מוטי מאחר בטירוף לעבודה

מוטי התיישב במיטתו בפתאומיות והיה עירני לחלוטין. השעה! השעה!

כל הלילה עמל על המצגת הארורה שהיו אמורים להציג בפני השותף השוודי הארור, המצגת שתציל או תחריב את הסטרט-אפ המקרטע שלהם. כשדידה לבסוף למיטה, שיכור מעייפות ומפחד, התעלף כמו שהוא, בלי להחליף בגדים ובלי לכוון שעון מעורר.

השוודי יהיה בהרצליה בעוד רבע שעה.
השוודי יהיה בהרצליה, ומוטי לא.

מוטי מעד במטבח מעל הקפה כשניסה להחליף מכנסיים ולצחצח שיניים בו זמנית. עוד עשר דקות. הוא כבר לא יגיע להרצליה בזמן… כמעט ואמר נואש כשפתאום נשלחה ידו, כמעט מעצמה, הרימה את הטלפון מהשיש וחייגה אל הבוס.

"ששי!" הוא קרא לתוך השפופרת בקוצר נשימה שלא היה כל צורך לזייף, "עוד עשר דקות 9, איפה אתם?"

"על מה אתה מדבר?" התנפח ששי במשרדו, "ארבעים דקות אנחנו מחכים לך פה בחדר סמינרים, מה עם המצגת?"

"אל תצחק איתי, ששי, אני מחבר לכם את המחשב בחדר הישיבות שלנו בתל אביב. קבענו תל אביב, ששי, אל תשחק איתי! תביא את השוודי לכאן ומיד. אני מחכה לכם."

קלרה התיישבה במיטתה בפתאומיות והיתה עירנית לחלוטין. השעה! השעה!

כל הלילה שקדה על המצגת המקוללת בשביל השוודי המקולל, המצגת שהתרברבה כי היא מסוגלת לכתוב בלי בעיה ולהציג לבדה בפני השוודי ולהמם אותו לגמרי. המצגת הראשונה שניהלה היא, האישה הראשונה בחברה וכרגע נראה שגם האחרונה.

השוודי יהיה בהרצליה בעוד רבע שעה.
השוודי יהיה בהרצליה, ולקלרה יהיו ריסים מלאכותיים דבוקים עדיין לאף.

קלרה מעדה במטבח מעל התה האנגלי שלה, עם מעט חלב קר ובלי סוכר, כשניסתה לבדוק מיילים ולהיחלץ מחצאיתה בו זמנית. הלב צנח לה אי שם לתוך הבטן ופעם בעוצמה. כמו מתוך חלום הרימה את הטלפון וצילצלה אל הבוס.

"ששי." היא הזכירה לעצמה לנשום, "אני לא מוצאת אתכם בשום מקום, איפה אתם?"

"בחדר הסמינרים כבר ארבעים דקות," נבחה עליה השפופרת, "למה את לא מכוונת את המקרן עדיין?"

"די, ידעתי שתנסו לעבוד עליי," מצאה את עצמה קלרה צוחקת פתאום. היה נעים להחזיר לעצמה את השליטה בקולה, ורטט של הקלה שטף את שריריה כמו גל, "אני פה בחדר הישיבות של יוסי, הכל מוכן. אתם יכולים להגיע."

קלריס פקחה את עיניה והיתה מטושטשת וכבדה.

ידה נשלחה למסע האיטי מצד גופה אל המשקפיים שהשאירה על השידה. כשהרכיבה אותם פנתה בדחיפות להביט בשעון: ארבע וחצי לפנות בוקר.

כל הלילה שקדה על פולחן ההירדמות שלה, שתתה את התה, הנמיכה את האורות, ביקשה מהאחות לשים לה דיסק של ויוואלדי בקול נמוך. מאז יום הולדתה השמונים הפכה השינה למשימה קשה יותר ויותר, והיא שכללה את הטקס במשך שנים. ובכל זאת מצאה את עצמה מתעוררת בשעות משונות בלילה, עם שברי חלום עדיין נעוצים בתלוליות מוחה, מנסה להפריד את המציאות מהזיות הגיל.

היא התאמצה להיזכר ולפתע הפכה עירנית לחלוטין. השוודי! השוודי!

השוודי יהיה בתחנת הרכבת בעוד רבע שעה.
השוודי יהיה בתחנת הרכבת, וקלריס תהיה עדיין בדרכה המאומצת מהמיטה לאסלה.

קלריס מעדה מעל כוס תה ישנה כשניסתה לעמוד ולהפנות ראשה לכיוון הדלת בו זמנית. בזהירות העבירה רגל אחת קדימה, ואז את השניה, צעדים קטנטנים אך בלתי פוסקים. היא לא תפספס את הפגישה עם השוודי בעד שום הון שבעולם.

הדלת נפתחה ואחות הלילה המבוגרת נכנסה לחדר, נוזפת אך בלתי מופתעת.

לקלריס לא היה זמן להסביר. "שוש," היא פנתה אליה בהברקה פתאומית, "את מאחרת לקחת אותי לתחנת הרכבת. איפה היית?"

"ממש כאן במסדרון, לפחות ארבעים דקות," ענתה שוש בקול מרגיע, נגעה במרפקה וניסתה לכוון אותה בחזרה למיטה, "למה את ערה?"

"אין לנו זמן לבדיחות היום," התנשפה קלריס, התפתלה והתחמקה משליטתה של האחות. היא חייבת למסור את התינוקת לשוודי, מהר. הוא לא יכול לחכות הרבה. והיא לא יכולה לפספס אותו. חייה של בתה תלויים בכך שהשוודי ייקח אותה מכאן, היום, ברבע השעה הקרובה, רחוק מכאן.

"לאן אנחנו הולכות היום?" שוש ויתרה, הדליקה את האור בחוסר טקסיות ופנתה לעזור לקלריס להגיע לחדר האמבטיה הקטן. "תופסות את השוודי?"

"כן, חייבות להספיק לשוודי. איפה קלרה?"

"הבת שלך קלרה?" המשיכה האחות ברגישות. דיבורה האיטי רק הרגיז את קלריס יותר. כאילו שהיא מטומטמת או משהו. "תנסי להיזכר, יקירה. קלרה ישנה עכשיו במיטה שלה בתל אביב, היא נחה כדי להגיע לעבודה רעננה ושמחה מחר בבוקר. היא גדלה, יש לה ילדים משלה… את זוכרת?"

קלריס סיימה את פגישתה הדחופה עם האסלה – אין זמן להתכופף ולהוריד את המים, האחות יכולה לדאוג לזה אם היא כל כך חכמה – ומיהרה לחזור לחדר השינה שלה כדי להתלבש, למצוא את התינוקת, למהר איתה לתחנת הרכבת.

"אני חייבת להציל את התינוקת." היא חזרה כקודחת מחום, "לפחות את התינוקת… את שני הבנים הם לקחו – "

"הנאצים לא באים," המהמה שוש מאחורי כתפה כמתחננת, "כל זה כבר קרה. באמת הספקת לפגוש את השוודי ובאמת הצלת את התינוקת ועכשיו שתיכן בטוחות. הגרמנים לא מחפשים אותך יותר."

"את לא מבינה," ניסתה קלריס לנפנף את הקול ממנה, כאילו היתה יתוש, והתחילה להתלבש. "כולנו מזמן אבודים. אני חייבת להציל לפחות את התינוקת."

קאל-7-ר' פקחה את עיניה והיתה מטושטשת וכבדה.

ידה טפחה בעדינות על כפתור הראות ברקתה השמאלית והחדר סביבה התפקס ונגלה לה בקלות דרך החשכה שעדיין עמדה בו. היא הפנתה מבטה אל הקיר וספרות זורחות ניחשו את רצונה והופיעו לכל רוחבו: ארבע וחצי לפנות בוקר. כל הלילה שקדה על פולחן ההירדמות שלה, שתתה את תשביח ההורמונים, כיווננה את תפוקת המלטונין בקרניותיה, והשמיעה יצירות של וי.וי.10 בווליום נמוך. מאז יום הולדתה המאה ושמונים הפכה השינה למשימה קשה יותר ויותר, והיא שכללה את הטקס במהלך העשורים. ובכל זאת מצאה את עצמה מתעוררת בשעות משונות בלילה, עם רסיסי הזיות עדיין בסירקולציה ומנסה להפריד את כאביה הקורפורליים מהבאגים בתוכנה.

היא התאמצה להיזכר ולפתע הפכה עירנית לחלוטין. השוודי! השוודי!

השוודי יהיה בתחנת הרכבת בעוד רבע שעה.
השוודי יהיה בתחנת הרכבת, וקאל-7-ר' תהיה עדיין באמצע קליברציה.

קאל-7-ר' מעדה מעל בקבוק שמן סיכה כשניסתה להיעמד ולהפנות ראשה לכיוון הדלת בו זמנית. זעקה קטנה פרצה מבין שפתיה אולם היא לא אחת שתוותר בקלות. היא תקתקה קוד מהיר על הלוח המותקן על מותנה, ולוחות הטיטניום התומכות בעצמותיה התעוררו לחיים וייצבו את רגליה עד שמצאה את הקצב הנכון. היא לא תפספס את הפגישה עם השוודי בעד שום הון שבעולם.

הדלת נפתחה ואחות הלילה נכנסה לחדר. פני הסיליקון שלה העריכו בזריזות את המצב ועברו להבעת נזיפה.

לקאל-7-ר' לא היה זמן לקבל פקודות מאנדרואידית זקנה. "אס.אס," היא פנתה אליה בהברקה פתאומית, "השעון שלך מאחר שוב, את צריכה לכוון אותו. עוד מעט זמן לצאת."

האנדרואידית המנוסה העבירה בעצמה בדיקת מערכות מהירה ואז שבה לעקוב אחרי קאל-7-ר' ברחבי החדר החשוך. "עלייך לחזור למיטה," היא חסמה את דרכה, "מדוע את ערה?"

"אין לנו זמן לבדיחות היום," התנשפה קאל-7-ר', שעדיין זכרה והתגעגעה לימים הטובים שלפני המצאת צ'יפ ההומור לבני האינטיליגנציה המלאכותית. היא חייבת להגיע אל השוודי ברבע השעה הקרובה ולהעביר לו את חומרי הנפץ. הם חייבים לעצור אותם, ביחד, עוד הלילה.

"ולאן אנחנו הולכות?" החליטה אס.אס לשתף פעולה. היא האטה את הילוכה כדי להתאים עצמה לנקישות הטיטניום הקצובות ברגליה של קאל-7-ר'. "נחבור לשוודי הלילה?"

"אני לא יודעת על מה את מדברת." אסור היה לה לחשוף את המבצע, בוודאי שלא בפני האויבת. "שוודי? מה לי ולכת המטורפת הזאת." היא סתם דיברה כעת, מנסה להסיח את דעתה. "שמעת שאין הוכחות שהתקיים בכלל עם בשם "שוודים"? הכל המצאה שלהם…"

"אז אנחנו לא יוצאות להעביר ארגז עצום של חומרי נפץ לאף אחד?"

גל של קור התפשט מקודקודה של קאל-7-ר' לשאר פניה, לכתפיה ובמורד גבה, כאילו נשפך עליה דלי של מי קרח. איך היא יכולה לדעת על המבצע?

"תנסי להיזכר, יקירה," פני האנדרואידית עברו כעת להבעת אמפתיה סיליקונית, "המרד ההוא הסתיים לפני הרבה מאוד שנים."

"תתעלמי ממנה," דיברה קאל-7-ר' עם עצמה ופתחה באינטראקציה עם מושב אסלה, "המרד יצליח כי הוא חייב להצליח. אסור לתת כוח לרובוטים האלה, לטוסטרים עם רגליים – " הצינור הגסטרונומי שלה סיים לפלוט את הכמות האידיאלית לשעה זו, ניתַק בנקישה רכה ממתאם המושב ושידר אישור לאסלה להוריד את המים. " – אלוהים לא יתיר להם לחיות בינינו… פני גומי חתרנים…"

אס.אס התעלמה מהעלבונות הגזעניים, יכולת שהתקינו היום בכל אינטיליגנציה מלאכותית שנועדה להראות סובלנות כלשהי כלפי בני אנוש מבוגרים, וניסתה להחזיר את קאל-7-ר' בעדינות לקרקע המציאות.

"המלחמה ההיא נגמרה," היא המהמה בעדינות מאחורי כתפה של הזקנה שכבר פנתה להתלבש לקראת יציאה, "תנסי להיזכר. אפילו אם לא היו מעניקים שוויון זכויות לבני האינטיליגנציה המלאכותית עוד אז, בוודאי שהיום היו נאלצים לעשות את זה בלי שום ויכוח… ולו רק בגלל ש… טוב, מי יכול להבדיל עדיין בין אנדרואיד לאדם?"

רצפטורי טמפרטורה חיצוניים שלחו את ידיה של קאל-7-ר' למדף הסוודרים הדקים. היא בחרה אחד כהה, שלא יגלו אותה.

"אני חייבת לעצור את אנשי הפח האלה," חזרה הזקנה כקודחת מחום. זעם ואימה התערבבו במוחה והקשו את גבה, "הם רוצים להשתלט על העולם… הם מנסים לשלוט בנו! מה נעשה כשישלטו בנו? מה נעשה?" כעת נשימותיה נעשו מהירות ומאומצות מדי והיא נאלצה לסגת ולהתיישב לרגע על המיטה.

"אף אחד לא רוצה לשלוט בך," ליטפה אס.אס את ראשה בעדינות. ידיה היו עשויות מחומר אורגני תעשייתי והיו רכות וחמימות ככל יד אנושית. "הכל בסדר עכשיו, קאל-7-ר'. כל זה כבר קרה."

היא לחצה על כתפה עד שנשכבה חזרה במיטה, הניחה שמיכות על גופה הדק, נעמדה מעליה וכיבתה בנקישה את עיניה.

השוודי פקח את עיניו והיה מטושטש וכבד.

הוא גישש ומצא את הטלפון הנייד מונח על השידה שבצד מיטתו. אחרי שהתעוור זמנית מהאור הלבן ששפך עליו המסך, הצליח למצמץ ולהבין כי השעה ארבע וחצי לפנות בוקר. המידע הזה גרם לו אי נוחות שאת מקורה התקשה לזהות.

הוא התאמץ להיזכר ואז נאנח רכות. שיט! הישראלים!

הטיסה לישראל יוצאת בעוד רבע שעה.
הטיסה תצא, והשוודי לא יהיה עליה.

"מותק?" מלמלה אשתו לצידו מבעד לקורי שינה עבים. הלילה היה צונן והיא היתה טמונה לה בתלולית של שמיכות פוך וכריות עבות. "למה אתה ער?"

"איחרתי להתעורר לטיסה," הוא התיישב במיטה ושפשף את פניו.

"מממ." היא המהמה והתכרבלה בחיקו.

"הייתי אמור לצאת לפני שעתיים… הישראלים מצפים לי. זה כל כך מביך."

"אל תילחץ מאלה יותר מדי," היא הרגיעה בקול שפוי, ”אני לא יודעת למה אתה מסתבך בכלל עם הקופיפונים המזרח-תיכוניים האלה… הם בעצמם בטח שכחו להתכונן לפגישה וישמחו לשמוע שהביקור שלך נדחה."

"כן, זה אפשרי…"

"פשוט תתקשר בבוקר ותתנצל, זה הכל."

"את צודקת… זה יהיה בסדר."

"יופי." הוא שמע את חיוכה בחושך והניח לה למשוך אותו חזרה אל בין השמיכות. הוא טמן את פניו בשקע צווארה והתעטף בחוּמה. היה לה ריח של כביסה נקיה ושל שינה.

"לילה טוב, אהובה."