מה שהים מסתיר-פרק1

ג'ף עמד נפעם מול הספינה הענקית שניצבה מולם.
אחותו התאומה, ברי, עמדה לצידו, היא לבשה מעיל עור שחור ודק וג'ינס מקומט. השיער החום-גלי שלה נקלע לצמה.
המזוודה של ג'ף הונחה לידו, מזוודתה של ברי הונחה מעליה. אנשים רבים נכנסו לספינה והשאירו את ג'ף מחוץ לספינה. היכן גברת סמית'?
הגברת סמית' התנדבה להשגיח עליהם בדרך לבית היתומים "בויפורד" בניו-אורלינס.
הספינה החלה להתניע. איפה גברת סמית'
"ג'ף, ברי, בואו לכאן מיד!" ג'ף שמע קול מוכר. הוא הסתובב לכיוון גברת סמית'.
שערה האפור נאסף בפקעת הדוקה והיא לבשה שמה פרחונית מבד מלמלה, כרגיל, היא נעלה לרגליה את מגפי הבוקרים השחורות שלה.
"כן גברת סמית'." אמרה ברי. גברת סמית' צקצקה בלשונה. "כבר מאוחר, נצטרך לעלות לספינה. קדימה." היא זרזה אותם.
מאז המוות הפתאומי של הוריהם בשריפה לפני חודשיים ב1954 ג'ף החליט שזו השנה השנואה עליו מאז. אבל הוא ידע שהיא תעבור, כל שנה חולפת לבסוף.
גברת סמית' הציגה לפני הכניסה לספינה את הכרטיסים שלהם, היא מיהרה פנימה יחד איתם.
מבואה רחבת ידיים נפתחה לפניהם. למול דלפק עץ חדיש ישבה מארחת חביבה במדי ספנות. צעיף בד היה קשור לצווארה.
"ברוכים הבאים לספינה שלנו, מלונדון לאמריקה. המסע יארך כחמישה ימים. אנא הציגו כרטיסים." אמרה.
גברת סמית' הציגה אותם באי רצון.
"מצוין!" קראה המארחת. "אתם מוזמנים לבוא אחרי אל התא שלכם."
התא שלהם לא היה גדול, טוב… הוא גם לא היה קטן. זה היה חדר ריבועי. טפט בגוון שנהב עם ציורי פרחים נמתח על הקירות והשווה להם מראה של מלון יוקרתי. היו שם ארבע מיטות. גברת סמית' הניחה על אחת את הציוד שלהם והתיישבה על מיטה אחרת.
"בשעה שמונה בבקרים ובערבים מוגשות הארוחות. הן יוגשו לחדר האוכל שלנו." המארחת נעלמה אל מחוץ לחדר וסגרה את הדלת.
"ובכן ילדים, נראה שזה יהיה מסע ארוך, אני עדין לא מבינה איך אסבול אותו איתכם. לפחות אוכל להשתכשך קצת בברכה," אמרה גברת סמית'. היא נעצה מבט בברי וג'ף ויצאה מהחדר.
"ושלא תעשו שטויות!" הוא שמע אותה צועקת.
ברי התיישבה על אחת משתי המיטות הפניות וחיבקה את הכרית.
"כמה זמן אתה חושב שנישאר בבית היתומים הזה?" שאלה. ג'ף לא רצה לאכזב אותה.
"אני חושב שלכמה חודשים." אמר. ברי חייכה אליו חיוך קלוש.
"אני מקווה שכן. חבל שאמא ואבא כבר לא כאן כדי לעצור את זה." החיוך נמחק מפניה.
ההורים שלהם. ג'ף השתדל לחייך, הוא לא רצה להוריד את מצב הרוח מאיום ונורא לגרוע פלוס-פלוס.
"לפחות זו תהיה מדינה חדשה, את תקבלי חדר משך, כמו שתמיד רצית." אמר ג'ף.
"לא, עוד בנות יהיו בחדר, אני רוצה להישאר איתך." אמרה ברי, "כמו אח ואחות רגילים."
"אבל אנחנו כבר אח ואחות רגילים, יש לנו חיים נהדרים," שיקר ג'ף.
"לפחות לך," רטנה ברי. ג'ף התחרט שאמר משהו.
"את רוצה לעשות משהו או ש…" אמר ג'ף. "לא, לך לבד. אני רוצה להישאר כאן." ברי סימנה לו ללכת.
ג'ף יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת. הוא עוד הספיק לראות את ברי הבוכה על המיטה.

ג'ף היה חייב להגיד. האוכל בספינה הזאת, נ-ה-ד-ר, או שגברת סמית' מנסה לפתם אותם בכדי לאכול אותם בבית היתומים, או בבית יתומים שמוסווה מפני שהוא בעצם מסעדת מזון מהיר של מכשפות.
אולי לשם "עמי ותמי" נשלחו?
התשובה לא הייתה ברורה לג'ף. הוא יצא אל הסיפון העליון. אוויר צח, זה כנראה מה שהיה חסר לברי.
הנשימה הראשונה שעשה כשיצא הרגיעה אותו בצורה מטריפת חושים. עד שראה את גברת סמית' הזקנה בבגד ים.
הוא נשם נשימות כבדות ורץ אל המעקה. מנסה להחזיק את עצמו. צבע הים היה טורקיז-כחול בוהק והשמיים עטו גוון ורדרד. רוח קלה נשבה ופיזרה את שערו השחור כלילה של ג'ף.
"אדוני?" קול נשמע מאחוריו. ג'ף הסתובב בבהלה. זה היה גבר לבוש בחליפה מחויטת.
"הסיפון נסגר עכשיו, עליך לחזור לחדרך. אם תרצה שאר הקומות פתוחות ויש לך אפשרות לשחק פוקר, אם תרצה…" אמר הגבר. ג'ף שיער שהוא מלצר.
"אני לא משחק פוקר, אני רק בן שלוש-עשרה." אמר ג'ף. המלצר הרהר. "ובכן, אתה די גבוה בכדי להיות בן שש-עשרה לפחות."
ג'ף לא ידע אם להיעלב או לשמוח ממה שאמר לו המלצר.