מחוץ לקרוסלין- פרק 1

האור בחדר החום נדלק."ג'ין" אמר קול גברי. למדתי על בנים, מעולם לא פגשתי אחד, אך לא הבנתי מה אחד עושה כעת בחדר החום. אפילו הדברים ממעטים להכנס לחדר.
התיישבתי ופתחתי את עיניי, האיש שעמד מולי היה זקן.
הוא חיכה שאקום. קמתי, הזקן הסתובב ויצא מהחדר, לאחר שאותת לי לבוא אחריו. כמו בהזמנה , דברים הקיפו אותי וליוו אותי אחריו- כדי שלא אברח.
הלכנו במסדרונות. יצאנו מהבניין ונכנסנו לבניין השער, יצאנו ממנו לנוף שומם, לפי מה שקראתי בחדר החום זה מדבר.
עמד שם מין כלי רכב, הוא היה דומה מעט למעין כרכרה, רק מעוגל, הדברים התחברו אל כדור המתכת הנ"ל והתרכבו כגלגלים ,הגה ונהג.
אני נכנסתי לכדור אחרי הזקן.
רק אז העזתי לשאול "בגיל 16 לא עוברים לקומה ה3?"
הזקן נראה מופתע, ואז אמר "קרוסלין הייתה רק תחנת ביניים עבורך"
כשראה שאין לי מושג מה קורה ואמר "את מיוחדת ג'ין סיארוס, נדירה. אני לוקח אותך לרוס"
שאר הנסיעה חלפה בדממה.
הזקן נרדם ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז אני מנתחת אותו. לפי קמטי הצחוק החרושים בפניו הוא הרבה ומרבה לצחוק. לפי הדרך בה נרדם אני מניחה שהוא מותש. הכדור בו ישבנו נעדר כל סימן למשהו על בעליו, אז הוא כנראה מושכר, או שנשלח ע"י בעליו. אני נלחצת כי עצם היות הזקן בן אדם עליז לא תועיל לי, למעשה לפי זה הוא יכול להיות רק שליח.
הגענו , כנראה, אני רק יודעת שהכדור נעצר. וירד, כנראה הדברים חזרו לצורתם המקורית.
הזקן התעורר בתגובה.
הוא נעמד ויצא, חיכיתי מעט. הוא פקד עליי לצאת בקול נוקשה. יצאתי נבוכה, מעולם לא נזפו בי קודם, תמיד שמרתי על הכללים.
המקום מחוץ לכדור היה שונה מקרוסלין, ראשית, המקום היה הרבה יותר גדול, ובהיר, בקרוסלין הכל היה חום חוץ מהבנות, אפילו העצים היו חומים ובלי עלים. הצבעים היחידים היו החגורות ותמונות .
אני מניחה שזהו ארמון, לפי הספרים זהו ארמון או טירה, אחד מהשניים אך זה לא משנה. זה היה מבנה יפהיפה ולבן, מסביב היו גינות מפוארות וירוקות. אני רוצה לתאר יותר, לחקוק את התמונה בראשי אך הזקן ממהר, והדברים דוחקים בי קדימה.
הזקן והדברים, שנראה עכשיו כי גם הזקן כפוף להם, הובילו לחדר בו שולחן עגול ומספר כסאות סביב, יותר כמו חדר אירוח, מס' דברים שמרו מבחוץ ושלושת גברים שהו בחדר. אחד ששערו הלבין כבר, ונראה האדם החשוב ובעל המקום, ישב על כורסת יחיד ודיבר אל הנוכחים האחרים. הדברים דחקו בנו לחדר, אך לא נכנסו פנימה. כמעט כאיל לא יכלו להיכנס פנימה.
אני מפסיקה להתייחס לדברים, ונכנסת לחדר אחרי הזקן. סוקרת אותו. הזקן נראה עכשיו כאילו הוא ברגע קריטי, לחוץ מאוד, אך לא מפוחד. אני מניחה שהמילה המדוייקת להבעת פניו היא יראה. עכשיו כשנעצר בין הכורסאות של הגברים, מול האיש שנראה בעל הבית, החלתי ללמוד אותם.
הגבר שדיבר דילג במבטו על הזקן, כמעט כאילו לא היה שם וסקר אותי במבטו. שני הגברים שהיו מימיני ומשמאלי הביטו בי גם הם, מנסים להבין משהו, כשלמיטב ידיעתי יש להם אפס מושג מה קורה. בעל המקום החווה בראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת והזקן יצא. הוא ממשיך להביט בי, סוקר אותי במבטו. כמעט כאילו מצפה למשהו. ממבטו ניבט חשש וחשדנות. הדרך בה סקר אותי הייתה כאילו מביאים לו מוצר ששילם עליו הרבה, או כאילו הוא ישתמש בו למשהו גדול שאינו יכול להיכשל בשלב זה. כך או כך, פניו חמורות הסבר, וההחפצה בה הוא הביט בי לא בשרו לי טובות. הייתי בורחת אם היה לי לאן. גם ככה הדברים יעצרו אותי ברגע שאצא מהדלת, בהנחה שאצא מהדלת. אני בוחנת את שני הגברים האחרים בחצי מבט, הגבר לשמאלי גבוה, ומבוגר, חלק משערותיו מאפירות. הוא הזכיר סרוך נעל במידת מה, לעומתו הגבר מימיני נראה מפוטם היטב ומספר שתיים, כמו סגן או משהו, מסוג האנשים שלעולם לא יהיו הראש. אך אני לא מתייחסת למסקנותיי כאמינות ביותר, כיוון שהן מבוססות על למידה בקרוסלין.
הגבר עם השיער המלבין נראה בריא וחזק. הוא מביט בי לפני שפותח את פיו. מתרכז בעיניי ואז דעתו נחה במובן מסויים.
הוא נעמד, כך שכעת הוא גבוה ממני. אני ממשיכה לעשות הכל חוץ מלהביט בעיניו. "ג'יין סיארוס" הוא פותח, "אני יודע שמעולם לא הסבירו לך דבר." תקווה להבין, לקבל הסבר, נצתה בי כשאמר זאת, אני מניחה שפניי מסגירות את תקוותי לתשובה. רמז לחיוך הופיע בפניו. לא יכולה להחליט איזה. ואז הוא ממשיך "אך גם היום לא תקבלי אותם, לפחות לא במלואם." והתקווה נגוזה. "כשתצאי מהדלת ילוו אותך לחדרך" והחווה בידו על הדלת.
יצאתי, כששאלות ממלאות את ראשי. הלכתי בכיוון אליו דחקו בי הדברים ללכת. מה הלך שם בדיוק? אילו תשובות יש לו? ואיזה מהן בדיוק קיבלתי היום? תשובות לאלו מהשאלות? השאלות לא נותנות לי מנוח ואני רק קולטת מעט מהדרך, מסדרונות מפוארים, דברים מפרטלים במפגשים בין מסדרונות. במסדרון אחד נכנסנו לדלת עליה שמרו דברים , מאחורי הדלת התגלה גרם מדרגות דרך מפותל סביב עמוד רחב, החלל עצמו היה בצורת גליל. אני עולה במדרגות והדברים אחרי, דרך אחד החלונות שנקבעו בגליל, אני מניחה שזהו מגדל או צריח, ושאני בגובה רב מעל פני הקרקע,הדברים דוחקים בי מאחור להתקדם. גרם המדרגות נפסק מול דלת. נכנסתי בה, הדברים סגרו אותה אחרי. אני מביטה בחדר, צורתו חצי סהר, מולי נמצאת מיטה מעץ חום, לידה שידת לילה, נראה לי, מעולם לא ראיתי כזאת קודם. על המיטה היה משהו, לפי הבנתי זוהי כרית. נגשתי אליה. היא הייתה רכה וקפיצית במידת מה. פתחתי את מגירות השידה שהיו ריקות. פניתי לשמאלי , הקיר היה חשוף אך היה קבוע בו חלון גדול.הבטתי לשמאל, שם עמד ארון עץ חום, ודלת אני פותחת אותה ומבחינה בשרותים, מקלחת כיור ארון קטן ומראה. אני מביטה בה וקארה מחזירה לי מבט מבולבלת. אני חוזרת לחדר השינה, כעת אני מבחינה שצבעיו הם בהירים חוץ מרהיטי העץ. הקירות לבנים, ומסגרת החלון כסופה. אני מביטה מטה, ורואה את אותם הגנים הירוקים ממקודם.
ולבסוף אני קולטת שבחדר אין ספרים, אין אנשים אפילו דברים אין. אני בודדה לגמרי.
אני שוכבת על המיטה, נהנת מהדבר הזה שנקרא כרית, מחכה. ומחכה. לא יודעת כמה זמן עבר אבל בשלב כלשהו אני מבינה שאין כאן אוכל. החששות מתחילות לכרסם בי. עד מתי אהיה כאן? מה זה כאן בכלל? מה קורה פה? מי בעל הבית? מה רוצים ממני? למה אני???