מוות.

הקירות סגרו עליה. מנעו כול סוג של נשימה אפשרית. גופה היה עטוף בקורי עכביש דביקים, שהדביקו אותה יותר ויותר. מחצו את אבריה הרכים אחד לשני באכזריות ניכרת לעין.
פתאום, הוא הופיע. שועט לעברה. לעבר גופה המפותל בצורה כדורית ופגיעה למדי. שמונת רגליו השעירות נתלות על הקורים- נצמדות באיטיות. עיניו האדומות ממוקמות בראשו בדיוק במשולש מושלם- כקדקודים. פחד החל מזדחל דרך גבה סביב גופה. מטביע אותה בו.
פחד. חרדה. כאב. הם ממלאים את תודעתה עד שיוצאים מגדותיה, נוזלים עליה במין נוזל שחור ושמנוני. כמו נפט. זה ממלא אותה בחזיונות כואבים. בחזיונות מילדותה, מזמן התבגרותה, מניסיונות התאבדותה הרבים. מהדם האדום שהיה זורם מימנה, די הרבה בזמן ההוא. בזמן המנוכר והקר ההוא. צרחה.
צרחה מקפיאת דם בוקעת מימנה, מרעידה את גופה ואת הקורים שמסביבה.
שכבה רירית מרוחה על פניה- מדביקה את עיניה כך שלא תוכל לראות מה מתרחש מסביבה. כול מה שנשאר לה זאת היכולת שלה לשמוע. היא יכלה להרגיש, איך פניה הופכים סמוקים כעגבנייה. הרעל אוכל את פניה, כמו חומצה. אינו משאיר דבר מאחור. עורה מתפורר לאט לאט ומשאיר עצמות עירומות בלבד. לא יותר מזה. שלד חסר חיים. שלד שחור- שלד כאוב. כזה שלד שלכול אדם שמסתכל עליו מתעוררות כאלה שאלות לחיים במוחו שהייתם מעדיפים לא לדעת. באמת שלא.
הוא לוקח את שלדה הססגוני ותולה אותו ליד כול שאר השלדים הצבעוניים. לתערוכה.
העכביש הענקי חוזר למקום מחבואו, מחכה לקורבן הבא שיעבור. לאדם הבא. מגיע להם, הוא תמיד ידע. מוות כזה מגיע לכול החיות המסריחות האלה. הוא נהנה לראות את עורו הנמס מתחת לארס שלו. את אוכל נאכל ומתפורר לחתיכות שלא יחזרו לעולם.
הוא מחפש אותם, מפחיד אותם. מתחבא בצללים הכהים ביותר שנמצאים בכול מקום, בעולם החדש שיצרו. בצללים השחורים והחותכים ביותר. שם תמצאו אותו תמיד. בצללים שאופפים את כולם.
אופפים אותם עד חנק כבד. חנק כזה, שמוחץ אתכם. ואז…ספלאש!