מה שחסר – סיפור בווארקואל מלפני 27 שנים (חלק א')

מה שחסר
אייזק ישב יחד עם ארטון הזקן בפאב שלו, השיחה בניהם נהייתה אינטנסיבית וכבדה, מצחו המקומט של ארטון התקמט אף יותר, על פניו הבעה מרוגזת ומותשת.
"איך אני בכלל יודע שאני חיי נכון?! ארגור יותר טוב ממני בהכל! לא משנה מה אני עושה אני תמיד אהיה האח של ארגור! אני אפילו שואל את עצמי אם בכלל נהייתי הרפתקאן בגלל שארגור הלך לשם, אני בכלל מסוגל לחשוב בשביל עצמי?!"
אייזק, מטולטל ומרוקן לאחר כל צעקותיו השפיל את ראשו בבושה. ארטון לקח נשימה עמוקה ורכן כלפי בנו בחיבוק. שערות זקנו השופע והלבנבן שורטות את עורו של אייזק קלות, אך אייזק רק רכן גם הוא, מחבק את בטנו העגלגלה של ארטון בכל כוחו. ארטון יכל להרגיש את חולצתו נרטבת קלות במקום שבו אייזק תמן את פניו.
"גם אני לא ידעתי מה אני רוצה למשך תקופה ארוכה, הייתי בטוח שאני הולך להיות הגנרל של הצבא האפור שנים, עד שמישהי הגיעה אל חיי והבנתי ברגע אחד כמה אני טעיתי."
הוא הסתכל אל תקרת החדר הקמורה והמצהיבה, בעיניו היה מן ניצוץ שנראה כאילו היה שיך לאדם בשנות העשרים לחייו, לא לזקן שחיבק את אייזק. נראה שדבריו של ארטון תפסו את תשומת ליבו של אייזק, הוא הרים את ראשו באיטיות, עייניו מביטות בארטון, מתחחנות להכוונה.
"זה היה בשנות העשרים לחיי, כאשר קהיון היה רק עוד שם בראש של אדם שאני עוד לא הכרתי. אני הייתי קפטן של פלוגה בצבא האפור, לא, זה לא הניסוח הנכון, אני הייתי אחד מן המועמדים המזהירים למשרת הגנרל."

ווארקואל – לפני עשרים ושבע שנים
"איך אתם זזים גושי בשר שכמוכם! אני ארוץ יותר מהר מכם עם רגל אחת קשורה לסלע!"
"קפטן ארט! אולי הינו רצים כמו שאתה מצפה אם לא היו לנו תיקים במשקל ארבעים כווקים על הגב!"
היום היה חמים, קפטן ארטון פיקח על גדודו באימונם היומי, על פניו הבעה מיואשת.
"סנורק! לפחות אתה! ציפיתי שתתן דוגמא לשאר העצלנים."
סנורק הנהן כלפיו, הוא הגביר את מהירות ריצתו, הוא נראה כאילו זינק ממקומו בעקבות ההבדל המשמעותי. חיוך קטן הופיע על פניו של ארטון, אולי אפילו גאווה. גאווה שנמחקה בן רגע ברגע שגופו השרירי של סונרק התרסק על הרצפה.
ארטון הביט על חייליו, על פניו הבאה מלאת רחמים ותסכול, הוא מחה את פניו, מנסה לסדר הבעה שמביעה אפילו שבריר קטן של תקווה.
"תעצרו! תעצרו כולם! אני לא יכול לראות את זה יותר!"
שניים עשר השומרים המתנשפים נעצרו אחד לאחר השני, כמעט קורסים במקומם, פניהם מלאו בהקלה מוחלטת. ארטון התקדם אל סנורק שהתיישב על האדמה, מחסיק לעצמו לאט לאט את נשימתו. הוא הניח את ידו על כתפו של סנורק.
סנורק התשוש החזיר אליו מבט מרוקן, ארטון הפשיל את שרבול חולצתו הימיני וחשף את ידו השרירית שמראשיתה ועד סופה הייתה מכוסה באינספור מילים אשר רק חיילים מצטיינים או חוקרי קסם ברמה מהגבוהה ביותר היו מסוגלים לזהות . הוא לקח כדור כחלחל קטן מכיסו ואחז בו בחוזקה בעודו מנסה לחוש את המילים הכתובות על בשרו. פרץ אנרגיה נשפך מן הכדור הכחלחל, הוא יכל להרגיש אותו מתקדם בעוצמה בבשר ידו ומשם עבר ישרות אל כתפו של סנורק, פניו הוארו מיידית. סנורק הנהן בראשו להכרת תודה ומבלי מילים נוספות החל לרוץ במהירות מרשימה, חיוך קטן הופיע על פניו של ארטון.
"עכשיו, קומו כולם. מי שזקוק לרענון אנרגיה שיבוא אלי, אבל לאחר מכן אני רוצה לראות מורל ושתמשיו את האימון ללא עצירות!"
מספר קולות חלושים מלמלו בהסכמה, אחד אחריי השני השומרים נעמדו מלפני ארטון, כל אחד קיבל את הכוח בחזרה אל גפיו ואפילו יותר חשוב מזה, אל נפשו. אחד לאחר השני הם רצו להם, היה נראה שתשישותם הקודמת נעלמה לחלוטין ובמקומה הגיעה הצייטנות שאליה ארטון קיווה.
מדהים כמה שרק דחיפה קטנה מסוגלת לשנות במצב שכזה. ארטון הביט עליהם, תחושת ההישג שוררת בו, הוא התיישב על אחד מכיסאות היציעים שעליהם היו יושבים המבקרים בימי הגיוסים אל המשמר.
לפתע ארטון חש נגיעה בכתפו, הוא הסתובב לאחור במהירות. מאחוריו עמד לו גראנום, אחד ממפקדי המשמר וחברו מאז ימיו כטירון.
"אני רואה שאתה מעביד אותם כמו שצריך." גראנום הניח יד על כתפו בעודו מתיישב לצידו, גופו העגלגל והכבד לוחץ על ספסל העץ מספיק כדי שישמיע חריקה צורמת.
"רוב המפקדים והשומרים של היום לא מבינים שעדיין צריך, גראנום. הם לא מבינים שבכל יום יכולה להיות פלישה או שיקחו חלק במשלחת מעבר לווארקואל וימותו ברגע שהיא מתחילה. אני ראיתי מספיק חיילים טובים נופלים כדי להבין שאני לא הולך לאפשר לזה לקרות בקלות."
"הלוואי שכולם היו חושבים כמוך ארטון, זמנים בטוחים כמו אלו יכולים לעמעם את החושים גם של השומרים הטובים ביותר."
ארטון הנהן בהסכמה וחזר להתבונן בחייליו רצים, הפעם יחד עם גראנום. לאחר שהשלימו עוד כעשרה סיבובים ארטון קם ממושבו ועצר את חייליו המתנשפים במחיאת כף. הם נראו כאילו עמדו לקרוס במקומם, אבל למרות כל התשישות, הם עשו את זה.
"כל הכבוד חיילים, הרווחתם את המנוחה שלכם בכבוד! עכשיו לכו לנוח לכם עד הזריחה הבאה, מחר נתרגל משהו חשוב לא פחות, קסם."
חייליו נראו נלהבים לפתע, כאילו עיניהם הוארו. למרות תשישותם הניכרת, חיוכים שובבים ונלהבים הופיעו על פניהם, כמו של ילד קטן שגילה משהו החדש לו ורק רוצה להמשיך לחקור ולשחק בו. אחד אחד הם החלו ללכת, גופם נהפך לנקודות שלאט לאט נעלמו באופק. ארטון חייך לעצמו והסתכל סביב, משמאלו עמד לו גראנום, הוא הסתכל אליו בהבעה תמוהה.
"למה…? למה קסם? זה לא בדיוק הכלי הכי שימושי אתה יודע."
"בזמן האחרון אני מנסה למצוא שיטות לתת לחיילים שלי מוטיבציה, התייעצתי קצת עם מפקדים מהיחידות המוצלחות, לפחות עם מי שמוכנים לשתף פעולה, חלקם ממש עם האף בשמיים. חלקם סיפרו לי שהתנסות בקסם יכולה ממש להלהיב את החיילים שלהם, אחריי הכל, כולם גדלו על הסיפורים של הגיבור אלבדו."
"ממתי אכפת לך מהמוטיבציה של החיילים שלך? עד החודש האחרון זה היה נראה כאילו הם יכולים לגסוס ולא תניד עפעף."
"זמן משנה אנשים גראנום."
גראנום הרים גבה.
"אני מודה שגם המועמדות שלי למפקד אזורי תורמת לרצון שלי להיות נחמד אליהם, אתה יודע כמה ההמלצות יכולות לעזור." ארטון הביט בגראנום בהבעה שובבה, גראנום התפקע מצחוק.
"אני תמיד אוהב את הישורות שלך ארטון, אין לך בושה."
ארטון קם ממושב העץ במידיות, גראנום הביט בו בשאלה.
"אפילו אני צריך ללכת להתאמן אתה יודע, השרירים האלו לא בונים את עצמם." ארטון אימץ את שרירי ידיו ונעמד בתנוחה משעשעת שנעשתה בעיקר על ידי אנשי בידור שיריריים במופעי בידור קהילתיים.
הוא החל ללכת אל כיוון ביתו, גראנום ציחקק מאחוריו ונופף לו לשלום.
רחובות גריסאו היו רחבים ובנייניה היו גבוהים וצפופים, דבר הגיוני בעיר שמספר תושביה עלה על המספר הכולל של שאר המתיישבים בווארקואל. האזור שבו ארטון התהלך היה אזור הדוכסות, באופק הראיה שלו הוא יכל לראות מונומנט עצום בדמות הארמון של המלך קרוביק השלישי. הבתים היו עשויים מאבן שיש מצוחצחת ומבריקה, כל כך מבריקה שעוד מספר שפשופים ארטון היה יכול לתהות אם בכלל מדובר במראה. האדמה הייתה עשויה אבן אפרפרה ומשופשפת משימוש הולכי הרחוב שנקטעה מידי פעם על ידי קישוטי המתכת שלקחו חלק בריצוף הרחוב.
האבן שעליה דרך אט אט נהפכה לאדמה חומה ופירורית, נעליו של ארטון החלו להתלכלך בה. המבנים המפוארים שסביבו היו מבני עץ פשוטים ומרובחים. הוא הגיע לביתו, האזור של תושביה הפשוטים של גריסאו, אלו שלא זכו לקחת חלק בשושלת בעלת ממון רב או לאהבת המלך.
מול ארטון עמד לו מבנה שלא עלה בגודלו על שלוש עגלות מסע, כמו כל שאר המבנים באזור גם ביתו היה עשוי עץ. הוא נכנס אל ביתו והפשיל את נעליו ואת שריון העור שלבש על פלג גופו העליון. ארטון נאנח בהקלה והתרסק על מיטתו. לאחר כמה דקות שבהן פשוט שהה על המיטה, הוא הרים את ראשו והסתכל על ידו במבט חדור מטרה, הוא חיטט בכיסו והוציא ממנו כדול קטן כמו האחד שהשתמש בו לאימון חייליו. הוא הסתכל על המילים שהיו כתובות על ידו והתמקד באחת – "אש", הוא יכל להרגיש את האנרגיה נשאבת מהכדור הקטן ואת הצורה מתפוררת בידו, האנרגיה זרמה בידו ונספגה אל המילה. הוא דחף בכל כוחו את האנרגיה אל החלל, על פניו ריכוז מוחלט.
האנרגיה נפלטה בפרץ מכף ידו, הוא הסתכל בציפיה אל אוויר החדר. להבה קלושה נפלטה.
"קסם לא יכול להיות כל כך לא יעיל! אני יודע שיש משהו שאני מפספס!" הוא סגר את ידו לאגרוף והטיח אותה בעוצמה במיטתו.
ארטון זכר את זה כאילו האירוע התרחש אתמול. הוא עוד היה ילד קטן, זה היה סתם יום רגיל בכפר שבו גדל, עד שציפור עשוייה להבות החלה להתנפל על אנשי הכפר. זה היה מחזה נורא שלא ראה שני לו עד היום, חבריו נשרפו ברגע אחד, הוריו נהרגו לאחר שניסו להגן עליו. כל מה שיכל לחשוב עליו בעודו רץ מהכפר היתה הנקמה. הוא רץ ורץ עד ששמע מאחוריו את נקישות רגליהם של הסוסים של המשמר האפור דוהרים לכיוון כפרו. שם הוא נעמד, רק צללית אחת מכל חייליו , הגנרל דווין קרוס בכל הדרו.
זה נגמר ברגע, הציפור ומחשבותיו על הנקמה, הגנרל הרים את ידו וברגע אחד הציפור נבלעה בתוך בועת מים עצומה בגודלה. באותו הרגע ארטון הבין את מטרו בחיים.
"גנרל, אני הולך להיות גנרל. בשביל זה אני צריך להבין איך אני אהיה מסוגל לעשות את מה שקרוס עשה."
הגיע המחר ואיתו עוד אימון של חייליו, ארטון כחכך בגרונו והסתכל על חייליו, זקופים ועל פניהם הבעה חדורת נחישות, חיוך קטן הופיע על פניו.
"בוקר טוב לכולכם, אני רואה שאתם קמתם היום על הצד הנכון של המיטה. כפי שהבטחתי אתמול, היום אנחנו הולכים לתרגל קסם. בבקשה תפתחו את ידכם ואני אחלק לכולם כדורי קריסטל."
ארטון עבר וחילק לכל חייל כשלושה כדורים, הם היו בצבע כחול קצת מעומעם יותר מאשר הכדורים שבהם הוא השתמש אתמול, מהסוג הפשוט ביותר. אבל, בשביל מה שחייליו הולכים לעשות כרגע כדורים כאלו בוודאות יעשו את העבודה.
הוא נעמד למולם, מול כל אחד מחייליו הוא שם סלע על האדמה. ארטון יכל לראות אותם מסתכלים אחד אל השני בהתרגשות ובסקרנות, אימוני קסם היו אימונים בודדים מבין אינספור אימונים פיזים, לפחות זו התחושה שאותה הוא ניסה לבנות וכפי שראה מטרתו גם הצליחה.
"תקשיבו לי טוב! אתם מכירים את המילה המקודשת לרוח. כל אחד עכשיו הולך להגות אותה בעזרת האנרגיה שתמונה בכדורי הקריסטל שבדיוק חילקתי לכם, בתקווה האבן תזוז אם יש בכם איזה קמצוץ של כישרון. אני הולך למדוד את המרחק וחסר לכם שאתם לא תצליחו להתעלות עליו בפעם הבאה שננסה את זה, אתם שומעים?!"
נראה שמילותיו הגיעו לכולם, כל אחד מחייליו הרכין את ראשו ונראה שהחלו למלמל לעצמם.
המילים המקדושות באמת היו תופעה מוזרה, חוקרי הקסם מהתקופות הקדומות גילו שכאשר הוגים מילים מסויימות תוך כדי לקיחת אנרגיה מחפץ מסויים אפקט תואם יכול לתפוס צורה במציאות. הוא לא ידע על אף אדם שהכיר את השפה שממנה המילים נהגו. רבים ניסו, אך ללא הצלחה. עד אותו היום חיילי הצבא האפור ידעו רק על כעשרים ושלוש מילים. כפי שארטון ידע, בכל מדינה המילים קיבלו להן שם אחר כאשר בווארקואל פשוט נהגו לקרוא להן המילים המקודשות.
חייליו של ארטון ניסו וניסו אך ללא הצלחה, הוא יכל לראות אותם אוחזים במלוא כוחם בכדור הקריסטל, נחישות מוחלטת בעיניהם. "פון!", זה מה שכל אחד מהם צעק, היא הייתה יכולה להיות המילה המקודשת לרוח אם לא הייתה נהיגת בצורה נוראית.
הוא חיכה שחייליו יבינו את הבעייה, אך ללא מענה, לא היה אחד מהם שאפילו העלה במחשבתו את האפשרות שההגייה של המילה שהוא וחבריו לפלוגה צעקו כמו אנשי דת קיצוניים הייתה שגוייה. חלק רקעו ברגליהם ויצרו ענני אבק , דבר שרק הוסיף לתסכולם לאחר שהחלו להשתעל. חלק הנידו בראשם בתסכול והיה נראה שבכל רגע הם עמדו לוותר, הם הסתכלו על הכדור בייאוש, כאילו מצפים שיקום לתחייה וייתן להם תשובות לכל בעיותיהם.
כל מה שארטון יכל להרגיש היה רחמים ומעט הבנה, גם הוא יכל להזדהות עם המאבק המייאש בקסם. אבל, כשהוא הסתכל עליהם, ראה אותם כמעט מתפתלים במקומם במאבק בדבר כזה פעוט, הוא לא יכל שלא לשאול את עצמו איך הוא מצא את עצמו במצב שבו כל חייליו כאלו חסרי יכולת.
ארטון שילב את ידיו והתיישב, הוא ניסה לתת לזמן לעבור. אך עם כל דקה שבה ראה את חייליו נאבקים בכדור, עם כל צעקה חסרת כל שמץ של הגייה תקנית של המילה המקודשת, תסכולו גדל ואיתו גם כעסו.
לאחר חצי שעה הוא כבר לא היה מסוגל שלא להגיב.
ארטון קם בעוצמה ממקומו, הוא התקדם בצעדים חזקים עד כדי כך שצליל רקיעותיהם היה בלתי ניתן להתעלמות. הוא עמד מול אחד מחייליו, שמו היה גראש. גראש היה אדם כחוש ונמוך, וכמו כולם, גם הוא התקשה עם התרגיל. ארטון חטף מיידו את אחד מכדורי הקריסטל וכיוון את כף ידו אל האבן שאותה גראש התקשה להזיז.
"פואן!"
הכוח ששרר בקריסטל נעלם בן רגע, הכדור התפורר בידו כאילו לא היה קיים. הכוח זרם דרך זרועו, המילה שהוציא מפיו עוטפת את האנרגיה ונותנת לה את הצורה שאותה ביקש, רוח.
משב רוח נפלט מכף ידו של ארטון, הוא פגע באבן והיא התגלגלה כשלוש פעמים על אדמת המגרש. חייליו הסתכלו עליו בפליאה, מבט שאליו ארטון היה רגיל כאשר הדגים להם כל דבר הקשור בעולם הקסם.
"ההגיה, שימו לב להגייה. ובשום פנים ואופן אל תשכחו להעביר את האנרגיה דרך היד."
"פואן!" הפעם זה היה תורו של סנורק, משב הרוח שיצא מידו היה חלש משל ארטון, האבן התגלגלה גלגול אחד ונעצרה.
"חצי מטר!"
לאחר הצלחתו ה"כבירה" של סנורק, חייל אחר חייל, כל אחד בתורו ניסה לגלגל את האבן.
"עשרה סנטימטרים!"
"מילימטר!"
"זה לא זז."
ארטון ראה את זה מגיע, כפי שציפה, התוצאות היו מיאשות. אך למרות זאת, על פניהם של חייליו הייתה הבעה מרוצה.
"הצלחתי לעשות קסם!"
"גם אני!"
הם הסתכלו על ארטון כמו שילד קטן מסתכל על הוריו כאשר הוא מציג להם ציור שהכין, על פנייהם חיוכים גדולים וטיפשיים מרוחים עם שינייים צהובות שבינהן היו תחובות חתיכות של אוכל שלא נוקה. הוא בלע את הרוק שבגרונו ושם על פניו חיוך גדול כמה שרק יכל.
"כל הכבוד לכם, זו התקדמות מצויינת. רק לפעם הבאה, שימו לב אל ההגייה שלכם, בלעדיה לא יקרה כלום."
החיילים חייכו אחד אל השני ובמשך מספר דקות שהרגישו כלא פחות משעות הם הציפו את ארטון בתודות. הוא כמעט היה מסוגל להנות מהאווירה אם חייליו לא היו מציגים רמת כישורים כזו מעוררת רחמים לפני כן.