מוצץ חלב(סקאי)

צעדיו של סקאי לא נשמעו בעודו פוסע ברחובות הכפר,הם לא נבלעו ברחוב הסואן הם היו חרשים כל כך עד כי השקט היסה את הרחוב ההומה אנשים פעלתניים.
"אדוני" הרכינו האנשים את ראשם כאשר חלף על פניהם.
בלחיי הבתולות פרח סומק ועיניהם ברקו. אצל הבחורים נחשפו זרועות שריריות, והנשים הנשואות החליפו מבטים רכושניים ביניהן. מבטיהם המעריצים עקבו אחריו עד שנבלע בביתה של זויה אלמנת הכפר, ילדים לא היו לה, תינוקה היחיד מת בשבוע בו נולד. שדיה שפעו חלב מי זה 17 שנים. הרי בזכות חלבה זכו אנשי הכפר לחזות בעיניהם באדון הצעיר ולהתפעל משערו הבהיר, מעיניו האפורות, מעורו שנראה כאילו טבל בכוס קפה, ומיופי מבנהו הגמיש אשר הסתיר שרירים אדירים.
"סקאי" קראה זויה וקמה לנשקו ולחבקו, כבדה וחמימה כאילו לא זה עתה אולצה לקום ממטת חוליה. "אתה רעב מתוק שלי" ליטפה את שערו. היא הובילה אותו לחדרה ונשכבה על מיטתה. היא פתחה את חולצתה וחזייתה. סקאי חש ברעב הגובר בבטנו, נשכב על המיטה לצידה והצמיד את שפתיו לשדה הגדוש בחלב. הוא חש מוגן עטוף ברכות ברוח ובאהבה בעודו משביע את רעבונו בתנועות מציצה נואשות ומתחננות. " סליחה זויה" אמר בצרידות כאשר נשך אותה ברעבונו הגדול. "זה בסדר תינוק שלי" אמרה ברוך. "בשביל זה אני כאן".
  "מה יש?" שאלה זויה כשסקאי הפסיק לאכול תרם התרוקן שדה מחלב. "אני שבע" השיב לה, "כבר" שאלה זויה מופתעת, "ינקת רק רבע שעה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלת פחות מחצי שעה" "זויה בבקשה" אמר סקאי. "אל תכריחי אותי לאכול, אני שבע ורוצה ללכת לישון" "כרצונך" נעלבה זויה. "גם ככה אני מחזיקה את עצמי על כדורים, עכשיו יהיה לי זמן לנוח בלי להעמיס על עצמי, לתת לכדורים להשפיע וללכת לישון "זויה" חיבק אותה סקאי, "את יודעת שאני אוהב אותך, לפחות כמו הליידי אימי אין בי שום רצון לפגוע בך" "נו נו אני יודעת" חייכה "אני סתם רגישה בתקופה הזאת, "לך, לך לנוח" עודדה אותו לעזוב את מיטתה, סקאי נשק לה והלך.
סקאי חש מעט מטושטש והשמש הציקה לו בעינים, כאב ראש שלא הורגל אליו פרץ ברכותיו ובין עיינו, הוא ניסה למהר ולהגיע הביתה אבל הגברת קצב צעדיו גרמה לו רק טשטוש חושים נוסף.
"סקאי" קולו של ליאו הנוקב בשמו עצר אותו כאשר עלה בגרם המדרגות לכיוון חדרו "אתה עולה לישון?" שאל ליאו, "כן" ענה לו סקאי, "תנוח היטב" הורא לו ליאו, סקאי הרכין את ראשו כמקבל את דיברי אחיו כשלמעשה ראשו סחרחר עליו כל כך עד כי התקשה לשמור עליו מורם.
סקאי התמוטט בתשישות על מיטתו מטושטש מכדי להסיר את נעליו ועייף מכדי להתכסות בסמיכה, הוא אך עצם את עייניו כשדפיקה קלה נשמעה והדלת נפתחה חרש, אימו עמדה בפתח סוקרת בעיניה את גופו המותש "אתה עודך ער?" ניגשה אליו והסיתה את שערותיו ממצחו, "אתה זקוק למשהו?" שאלה, "אתה רוצה משהו?" המשיכה, "הניחי לי אמא, איני זקוק לדבר! מלבד שיניחו לי לנפשי וישמרו על השקט". "סקאי. אנה" התחננה אליו, "אל תרחיק אותי ממך", "אמא אני לא מרחיק אותך. אני עייף!" "אתה תמיד בורח למוסגים לא מוכרים" האשימה אותו בכעס, "איני חשה עייפות, איני זוכרת תחושה כזאת. תמיד זויה היא שאתה זקוק לה, אני זרה בעינך, אני אמך" אמרה ללא דמעות כאילו להוכיח את חוסר אנושיותה.  "אני ילדתי אותך ואני רוצה שתישען עלי כשאתה חלש, אני לא מסוגלת לספק לך מזון כפי שההיתי רוצה אז לפחות תניח לי לתת לך מכל מה שידי משגת" אמו השתתקה, פניה היו חתומות כאילו לא אמרה דבר עכשיו.
היא קמה ללכת חרש, "אמא" עצר אותה סקאי, "אל תלכי אני זקוק לך". "אינך צריך לשקר" אמרה לו ברוך, "איני משקר השיב לה, אני עייף כל כך עד כי אין בי כוח לפשוט את בגדי וראשי הולם כל כך עד כי איני מסוגל להירדם," אנה ביקש מימנה, ",טפלי בי."
רומי חייכה ונשקה לו, היא כרעה כדי להסיר את נעלי בנה וחשה בידה את הרכות והחום שהפיץ גופו בניגוד לגופה, הוא נאנק כשהסירה את נעליו כמו הסירה ממנו עול היא נגשה להסיר את חולצתו ושמעה את ליבו הדופק, פחד עלה בה לנוכחך המחשבה כי יום יבוא  והיא לא תשמע את הדופק פועם בגוף בנה.
היה לו ריח עדין שכאילו שימר את ניחוחות האמבט הראשון שעשה בימיו הראשונים.
רומי סיימה, אך סקאי לא הניח לה ללכת, שבי סימן לה והניח את ראשו בין ברכיה, הוא עצם את עיניו והניח לה לסרק את שערותיו ואז כאילו הכאב בראשו היה נחלש ומתגבר בגלים הוא התכווץ, וכמו ניסה לברוח מכאבו טמן את ראשו בחצאיותיה. רומי החזיקה בראש בנה בעדינות רבה משהחזיקה כוס זכוכית. והחלה מעסה את רכותיו עד שנרגע ונשמתו נעשתה סדורה היא הניחה את ראש בנה הישן על הכר והסיטה את הווילונות כדי לחסום את האור החודר. היא יצאה מן החדר בהבנה שונה מזו אשר נכנסה איתה עכשיו ילדה נזקק לה כדי לחדש את כוחותיו.
רומי התמלאה תאווה לנוחך ההבנה החדשה ומיהרה אל החדר אותו חלקה עם בעלה לורד הדם, היא מצאה אתו שותה לשובע מגרנו של אחד מאנשי הכפר…
סקאי התעורר מאושש מהחולשה המוזרה שתקפה אותו אתמול, הוא חש רעב שכמעט הטריף עליו את דעתו. "ליאו" הוא דפק ונכנס מבלי לקבל רשות, אחיו היה רכון על אישה ערומה ומצץ את דמה בעודה שולחת ידיים למפשעתו ומלהיבה אותו להשכיבה תחתיו, ליאו הפנה לעברו מבט לא ממוקד "אתה הולך לזויה?" שאל בהיסח הדעת, מבלי לצפות לתשובה "כן" ענה. "אני קופץ לבקר אותה, היא לא מרגישה טוב, אתמול היא הייתה על כדורים" ליאו לא הקשיב, הדם השיח את דעתו, "טוב אז… להתראות" מלמל.  
זויה התעוררה בתחושה שסקאי צריך אותה. היא חייכה כאשר ראתה את הכדור האחרון בחפיסה, קצת נמאס לה לבלוע אותם כל שש שעות.
דפיקה נשמעה וזויה המופתעת מיהרה אל הדלת, בפתח עמד סקאי מחייך את חיוכו המלאכי, "סקאי" פלטה בהתרגשות וחיבקה אותו "טוב לראות אותך, היכנס מתוק שלי בדיוק התכוונתי לקפוץ אליך. שב," הושיבה אותו על הספה "ספר לי מה מציק לך" סקאי השפיל את עיניו, "אני יודע שזה יום אחר יום אבל…" הוא הישיר אלי מבט. "אני נורא רעב" זויה חשה רק אהבה וצורך להגן ולשמור על הנער היושב מולה. היא מיהרה לפתוח את כפתוריה העליונים ולחשוף את שדה המלא חלב כדי להשביעו, היא הבחינה כי סקאי מנסה לרסן את עצמו ללא הצלחה, הוא כמעט והתנפל על שדה רוטן ומייבב ככלבלב מורעב, לרגעים היה רק  חסר מנוחה ולרגעים כמעט ותלש את פטמתה, היא נאלצה שוב ושוב להרגיעו ולמתנו.
זויה החלה לחשוש מהתנהגותו המוזרה, הצורך הכל כך נואש שלו למזון סמוך כל כך לזמן האכלתו הקודמת, הדליק במוחה נורה אדומה. היא ניתקה בעדינות את פטמתה מבין שיניו וסקרה אותו בעיניה. מבטו היה דהוי והוא לא נלחם לחזור אל חיקה ולקבל את מזונו, היא חשה בריפוינו בידה "סקאי?" שאלה בעדינות "אתה חש בטוב?"סקאי לא הגיב לדבריה "היי" ניסתה לעוררו, "הכל בסדר ילד שלי? מה יש? מה מציק לך?" זויה הייתה מבועתת. היא ניסתה לא לעבד את עשתונותיה כאשר חשה בחום העולה מגופו ושמעה את יבבותיו החלושות, הוא נראה בעיניה כתינוק שלא יודע להתמודד עם סבלו, בעדינות רבה הניחה את ראשו על כר המונח על הספה ומיהרה לפעול ולחייג לאחוזה. היא נענתה בצלצול הראשון. "הלורד ליאו?" שאלה בתקווה. "מדבר" נשמע קולו האדיש של הלורד מהקו השני. "מה רצונך?" שאל. "זאת אני, זויה" מיהרה זאת לספר. "סקאי בסדר?" נשאלה השאלה במהירות ובדחיפות. "אני חוששת שלא, אדוני הלורד. סקאי חש ברע" "שלחי אותו לאחוזה מיד" הורה לה. "אני חוששת. אדוני שהוא לא מסוגל ללכת כעת אפילו עד לפתח הבית". "אני מגיע" אמר הלורד.
אם לליאו היה לב כעת, הוא היה דופק כמטורף. הוא אך בקושי התאפק מלהרוג את המנקת של אחיו. אבל בחייו, איך שהוא רצה. הוא צעד בחדר הלוך ושוב עצבני ומתוסכל, בעייני רוחו עלו מילותיו של אחיו טרם יצא, אילו רק לא היה עסוק בדם שמולו והיה מתייחס לדיברי אחיו היה וודאי מונע האכלה נוספת.
  קולו היה חרישי ומאיים כאשר אמר לזויה "אם אי פעם תזיני את אחי כשיש לך תרופה במערכת הדם, אני בעצמי ארצח אותך. לא אסכים שאחי יסבול שוב מטעויות אנוש מטופשות. בינתיים לא אגבה ממך מחיר אחי לא ירשו זאת  אמר "אם מצבו לא ישתנה עד הבוקר, כדאי לך למצוא חבל ועץ גבוהה. כי את תשלמי על כל רגע בו אחי מתייסר". זויה הבוכייה הסכימה עם דבריו וחיכתה עד שהלורד יעזוב את הבית כדי שתוכל לרוץ אל תינוקה ולנחמו. אך הלורד הרים את בנה בזרועותיו והסתלק.