מה שקורה בליל ירח מלא- פרק 7

נקודת מבט של *בונז*
מה לעזעזאל?
האיש המשיך לדבר: " ביתי, התחתנה עם אחד. הוא סיפר לה מאוחר יותר, כשבועיים אחרי החתונה. היא ביקשה ממנו לעזוב וכתגובה הוא מצץ את דמה."
לא נכון! אני לא יכול לתאר את הזעם שאנג'י עוררה בי.
"חתיכת %#$%@%!!"
היא פשוט נוכלת שקרנית. חבטתי במראה ורסיסים עפו לכל עבר.
פניתי לעבר הטלפון והקלדתי את מספרה של אנג'י.
"הלו?"
"חתיכת נוכלת שקרנית! @#$%@$!! מי את חושבת שאת??"
"מי זה??"
"תנחשי @#%$!! מי עוד יסבול מהשקרים המסריחים שלך?"
"בונז?"
"את פשוט בן אדם נחות עם חוצפה."
"למה אתה מדבר אלי ככה??"
"כי את שקרנית! את באה ואומרת דברים שיקריים! אני לא נגעתי בך! את הרעה בסיפור זה!
את שלחת אותי ערום עם אוטו מקולקל ומפה לצפון קליפורניה."
"מה? לא נכון!"
"אנג'י? את לא זוכרת?"
"איך יש לך את החוצפה לדבר אלי בכלל? בגללך אני ערפד!"
ניתקתי את הקו.
מישהו אחר, שזה לא אני, שינה אותה לערפד והשתמש בכוחות שלו כדי לעבוד עליה שזה אני.
כנראה, או שהיא פשוט משקרת.
אני צריך לאכול.
החלפתי לחולצת טריקו ירוקה, ג'ינס כהה, נעליים נוחות ומעיל עור שחור- סתם בשביל היופי, לא באמת קר לי.
לקחתי מהשולחן את מפתחות הפורשה שלי. אני אוהב אותה, היא שחורה. ויכולה לנסוע בכל מקום, כמעט. אה והיא מהממת.
'אישתי החדשה'.

נקודת מבט של *זואי*
האחות תחבה לפה שלי מגבת חדשה שמיד, כמו האחרות, נספגה בדם.
"אני רעבה!!"
"אה, אז קחי את זה." היא הושיטה לי כדור צהוב, "זה יעצור את הדם לכמה שניות."
"למה לא נתת לי את זה לפני הרבה מאוד זמן? זה מפסיק את הדימום לא?"
"כן. אבל, התפקיד של הכדור הזה זה למוסס את הדברים שאחראים לדימום.
דם מרפא אותך, נכון? אז, תקחי את זה כמה שניות לפני האכילה, כדי שלא ימוסס לך את הכבד או משהו. ברור?"
"נראה לי שכן…"
"יאללה, להתראות."
"ביי."
יצאתי מחדר האחות וצעדתי לעבר היער.
כאשר נכנסתי פנימה התיישבתי על אבן וחיכיתי לטרף.
כעבור כמה דקות ראיתי תזוזה, בלעתי את הכדור ושניה אחר כך כאב אחז בבטני. הסתערתי על התזוזה ונעצתי את שיני בו, לוגמת מדמו, מפסיקה את הכאב.
הבטתי בגופו של היצור, בונז עמד מולי, בוהה במפרק ידו, ששיני מפלחות.
"אני רואה שאת נהנת.."
"אממ.." הוספתי תוך כדי בליעה.
"תפסיקי." בונז משך את ידו.
"סליחה.. אני במחזור ו–"
"מסביר את הכל. פעם הבאה תתפסי את הטרף ואז תבלעי."
"אוקיי. יש לך פורשה אני רואה.. הסתדרת טוב?"
"מעולה. רוצה לראות?"
"כל עוד זה לא כולל מזמוזים איתך."
"לא מבטיח. פעם קודמת את זאת שהסתערת."
"כן, אבל זה לא היה בכוונה. סליחה."
" אין על מה להצטער.."
"אוקיי, אז איפה אתה גר?"
"קרוב. קרוב מאוד." נכנסנו לפורשה שלו ונסענו לכיוון וילה לבנה. כנראה יקרה מאוד.

נקודת מבט של *ג'ייק*
הבטתי על הירח העגול, שמנמן ומלא. שינוי הצורה הכי כואב.
עורי התחיל לצרוב והרגשתי בגל הכאב המתקרב.
עורי התחיל לשנות צבעו לחום זאבי, פרווה התחילה לצמוח, ציפורני התעגלו והפכו לטפרים, אפי הפך לחוטם, רגלי התארכו וכל עצם בגופי השתנתה. הכל קרה באיטיות מיייסרת, לא כמו שאר השינוים. זה השינוי של הירח המלא.
אני זאב, כל מחשבותי זאביות ואני כבר לא אני.
תזוזה, משהו זז בתוך האגם, זה דומה לבן אדם, אבל מאיים.
רצתי לעבר היצור ונעצתי את שיני בצווארו, עד שהוא איבד תזוזה. החלק האנושי שבי ביקש לראות את פניו אז הפכתי את גופו הרפוי ועיניים ריקות הביטו בי, מתגרות.
משהו בתוכי אמר לי שאני מכיר אותו ואוהב אותו. יגון צף וגאש בתוכי, מכאיב.
יללתי לשמיים, כאילו מישהו אהוב מת. אני לא יודע מי זה, אבל חסרונו מכאיב לי.
עננים כיסו את השמיים והפירו את שינוי הצורה, אני שוב בן אדם.
הבטתי שוב ביצור המת וגיליתי שזה ארו. ארו חברי הטוב. דמעות הציפו את פני ומיד טלפנתי לזואי.
"בואי מהר. הרגתי את ארו. יכול להיות שברגע שתהיי פה אני יהיה זאב. יש לי כמה שניות, תמהרי!"
"אוקיי, איפה אתה?"
"באגם. מהר!!!" היא ניתקה את הטלפון והבנתי שהיא תמהר, ארו גם חבר שלה.