מורבן – פרק 1

אני: היי! ברוכים הבאים לסיפור הבא שלי!
מורבן: כן, ברוכים הבאים לסבל ולכאב שלי…
אני: אל תהיה כל כך שלילי מורבן! תהנה מהחיים!
מורבן: אני אהנה מהחיים כשאת תפסיקי לענות אותי אישה!
אני: לענות אותך?! אני?!
מורבן: למה אני בכלל טורח?
אני: כי אתה פשוט אוהב אותי, אתה לא יכול אחרת! אני יצרתי אותך!
מורבן: כן, כן. פשוט תתחילי את הסיפור בסדר?
אני: אין בעיה!

פרק 1 : מתנה או קללה?

בעולם הלא גשמי חיו האלים.
הם היו שישה, רן ולייאה ובניהם טיקמפי,קולדו,סניר והצעיר שבהם מורבן.
רן ולייאה אהבו את בניהם, אך משום מה חשו רגש שונה כלפי מורבן, רגש עמוק יותר.
אחיו של מורבן קינאו בו, והחליטו להתנקם באחיהם בגלל שהיה המועדף.
וכך, כשהיה מורבן בן שש מאות וחמישים ושלושה שנים, הביאו לו אחיו את המתנות הכי איומות שהם יכלו לעלות על דעתם, הם נתנו לו שתי קופסאות ואמרו לו: "אם תפתח קופסא אחת תמצא שם את חלום חלומותיך, וכל פעם שתרגיש מדוכא תוכל להתנחם בו, אבל אם תפתח את האחרת, תתלבש עליך צורת אדם, בן-תמותה, ויהיה עליך להרוג את מקדיים מלך הרשע, הלוקח חיי בני אדם לעצמו, וקורא לנו האלים, מתחזים. חוץ מזה, במסע הזה, יהיה עליך אסור להשתמש בכל כוח אלוהי, האם אתה מסכים לאתגר אחינו?".
מורבן שלא יכול היה לומר לא, אחרת יעלוב באחיו, הסכים לקחת את הסיכון.
שתי הקופסאות שהיו מעוררות יראה עמדו לפניו, שלוות כמו המוות עצמו, היה עליו רק לבחור באחת מהן וגורלו יחרץ לעד, למרות שכבר ידע, שלא משנה באיזו יבחר, בשתיהן מצפה לו אותו הגורל.
שתיהן היו שחורות ומבריקות, וחוטים מוזהבים ומסולסלים נחרטו עליהן ,ובנוסף שתיהן היו ענקיות. אפילו רן ולייאה לא יכלו לדעת מה הייתה המזימה או שבכלל הייתה מזימה, החוטים שנשזרו בשתי הקופסאות היו לחשי קסם, שמנעו מכל אחד אפילו האלים לדעת מה יכול להיות תוכנן.
מורבן בחר אחת מהן, והרימה בכוח על-אנושי, פני אחיו הושחתו בחיוך מרושע וחורש רעות. והוא בלב שלם פתח את מכסה הקופסא השחורה, יודע מה מצפה לו.
אור בהיר וזהוב יצא משם ועטף אותו, דמותו של מורבן התעמעמה והתכווצה עד שהוא נראה כמו בן-אדם, נער בן-אדם חלש ומעורר רחמים.
על ראשו נח כתר האלים, שנצר את כוחותיו, הוא יכול להרגיש בהם אך לא יותר מכך. שערו נהיה בצבע דבש, שהתפרע לכל הצדדים, עיניים זהובות שכמו זהרו בחושך, הוא אומנם נראה צנום,נמוך,חלש ומעורר רחמים כשהסתכלו עליו מרחוק, אך כאשר היה מישהו מתקרב היה מגליה בעיניו עוצמה מהי.
הוא יכול לשמוע את צחוק אחיו, ולהרגיש את צער הוריו, ואת תנחומיהן. ואז כמו מעולם לא היה שם, הוא ובגדיו עברו לעולם הגשמי. עולם בני- האדם.
הוא היה צעיר, בן חמש עשרה, ולבד. הוא עמד ברחוב הסואן, מוקף באנשים ממהרים, חרושי קמתי דאגה על פניהם, והם הלכו ממקום למקום בחשדנות, גלימותיהם החומות מתנופפות מאחוריהם, מידי פעם מפנים את מבטם לאחור.
לא היה למורבן מוסג מה עליו לעשות, ואיך למצוא את מקדיים, במיוחד עכשיו כשכל כוחותיו נלקחו ממנו, ואין לו מוסג איפה הוא.
אך בדבר אחד היה בטוח, עזרה מאחיו הוא בטוח לא יקבל, הוא החל לשוטט ברחוב בחוסר מעשה, מחפש סימן למטרתו, למקדיים.
הוא הסתובב ברחוב בין כל האנשים הללו, שלא ידעו אפילו מי הוא, וגם אילו ידעו ודאי היו קוראים לו מתחזה, בגלל מקדיים שגרם לכל האנשים בעולם להאמין שהאלים לא באמת קיימים, אלא שהם רק מתחזים לא אלים אלא בני-אדם שהשתגעו.
אף אחד מהאנשים לא צחק, לא ילדים, לא מבוגרים, לא זקנים ולא תינוקות.
אמהות ניסו להשתיק את התינוקות שהחלו לבכות, כאשר עברו חיילים חמושים לידן, ואם הן לא הצליחו, אז החיליים היו הורגים את כולם, גם את האמא וגם התינוקות, וכל מי שהיה בא לעזרתם.
כל כך כאב למורבן לראות את זה, אבל הוא ידע שהוא כבן-אנוש, לא מסוגל לעשות לעזרתם שום דבר, דבר חוץ מלהרוג את מקדיים כמובן.
הוא המשיך ללכת, עוצם עיניים חזק, ואז נתקל בפתאומיות באחד מן החיליים.
"מה אתה חושב, שאתה עושה!" צעק עליו החייל
"אני כל כך מתנצל, לא הייתה בכוונתי להרע…" אמר מורבן מחייך בשלווה
"הו, באמת…!" החייל אמר בזעם, והרים אגרוף ענק מול הפנים של מורבן, "אז, לא יהיה לך אכפת אם אני אטפל בך!!" החייל אמר
"אני מצטער אך זה לא ינעם לי כל כך, אני אוותר על כך…" מורבן אמר, עדיין בשלווה.
המון נאסף למולם, ומורבן יכול היה לראות את עיניהם החוששות. למרות שהוא לא ידע למה הם חששו, אבל את זה הוא גילה זמן מה אחרי זה.
האגרוף של החייל עף ישר לפניו, ישר אל כתר האלים, האגרוף סדק את הכתר.
מורבן הועף באוויר ונחבט בקיר לבנים, הוא שכב שם מחוסר הכרה, פצוע.
החייל צחק צחוק מרושע, וחיכך ידו בהנאה "תחשוב פעמיים בפעם הבאה שאתה מחליט להתנגש באחד מחיילי מקדיים!".
אחרי שהסתלקו חבורת החיליים, התקרב אל מורבן בחור. הוא היה בעל עור שחום כהה, ועיניים מלוכסנות נציות, עם שיער שחור ארוך שמנוני מסודר בעזרת ג'ל, אסוף בקוקו.
הוא היה שרירי ותווי פנים קשיחים, ולמרות זאת היה נחשב צנום, לא כמו מורבן לפחות.
הוא תפס את מורבן בידיו השריריות והעמיסו על כתפיו, כאילו היה שק קמח, הוא לקח אותו אל בית אבן קטן ונטוש, שהתחיל לא ממזמן להתפורר, ושניים מארבעת החלונות היו שבורים.
הוא הניח את מורבן על מיטת קש והתיישב למולו, כאשר, לבסוף פתח מורבן את עיניו כבר היה ערב, ואותו איש שחום עור עדיין ישב מולו, ליד אחד מהחלונות השבורים.
מורבן הרגיש שראשו כואב, והוא התקשה לקום "אתה לא ממש הטיפוס שמתנגד למשטר מה?" אמר האיש שחום העור בהלצה, מורבן נעץ את מבטו על האיש, לקח לו קצת זמן למקד את מבטו אשר היטשטש מהחבטה בקיר. לאחר מכן הוא היה מורבן מבוהל
"מי אתה?!" הוא שאל בבהלה
"אני? כרגע זה לא חשוב…" איש שחום העור אמר במסתוריות ובהסתייגות מה, אך עדיין בעליצות, הוא נראה כאילו עננה שחורה עפה מעל ראשו השחום
"מה אתה רוצה ממני?!" אמר מורבן, כרגע הוא היה נתון לחסדיו של האיש, לא היו לו כוחותיו שיעזרו לו, וגופו היה פגוע בגלל שנחבט בקיר הלבנים, הוא היה מבוהל לגמרי, והוא מעולם לא היה חסר עוניים כמו באותו הרגע.
איש שחום העור צחק "אל תדאג, אני לא חייל, אני לא הולך לפגוע בך!" היה לו לאיש צחוק חזק ומצטלצל
"באמת?" שאל מורבן בעצבנות,
"לגמרי… למעשה אני חלק מארגון שנקרא "מטהו", זה ארגון שנועד להילחם במלך העכשווי, מקדיים" האיש נראה להוט מאוד להחליף את נושא השיחה "אתה יודע לא ראיתי אותך באזור הזה קודם" הוא אמר למורבן עדיין חצי מתלוצץ
"כן, כי לא הייתי פה קודם" הוא ענה לו, לא מרוצה מכיוון השיחה, הוא לא התכוון לחשוף את עצמו כל כך מוקדם עוד לפני שהתחיל בכלל מסעו.
"מי אתה בדיוק?" שאל האיש שחום העור בחשד מהול בסקרנות, מורבן פתח את פיו בכוונה לענות אבל האיש שחום העור הקדים אותו "אל תנסה לשקר לי, אני יודע מתי אנשים הולכים לשקר ואתה התכוונת לשקר, אני לא אהיה מרוצה מזה ילדון" הוא אמר
"אז נראה לי שלא אוכל לספק את רעבונך לידע" מורבן ענה כמעט באכזבה, כאילו היה ההפסד שלו שהאיש לא שמע, האיש שחום העור צחק ואז מחה דמעת צחוק מעינו.
"תשמע ילד, אם אתה מתכוון ללכת לאיפה שהוא, עליך להבין את הסכנות שאתה לוקח על עצמך" האיש שחום העור אמר באהדה "חכה כאן ואני אלך להביא מפה" מורבן גם אילו רצה לזוז, לא יכול היה, כל גופו כאב ורגלו הציקה לו, הייתה לו סחרחורת שרק הפחד שחש עתה, יכול היה לעמעם אותה, הוא היה מפוחד למרות שהיה אל, ורצה לדעת להיכן פניו מועדות.
אחרי כמה דקות חזר האיש ובידו מפה ממורטת, שחומה, קרועה מעט.
הוא סחב אחריו בול עץ עם שתי ידיות והניח עליו את המפה המגולגלת, הוא פרס אותה ביד מיומנת, והניח את בול העץ בזווית, שמורבן יוכל לראות את מה שהיה מסורטט על המפה. פנים המפה היה דהוי ונראה שנאלצו לעבור עליה ביד לא מיומנת, המפה הייתה מפה ישנה ומורבן התקשה להאמין באמינותה.
"אם אתה לא מאמין למה שאני אומר לך, אז אל תאמין, אבל אם תצא לדרך הזאת, תצטרך לעבור את כל המכשולים האלה…" הוא אמר והצביע על המפה "טוב אז תראה לי" אמר מורבן בייאוש, ובחוסר ברירה נתן לו מורבן להראות לו את המכשולים על המפה.
האיש שחום העור הצביע על אחד מהציורים במפה "אנחנו כאן" הוא הכריז, ואז העביר ידו לאזור אחר במפה "וכאן שוכן מקדיים, הרחק במערב" הוא הסביר "יש כמה דרכים כדי להגיע אל מקדיים, שלוש למעשה, דרך אחת עוברת בהרים, השנייה בים, והשלישית ביער ובגבהות" הוא הסביר, מצביע על כל מקום מראה את מיקומו "אם אתה תעבור דרך ההרים אתה תצטרך מדריך על בטוח, אתה תצטרך לעבור שלושה רכסי הרים, ששנים מהם גובלים בעננים וסופות שלגים נושבות בפסגותיהם, ואז אם תשרוד את אלה בלי המדריך…" מרבן עצר אותו במהירות
"למה בלי מדריך?" הוא שאל מופתע, נלאן צחק
"איזה משוגע יעז לצאת למסע בהרים במג אוויר כזה, ויעזור למי שרוצה להרוג את מקדיים ויסתכן בזה שיהרגו אותו?" הוא הציב את התענות שלו כשאלה ואז ענה עליהן "אף אחד!" מורבן הנהן חלושות.
שחום העור המשיך בהסבר שלו "כפי שאמרתי, אם ובמקרה תשרוד את אלה, תצטרך למצוא את דרכך אל מחוץ ליער האשליות…" מורבן עשה פרצוף מסוקרן, והאיש שחום העור נאלץ להסביר לו מה היה יער האשליות, "יער האשליות הוא יער שנשלט על-ידי שד בשם "עמה" יש לו יכולת להקרין אשליות לבני אדם, ולגרום להם להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלהם, הוא ניזון מהפחד, ואז אם תצליח להשתחרר, וקשה לי להאמין שילדון כמוך יוכל, יהיה עליך להילחם בשד, ולנצח אותו" הוא לקח זמן לנשום קצת אוויר לפני שהמשיך "אז יהיה עליך לעבור בעיר המכשפים והם עובדים בשביל מקדיים, ויוכלו להזהיר אותו מפני בואך ואם לא יהיה לך מזל, הם עלולים לתפוס אותך ולהפוך אותך לבובה שלהם", הוא הסביר "אם תצליח לעבור את כל אלה, תצליח להגיע לטירה של מקדיים, ואז לפני שתגיע אליו יהיה עליך להתמודד עם כל צבאו, לפני שתוכל להתמודד עימו" הוא אמר.
"מה אם הדרך בים האם היא תהיה יותר קלה?" שאל מורבן
"לא!, בכלל לא!" אמר שחום העור בהתרסה "הדרך של הים, הרבה יותר קשה מהדרך בהרים, והדרך ביער אפילו קשה מהדרך בים…" אמר האיש שחום העור בצער.
"אבל אם תבחר בדרך הים, אז תצטרך לעבור את לגונת המפלצת" אמר שחום העור, ורעד בצינה
"לגונת המפלצת?" שאל מורבן, כבר לא בטוח שהוא רוצה לדעת עלייה יותר מזה,
"כן, המפלצת בגודל של שלושה מטרים לגובה, וארבעה לרוחב, והיא טורפת בני-אדם כאילו היו זבובים" אמר שחום העור, כאילו זה ברור מאיליו
"אז אתה אומר לי, שיהיה עלי להתמודד עם מפלצת ענקית, אם אני רוצה להתקרב אל הטירה של מקדיים?" שאל מורבן בחלחלה
"לא רק מפלצת, אלא גם שודדי דרכים, שודדי ים, שדים, מכשפים ועוד הרבה דברים שלא ינעמו לאוזניך…" אמר שחום העור
"אך למרות זאת, עלי ללכת!" אמר מורבן בהחלטיות,אך גם חצי בפחד וחצי בנחישות.
"אתה בטוח שאתה רוצה ללכת, למרות כל מה שסיפרתי לך?" שאל שחום העור כמו בוחן אותו
"כן.." אמר מורבן בהיסוס מה,
"אם כך, רחשת לעצמך ידיד!" הוא הכריז
"למה?" שאל מורבן בחשד
"מכיוון שרק אדם שיודע שאין לו ברירה, ילך להתנקש במקדיים, כשכל כך הרבה מכשולים נמצאים בדרכו, וכמוך כמוני!" הוא אמר ידו הונחה בידידות על כתפו של מורבן
"אם אתה רוצה שאני אבטח בך, עליך לומר לי את שמך…" אמר מורבן עדיין טיפה חושש
"שמי?" הוא שאל בתמימות
"כן! שימך!" התכעס מורבן
"שמי נלאן".