מזהי הרוחות- עידן החמישייה- פרק 1
כשצוחקים עליי, אני לא מתייחס. כבר התרגלתי. כל התלמידים בחטיבה שלי לא מאמינים ברוחות, ובכלל לא מאמינים שאני מזהה רוחות.
בערך כשהייתי בן שש, הוריי הסבירו לי על כל שושלת מזהי הרוחות של משפחתנו, ושאני אמשיך אותה בעתיד ואלמד גם את ילדיי. יש לנו כוחות על טבעיים לראיית רוחות, ולהגנת אנשים מפניהן.
ברגע שנכנסתי דרך שערי בית הספר, מילר, ילד בלונדיני בעל עיניים חומות וידיים משולבות, שעמד בפוזה שאפשר לראות שהיא מזלזלת, עמד והתחיל "לפלוט" מילים, כך נהגתי לקרוא לזה:
"הו, שלום ג'ון. ראית איזושהן רוחות בדרך לבית הספר, הא? אולי יש עכשיו רוח שעכשיו מנסה להתקיף אותי? כן?" שאל מילר בטון מזלזל.
התעלמתי. זה כבר היה בסדר יום שלי. כל פעם שהייתי נכנס לבית הספר, הוא היה מתחיל לרדת ולצחוק עליי, אבל הפעם זה היה שונה.
היה מזג אוויר קר. הרוח נשבה והיה אמצע החורף. כל העצים היו "ערומים" ורק ענפיהם היו חשופים לקור חודר העצמות, אבל בכל זאת, הרגשתי באוויר, משהו אחר… סכנה.
נכנסתי למבנה בית הספר, ומהר עליתי במדרגות לכיתה שהייתה בקומה השנייה של החטיבה. לא אהבתי בכלל את החטיבה, למרות שנהניתי ללמוד. לא. אל תחשבו שאני לא אוהב ללמוד מתמטיקה או מדעים, אבל אתם בדיוק מבינים למה אני מתכוון.
כאשר כבר השיעור התחיל, ישבתי במקומי הצמוד לחלון הכיתה שהשקיף לרחוב הסמוך לחטיבה. התחיל לרדת גשם, אבל לא טפטופים. גשם שוטף. פניי היו מוצמדות אל החלון. תמיד אהבתי להצמיד את פניי לחלון הקר, ולהביט בסקרנות על המתרחש ברחוב. זה כמו לראות סרט.
אנשים הלכו ברחוב, כלב משוטט מחפש בעלים, וזקנה ישבה על הספסל, אבל באותו יום, כאשר הסתכלתי דרך החלון, לא ראיתי כלום חוץ מגשם.
גשם. לא אהבתי גשם. ראיתי לפתע איש עם מעיל רטוב, והוא החזיק מטרייה מעל לראשו. המטרייה הסתירה את פניו, כך שלא ראיתי אותן.
האיש נעל מגפיים חומות, והתחיל ללכת בהמשך הרחוב השומם.
פתאום, הבחנתי בו מוציא אבקה מתוך כיס מעילו. אבקה, או שאלה היו פרורים, אבל הייתי בטוח כמעט שזו הייתה אבקה, כיוון שהאיש עמד לא רחוק מדי מהמבנה, וגם מפני שראייתי היא מאוד חדה, בלי קשר לזה שאני מזהה רוחות.
הוא הוציא אבקה, ושמתי לב שהוא התחיל למלמל מילים. כמובן שלא שמעתי, בשל החלון.
לאחר כמה מלמולים, הוא עצר לשנייה, ואז השליך את האבקה באוויר.
מול האיש הופיעה רוח. היא הייתה מגעילה ואפורה. לעיניה לא היו אישונים, ולפניה לא הייתה שום הבעה. כל פעם שהבטתי ברוח, הייתי נחרד בשל המראה המפחיד והמגעיל.
נראה היה שהרוח הקשיבה לאיש, שדיבר אליה, והיא הנהנה והנהנה.
"ג'ון" קראה המורה הקשוח שלנו לספרות "אתה מקשיב?".
לצערי הייתי חייב להסיט את מבטי מפני המקרה המסתורי והחשוד.
"כן" אמרתי "אני רגיל להקשיב תוך כדי שפניי צמודות לחלון" והמורה האמין לי והמשיך בשיעור.
במהירות הנחתי את פניי שוב בחלון הקר, אבל כאשר תיזזתי את עיניי ברחבי הרחוב, ראיתי שהרוח נעלמה, וכך גם האיש.
________________
ברזצ בגר נזטזנ
תגובות (3)
מקווה שאהבתם! הפרק הבא יעלה בפרק חמישי!
אוי נו, *יום
אשמח מאוד אם תגיבו