מה שחסר – סיפור בווארקואל מלפני 27 שנים (חלק ב')

גילעד ראובן 04/04/2023 313 צפיות אין תגובות

הם הלכו להם אחד אחד, אך לפני שארטון הרגיש את ההקלה לה הוא חיכה הוא שמע צעדים מאחורי גבו.
גראנום, כהרגלו הניח את ידו על כתפו של ארטון.
"אני אפילו לא טורח להגיב, האדם היחידי שתמיד עורב לי הוא אתה. אני נשבע שמתישהו אני אמות ממתקפת פתע בגלל השאננות שאתה מוביל אותי לפתח."
"למה להיות כזה כועס ארטון? באתי לפה כי היה משהו שאני חייב שתראה."
"מה כבר יכול להיות כל כך שווה? מצב הרוח שלי נורא. החיילים חסרי הכישרון שלי הורידו לי כל שמץ של תקווה ברעיון שאקבל את הקידום בקרוב. אני אשמח אם תראה לי את מה שרצית בהזדמנות אחרת, אני בטוח שזה יכול לחכות."
"זו הסיבה שאני רוצה שתבוא איתי! יש לי בדיוק את הפתרון לבעיה שלך."
"אני הולך לוודא שכואב לך אם הפתרון הוא אלכוהול כרגיל." ארטון הסתכל על גראנום במבט מותש ועצבני, גראנום התכווץ קלות במקומו.
"תסמוך עלי, היא שווה את זה. תבוא אחריי מהר כי עוד מעט זה נגמר!"
"היא?" הוא הסתכל על גראנום במבט מבולבל, מנסה להבין על מה חברו בכלל מדבר. גראנום תפס באמתו והחל לגרור אותו בעוצמה שאליה ארטון לא ציפה מגראנום, מרוב ההפתעה הוא אפילו לא התנגד.
לקח לארטון מספר דקות עד שהבין לאן גראנום מוביל אותו. המבנה היה עצום לא פחות מהמונומנט מזיכרונותיו של ארטון, מבנה הבחינות. הוא היה בולט עד כדי כך שארטון הרגיש שהמבנה צועק עליו – תביט בי! צורתו העגולה הייתה בנויה מאינספור מוטות מתכת דקים שעליהם אינספור חריטות, שמות כל החיילים שלקחו ולוקחים חלק בצבא האפור. הוא היה מסוגל לראות את השמות שלו ושל גראנום על המוטות, שניהם היו מצופים בשכבה דקה של ארד על מנת לסמן את היותם מפקדים.
ושם הוא היה, שם, שלמרות שגודלו היה זהה לשל כל שאר השמות החרוטים, בלט בנצנוץ הזהב שציפה אותו יותר מכולם – דווין קרוס. הפעם האחרונה שארטון ראה את שם זה הייתה כששמו היה סתם עוד שם מאלפי שמות החיילים שהיו להם על הקיר, ביום שנבחן להיות מפקד.
ארטון היה בוהה בחומות המבנה למשך כמות זמן ארוכה אם לא היה שומע את הצעקות החזקות המגיעות מן המבנה שבטיבן הוא לא היה בטוח, הוא הסתכל על גראנום.
"אז יש קידום נוסף של מישהו למפקד, מה הבעיה?" ארטון שאל בעוד חיוכו של גראנום התרחב.
"זה מבחן לקבלה לצבא."
ארטון היה בשוק, הוא רץ במהירות לתוך המבנה, גראנום אחריו. ככל שהתקדם הצעקות רק הלכו והתחזקו, במהרה נהיה ברור לארטון איזה סוג של צעקות אלו היו, צעקות של ההערצה עמוקה.
הזירה נגלתה במלוא טיבה, עשרות שורות ישיבה המסודרות במעגלים לאורך קירות המתכת העצומים, האנשים מילאו כל פינה ברקע. אפשר לומר שהבחינות היו מן אירוע פרסומי של הצבא האפור, האנשים צעקו בהתלהבות, חלק הסתכלו בפה פעור או בחיוך ענק. כמובן שהם הסתכלו על לב המבנה, הזירה עצמה.
ושם היא הייתה, היא הייתה לבד, היא עטתה שריון עור פשוט ובידה אחזה חרב. החלק היחידי מהבחינה שהיה חשוף אל הציבור היה כמובן הקרבות. על מנת לטפל בבעיית שאריות האל-מתים שנשארו מהמלחמה נגד כוחותיו של האחד-שמרים-את-הנשמות-מהאדמה כל החיילים לעתיד נבחנו בקרב של חיים או מוות נגד הכוחות האפלים.
הבעיה היחידה הייתה שהוא מעולם לא ראה כמות כזו של אל-מתים נגד נבחן אחד, לא במבחן שלו ובטח שלא בשל אחרים. הם היו עשרות, עורם היה אפרפר ומלא בפציעות מקרבות שחלו מלפני מאות שנים, על גופם היו שרידי לבוש ושריון. למרות מספרם העצום, לא היה נראה שזה השפיע עליה בשום אופן. הלהב שלה חצה את היצורים במכה אחת ומהירה, היא נעה בתנועה סיבובית שנראתה כאילו היא ריקדה על אדמת הזירה, עם כל רגע שעבר עוד על-מת קרס על הקרקע, הדם היבש של היצורים המקוללים אפילו לא נשפך על גופה.
נראה שמארגני הבחינה שמו לב אל היהלום שהגיע אליהם. הם שלחו אחריה אל-מת לאחר אל-מת, עם כל אחד שנוסף ושחיסלה הקהל הריע עוד יותר.
ליבו של ארטון החסיר פעימה, הוא מעולם לא ראה חיילת כל כך מוכשרת, בטח שלא אחת שעוד בתקופת הבחינות שלה. הוא ניסה לקרוא את פניה, להבין אפילו מעט ממה שמניע אדם כזה מוכשר ומבטיח להשתתף בבחינות על מנת להיות חיילת פשוטה. היא נעה כל כך מהר שהוא לא הצליח להבחין בדבר מעבר לתנועת שערה הקצר.
נראה שהקרב הגיע אל שלבי הסיום, הזירה הייתה שופעת בכל כך הרבה גופות שארטון היה מסוגל להרגיש בחילה קלה בבטנו, על אף שהגופות הוחזרו למצבן הטבעי, מוות בכמות כזו היפך משהו בתוכו.
נראה שגם היא שמה לב למצב, מולה היו עוד כשלושה אל-מתים. היא נעמדה במקומה, סוף סוף ארטון היה מסוגל להבחין בהבעת פניה, היא חייכה.
היא הניפה את חרבה לאוויר עם שתי ידיה, הוא ראה את פיה זז קלות. לפתע קול זמזום הולך ומתגבר נשמע. עיניו של ארטון נפקחו לרווחה, עמוד של אור הופיע מקצה חרבה, כאילו ממשיך אותה עד השמיים, לרגע אחד כל צעקות הקהל השתתקו. כולם, כאיש אחד, בהו בעמוד האור. זה היה מעשה אלוהי שעמד ברמה שהקסם של הגנרל קרוס לקח בזיכרונו מאותו היום.
לפני שהספיק לעכל את הנס שהתרחש מול עיניו, להב האור ירדה במהירות אל פני השטח, חוצה כל אל-מת שהגיעה אליו לשניים בצורה נקייה ומדויקת.
הקהל היה בשקט מוחלט וכך גם מחשבותיו של ארטון. לאחר מספר רגעים הקהל החל להריע, האנשים צרחו, ניערו אחד את השני וצעקו את שמה בקולי קולות – הלדיין.
ברגע אחד חיוך עצום הופיע על פניו של ארטון ויחד אתו הבנה. הלדיין, הלדיין היא מי שהוא צריך על מנת להגיע אל הרמות הגבוהות ביותר בצבא האפור. כאשר תהיה חלק מחולייתו, הישגיו יגיעו לשמיים, הוא יהיה המפקד שיוביל אותה להצלחה ובתמורה היא תביא אותו אל אור הזרקורים.
היא הורידה את ידיה, החרב נפלה אל האדמה בנקישת מתכת רועשת. אגרופה הונף באוויר וחיוך היה על פניה. כך גם תשישות ניכרת. היא החלה להלך אל אחת מהכניסות הרבות אל זירת הקרב בצעדים כבדים, ארטון היה בטוח שברגע שתצא מטווח עיני הקהל היא תקרוס, אך מה שלא הצליח להבין היה מדוע.

לקח לארטון המון זמן להירדם באותו לילה. כל פעם שרק עצם את עיניו הוא ראה אותה, מניפה את חרבה באלגנטיות, קרן האור בוקעת ממנה ופורצת את השמיים. הוא התלהב כמו שלא התלהב המון זמן, לפתע נגלה לו ניצוץ של תקווה במציאות המייאשת שבה הוא היה חיי.
אני חייב שהיא תצטרף אל החולייה שלי. ארטון חשב לעצמו בעודו שוכב במיטתו בעיניים עצומות ומנסה להירגע.
השאלה היחידה היא איך. לא משנה כמה שארטון היה בעל גאווה עצמית, אפילו הוא היה מסוגל להודות שהלדיין עוקפת אותו בכמעט כל מובן אפשרי.
לא משנה כמה שחשב, הוא לא היה מסוגל להגיע לתוצאות. ככה המצב נמשך עד שעותיו הקטנות של הלילה, יחד איתן הגיעה מחשבה זדונית במיוחד.
"אני אגרום לה לאהוב אותי!" ארטון קם ממיטתו בחדות שגרמה לו לסחרחורת קלה. אולי לא היה לו מה להציע בתור חייל, אבל אולי בתור גבר הוא יצליח להוביל אותה להיות לצידו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך