מחוץ לקרוסלין- פרקים 4+5

פרק 4:
אני ממשיכה לשתוק, התרעומת בקולו, ואולי כעס, בוודאות חשדנות, גורמים לי להתכווץ, כאילו עשיתי משהו אסור. אני נסוגה לפינת החדר, וראשי נתקע במדף עם הספרים. אני מרימה אוטומטית את היד לראש, למקום הפגיעה, לא נראה לי שנפצעתי, זה כנראה רק כואב. " איך נכנסת לכאן?" הוא שואל, החשדנות והתרעומת בקולו הפכו לתוקפנות, התגוננות. "אני ג'ין סיארוס" אני אומרת, בחצי לחישה. הוא מביט בי מבולבל, כמעט כאילו לא מבין, כנראה הלחישה שלי גרמה לו לסגת מעט מהתוקפנות. כשהוא נרגע, וכבר לא נראה כאילו עומד לתקוף אותי, נרגעתי גם אני והחלתי לחשוב בצלילות. "הדברים ליוו אותי לחדר בהמשך המסדרון" אמרתי והוא הביט בי מבולבל, "הדברים?" הוא שאל, הוא נראה נינוח יותר, כנראה שהגיע סופית למסקנה שאין בי איום. הוא התיישב על אחת הכורסאות. והביט בי. לקחו לי כמה רגעים לפתוח את הפה, "אני קוראת להם הדברים, כיוון שמעולם לא שמעתי מה השם שלהם" אני מתחילה להסביר, "הם יצורים שיש להם ראש בצורת מעגל, ועוביו כעשרה סנטי מטרים. בראש יש עין אחת גדולה באמצעו, הראש מחובר באמצעות מין צוואר לכתפיים, והם מובילות לזרועות גמישות כמו זרועות תמנון בקוטר של עובי הראש" אני נעצרת כשקולטת מבט של זיהוי על פניו, "אלו הם הנחותים, ככה כאן קוראים להם" ברגע בו אמר את זה אני משתתקת, ונעצרת מלסגת אחור לפני שאני נתקעת במדף הספרים שוב. אני מנסה לאזור אומץ לדבר, לשאול, אבל כל מה שיוצא הוא שאני לוקחת צעד קדימה. הוא מביט בי, צל של שעשוע חולף בפניו והוא מחכה, אני לא יודעת אם בכוונה, כיוון שקלט שאני מתביישת או בגלל שהוא רואה בי בדור. כך או כך זו הזדמנות לקבל תשובות.
"איפה זה כאן?" אני שואלת, עדיין בקול חלש. הוא ממשיך להביט בעיניי. "מה זאת אומרת?" הוא שאל "את באמת לא יודעת?" הוא הוסיף, "את יודעת משהו חוץ מהשם שלך?" למרבה ההפתעה לא הייתה בקולו נימת שעשוע, רק חמלה ועניין, אולי אפילו דאגה. אני מבינה שכנראה לא לדעת איפה אני זה דבר מוזר ומחשיד, אז אני מנסה להחליף נושא, "אתה " אני לא מצליחה להוציא את המילה הבאה, מפחדת לעשות טעות, "מנגן?" כן, זה מה ששאלתי, אני יודעת שזה לא בדיוק להשיג מידע, אבל אני צריכה לדאוג גם לאיך שהוא רואה אותי, אני מניחה שיש לזה השפעה על כמה כן הוא יהיה איתי וכמה מפורט. הוא נראה מופתע, מבטי חמק לכלי הנגינה , הוא קם ממושבו וניגש אליו, הוא התיישב על המושב, עליו ישבתי בתחילה, והתחיל לנגן, בתחילה הביט בי אך בשלב כלשהו הוא התמקד בדברים הלבנים והשחורים עליהם לחץ. הרגשתי משוחררת יותר, כשלא הביט בי.
אני מקשיבה לנגינה ובשלב מסויים אני קולטת שהתקרבתי אליו, למעשה אני עומדת כמעט מאחוריו, מסתכלת על אצבעותיו נעות והצללים שמופקים ממלאים את ראשי, עצם ההקשבה לזה גורמת לי לתהות למה התלהבתי מהלחיצות שלי על הכלי, זה אפילו לא קרוב לנגינה. הוא מפסיק ומרים אליי מבט. "את מנגנת?" הוא שאל, ונראה מופתע שהתקרבתי אליו ככה, אולי אפילו שוב חשדני.
אני נרתעת אחורה ממבטו. הוא נראה מבולבל, ואני כבר לא יודעת מה אני מרגישה. אחרי ההרתעות הזאת אני נסוגה החוצה מהחדר, וכמעט רצה במעלה המדרגות, משאירה את הדלת בתחתית המדרגות פתוחה, נכנסת לחדרי, סוגרת את הדלת, נכנסת לחדר הקטן, ושם אני מביטה בקארה, שנראתה מבולבלת כמוני. יוצאת משם, מזכירה לעצמי שוב שקארה לא קיימת, ואז נעצרת לסדר את המחשבות. אני מגניבה מבט בחלון ומגלה שכבר צהריים, מסתכלת על המיטה והכרית הייתה במקומה וחבילת השמלות לא הייתה על המיטה, לרגע אני נלחצת, אך אני פותחת את הארון, מגלה שנוקה והשמלות סודרו בו. אני מביטה על השידה ומגלה שם מגש עם עוד אוכל, זה היה שונה מהאוכל של אתמול, אך אם היו רוצים להרעיל אותי היו כבר עושים את זה.
סיימתי לאכול, אך הפעם לא הנחתי את הקנקן והספל על המגש, בתקווה שכאשר ייקחו את המגש ישאירו אותם. אני מתיישבת בקצה המיטה ומנסה לעשות קצת סדר. מצד אחד יצאתי מהמגדל, ונכנסתי לחדר אחר, הביאו לי אוכל וסדרו כשלא הייתי פה, מכאן אפשר ללמוד שלא שכחו עדיין שאני כאן, ושאין בעיה שאסתובב, נראה לי.
אני חוזרת על השיחה שלנו. הוא לא אהב לדבר, אבל הוא לא התבייש, או שכן והוא לא הראה את זה. כך או כך, הביישנות שלי היא לא הסיבה היחידה שהשיחה ביננו צלעה. הוא לא בטוח בעצמו והגיע רק כדי לנגן. לא בדיוק אכפת לו מה קורה מסביב, כך שבהתאמה כנראה שגם אין לו תשובות.
אני עדיין מנסה להחליט מיהו. הוא גבוה אבל נראה שדבר לא מעניין אותו חוץ מנגינה. אני בכלל לא מצליחה להגיע למושג לגביו. אני מבינה שזה מתסכל אותי. עצם זה שאני לא מצליחה להבין משהו. זה יור ממפריע לי. באיחור אני מתחרטת על זה שברחתי, שוב. גם אם הוא לא מעורב הוא יודע. לא הכל, בטח שלא כל מה שאני רוצה לדעת, אבל הוא יודע יותר משאני יודעת. אז הייתי צריכה להישאר.
לאחר מחשבה קצרה צחוק מריר מתגלגל למחשבותיי. למה להישאר? בשביל מה? הרי גם ככה בקושי העזתי לדבר. אפילו להתקרב אליו בקושי העזתי. ועוד להשיג תשובות. לא, לא הייתי מתקרבת לזה. לא במצבי הנוכחי, לא כשאני מפחדת ככה מכל דבר.
המחשבות הללו ממשיכות בראשי, חלק ממני נואש להתגבר על זה וחלק ממני כבר התייאש ורוצה רק לבכות. אני לא נותנת לעצמי לבכות כי אז המחשבות הללו יתגברו עוד ועוד. אז אני קמה, כי אני צריכה לעשות עם עצמי משהו לפני שאבכה, וניגשת לחדר הקטן. בו אני מביטה במראה וקארה מחזירה לי מבט על סף בכי, עיניה אדומות כבר . אני כמעט דופקת את הראש בקיר ומזכירה לעצמי שקארה לא קיימת.
אחרי שטיפת פנים אני חוזרת לחדר הגדול רגועה יותר. אני משחזרת את השיחה בראשי בניסיון כן להסיק ממנה משהו שלא נאמר ולא הבחנתי בו כי הייתי לחוצה. הוא קרא לדברים נחותים. אני מניחה שזה מעיד על נקודת ההסתכלות של הגרים כאן עליהם. וכל זה גורם לי לחשוב מה בגלל הדברים? כאילו הם חיה? מכונה? אני מחליטה לסקור אותם לרמז. אני משחזרת את מראם בראשי. מתחילים במעגל הקבועה באמצעו עין גדולה, כולל עפעפיים, המעגל מחובר לגליל מתעקם שמחובר מאחורי העין לפלג הגוף העליון. פלג הגוף העליון מזכיר ציורים של רוחות, אך גם תמנון בו בזמן. הזרועות, יוצאות ממקום החיבור עם פלג הגוף העליון והן גמישות, הגוף עצמו בצורת חצי סהר מרוח, כאילו משהו צייר חצי סהר והביט בו בזוית של מעלות בודדות מעל הציור. העובי נשאר של מספר סנטימטרים, והזרועות היו כגלילים ללא ידיים. החלק הצר של חצי הסהר היה למטה, לכן התקדמותם הייתה כמו זוחל. אני מניחה שזו שיא ההתמקדות והמחשבה שמשהו הקדיש אי פעם לדברים.

פרק 5:
אחרי שביליתי את שאר היום בלנסות לדלות מהשיחה מידע שלא היה שם, סתם הסתובבתי בחדר. החלתי לשאול עוד שאלות, כגון, מי ניקה את החדר? מה קורה כאן בכלל? ולמה הבחור ההוא לא נראה מופתע שהדברים-הנחותים כלשונו הביאו לכאן משהי? זה נורמלי? ואם כן אז איפה השאר? ולמה? למה בכללי.
אני מסתובבת לכיוון הדלת כשאני שומעת צעדים. הדלת נפתחת ואני כבר מביטה בגבר שנכנס. אז אני חשובה מספיק כדי שישלח את מספר שתיים שלו. אותו הגבר השמנמן ממקודם. אני מסתכלת עליו בכיוונו, והוא נראה מעט מבועת ממני. אני לא מתקדמת או מדברת כי א. אני ביישנית ב. אני פחדנית וג. הוא נראה מבועת, אין לדעת איך יגיב.
"אני הוא" הוא כיחכח בגרונו ונראה כאילו הוא מדבר אל הפחד הכי גדול שלו. אך אני לא מסיטה את מבטי, לפחות זה. "אני הסגן של הלורד" הוא המשיך. נקודה לי, צדקתי שהוא מספר שתיים. הוא נראה כעומד לדבר אך לבסוף חזר בו, הסיט את מבטו ופלט "הלורד מבקש לראותך." התרגשות חולפת בי לרגע ואני הולכת אחריו. נראה כי משהו בי גורם לו להתכווץ. שיתכווץ. לא עשיתי דבר שגוי.
אני מניחה שההתכווצות שלו יצרה אצלי יותר בטחון משאי פעם היה לי. אני יורדת איתו במדרגות, חשש משולב עם הירידה במדרגות המסתובבות הללו יוצר בחילה, הליכתו נהייתה פחות יציבה והוא החוויר. אך הוא המשיך ללכת, כאילו יוכל להרגע ולנוח רק אחרי שיפתר ממני.
כבר הפסקתי מזמן לעקוב איפה אנחנו ביחס לחדר שלי וזה לא משנה. אבל אני מבחינה כי במקומות שבעבר פטרלו שני דברים- סליחה נחותים- או יותר הם כבר לא היו שם. זה גורם לי לתהות על כך, בעודי הולכת אחריו בלי תשומת לב, אך איך שהוא קולטת מה הדרך.
המסדרונות עדיין מפוארים, אך באזור זה הם גם מוארים. גם כאן כמעט ואין דברים. אנחנו נכנסים לחדר דומה לחדר הקודם בו פגשתי אותם אך הפעם היה שם רק בעל הבית. הוא שוב סקר אותי. אני מביטה בו חזרה, למרות שמבטו העז גורם לי לרצות להתכווץ. השמנמן קד לגבר ויצא משם.
בעל הבית, או הלורד, החווה בידו על אחת הכורסאות שהיו פזורות שם. התיישבתי עליה והוא התיישב מולי. "ג'ין, סיארוס, אני לא אענה כעת על כל שאלותיך. אך אתחיל בזה. את לא מה שחשבת שאת. בחדר הזה, הספרים כאן יוכלו להסביר לך הכל על העולם." הוא עצר ובחן את תגובתי שהייתה מאופקת ככל שיכולתי. רק עצם קריאת הספרים עורר בי אושר. קלטתי שהוא התכוון לספרים בשולחן בחצץ בייננו, שלושה ספרים. "השתדלי לסיים לקרוא אותם עד מחר בבוקר" הוא הפתיר קם ויצא. אני מניחה שהוא נותן לי את הזמן והאפשרות לדעת לבד מתוך התחשבות. לקחתי את הספר הראשון: הכותרת היתה יצורי הלילה.
לאחר שסיימתי את הספר הראשון, הבנתי מהם יצורי הלילה, בסיכום, יצורים שבורכו בעזרת קסם טבע כלשהו, ביניהם אנשים שקבלו את האפשרות לחיות בצללים לאחר שמתו, הם היו ניזונים מבשר נא, לא משנה של מה, כאשר הם לא שבעים הם יוצרים בלגן. גם משני צורה נכללים ביצורי לילה, יכולתם היא לשנות צורה מאדם לחיה, לכל חיה, כל עוד הם מכירים אותה מספיק מבחינה ביולוגית. אני מניחה שהם לא כל כך שייכים לקטגוריה כיוון שאין להם בעיה עם אור יום. כמוהם גם טורפים שונים, המתחזים למשהו יפה, יפה ברמה שבני אדם נופלים בזה, ופוגעים בהם.
אולם יש סוג אחד של יצורים קסומים שלא נחשב ליצורי לילה, הם נקראים בעלי קסם. אני מרימה את הספר השני והוא נקרא המלחמה הגדולה- תולדות האדם, אני צוללת לתוך הספר בלי מחשבה נוספת. כשאני מסיימת אני מבחינה כי בחדר אין חלון, ומבחינתי, אין דרך לדעת מה השעה. אני קוראת על המלחמה בה יצורי הלילה התקוממו נגד בני האדם, על הקרב ששיכל מחצית מאוכלוסיית העולם. הקרב ששיקף אחת ולתמיד את עליונות הקסם על המדע. היה בזה יופי מסויים.
אני מרימה את הספר השלישי לתדהמתי רשומה עליו מילה אחת, סיארוס.
כשאני מסיימת לקרוא מתקבלת בראשי התמונה המלאה. סיארוס היה שמו של בעל קסם. הוא יצר את הדברים מקסם בלבד ובכך מנע את השמדת האדם. הוא היה חזק מאוד, וחיי חיים ארוכים מאוד. שמו נהיה שם המשפחה של צאצאיו. וזה הרגע בו אני מעכלת למה אני מיוחדת. אך אני לא מפסיקה לצחוק, אך חלק בי גם פוחד. אני כאן, הכל קורא כי סבא רבה רבה רבה רבה – תוסיפו עוד כמה רבה שלי היה בעל הקסם החזק ביותר בכל הזמנים.
אני לא מבינה את ההגיון שלהם. הם אוספים כל צאצא אפשרי שלו? זה לא יותר מאחת? אני קמה ומחפשת ספר נוסף על בעלי הקסם בספריות שם , אך אני לא מוצאת, לכל שאר הספרים לא היה קשר לזה. אך זה מה שמעסיק אותי עכשיו. אני רוצה לקרוא על זה, להבין יותר. למה מצפים ממני? ואיך יודעים שמשהו הוא בעל קסם? ולמה עכשיו? מה קרה?
לשם שינוי נראה כי אני מתחילה לקבל תשובות, אך העייפות מתחילה להשתלט עליי, אני מניחה שכבר מאוחר ועוזבת את החדר, גם ככה אין כאן עוד חומר על זה. אני יוצאת למסדרונות שכבר הוחשכו וחוזרת לחדרי בדממה.