היה בה משהו שונה, היא הייתה לבנה, העור שלה היה לבן, שיערה כסוף והיא הייתה דקיקה, משהו בה היה קר.
אני לא מצליחה להביא את עצמי לגשת אליהם. לגשת לאדם שאני מכירה ולפתוח בשיחה זה זה דבר אחד, לגשת לקבוצה בה אני מכירה רק אחד שלא בדיוק מחבב אותי אם בכלל זה דבר אחר. הלהבה דוחפת אותי בכיוונם. היא החליטה בשבילי. ממרחק מסויים, זה כאילו נכנסתי לטריטוריה שלהם כקבוצה, כי האישה, זאת שרציתי לפנות אליה אתמול מביטה בי. היא סוקרת אותי במבטה, ואני מתחילה להבין למה הלהבה דאגה שאתארגן לפני שאפנה אליה, אני מניחה שעוד לא התרגלתי לביטחון שקבלתי בזמן האחרון כך שאני שוכחת את הכללים שלמדתי מזמן- להראות טוב ופשוט כשפונים לאנשים, במיוחד אם זאת פעם ראשונה.
בזמן בו אני חושבת, כולם עברו להביט בי, לבחון אותי. אני מרגישה תחת זכוכית מגדלת, גם מייקל בוחן אותי במבטו, לא מראה סימן הכר. או סימן כלל. והתקווה לסיוע נגוזה, למרות שממש לא החשבתי אותה. להפתעתי, האישה שנראתה קרה חייכה אליי. "היי," היא פתחה, הקול שלה יפהיפה, עדין ונשמע מעט כמו מוזיקה. "אניה" החוותה לעבר עצמה, עדיין מחייכת. "תומאס" הבחור היפה התפרץ, לא ממש מחכה. "קאלה" הפנה באצבעו לאישה השנייה, זאת שעדיין סוקרת אותי. "מייקל" הוא סיים, מייקל נמנע ממבטי, ומעט נעלבתי. אך השתדלתי לא להראות את זה. "תתנהג יפה" אמרה האישה שסקרה אותי. הנימה שלה הייתה זועפת.
הלהבה מביאה לי כורסא קרובה, ודי דוחפת אותי לשבת עליה. אני מניחה שזה לא דבר שעושים, הם לא הזמינו אותי להצטרף, אני מניחה שזה מעשה די חצוף. להפתעתי אניה חייכה, תומאס נסה לבלום אבל בשלב מסויים התגלגל מצחוק, כשהלהבה התכרבלה עליי ואני ליטפתי אותה, מייקל נראה אדיש כמו קודם, וקאלה, קאלה לא נראתה מופתעת, או משועשעת. "אז מה את?" אניה שאלה, כשהצליחה לעצור את צחוקה. מה זאת השאלה הזאת? מה אמורים לענות? למה היא מתכוונת? "היא בעלת קסם" קאלה אומרת. אני מביטה בה, לא מבינה כל כך , למעשה בכלל לא מבינה.