מה באמת חשוב
ובאחד מאותם ימים חסרי מטרה מצאתי את עצמי מטייל בחוף הים האהוב עלי. חוף שקט, מחוץ לעיר, והאנשים המעטים שמגיעים אליו עושים זאת מאותה סיבה כמוני. השקט והבדידות במקום מאפשרים לראש לספוג מליחות שהלב בוכה החוצה.
בעודי מטייל לאיטי וכפות רגליי נוגעות לא נוגעות במים, נתקלתי באיש זקן שלא יצא לי לראות בביקורים הקודמים שלי שם. היה לו תיק על הגב והוא הסתכל עלי כשהתקרבתי לעברו. הנהנתי בראשי בנימוס והתכוונתי להמשיך בדרכי.
לפתע הוא פנה אלי ואמר: "אתה יודע סודי, התיק הזה שלך".
לבשתי פרצוף מופתע למדי. איך הוא יודע מי אני? מה יש בתיק? ולמה הוא חושב שזה שייך לי? כנראה שהוא זיהה את פליאתי, משום שמיד הוסיף: "אתה לא מזהה אותי?"
השבתי בשלילה "אין לי מושג מי אתה, לא נפגשנו מעולם".
הזקן הביט אל הים ואמר בקול שקט: "אני אתה סודי, אני אתה בעוד חמישים שנה".
בלעתי את מעט הרוק שהיה בפי ושאלתי "ובמה זכיתי שהגעת לבקר אותי כאן?"
הוא שתק מעט ואז אמר: "כבר שנים רבות אני סוחב איתי את התיק הזה לכל מקום. יש בו את כל הדברים החשובים ביותר בחייך, אלה שלא התעקשת מספיק כדי שיהפכו למציאות".
התחלתי למנות בקול מה נמצא שם: הקריירה בטניס שזנחתי לקראת סוף התיכון, הטיול הגדול בארצות הברית שדחיתי כל פעם מחדש, הלימודים שלא השלמתי. אלה הראשונים שקפצו ומיד אחריהם הגיעו נוספים – התפקיד ההוא בעבודה שלא הייתי אמיץ מספיק להתמודד עליו, הבית במושב שהיה יקר במעט ממה שהיה לי לשלם. עוד ועוד חלומות ומטרות שנזנחו עם השנים, עוד ועוד מקומות וגבהים אליהם כבר לא אגיע.
הזקן הניד את ראשו מצד לצד בשלילה. המתנתי למוצא פיו וניסיתי לחשוב מה שכחתי. לבסוף פקעה סבלנותי ופתחתי את פי על מנת לשאול במה מדובר, אך לפני שהספקתי להוציא צליל הוא אמר:
"כל הדברים שציינת הם אכן חלומות שלא הגשמת, מטרות שלא השגת, בחירות שבחרת ולקחו אותך לאן שאתה נמצא עכשיו. אבל הם לא אלו שנמצאים בתיק כי הם לא הכי חשובים".
מסוקרן שאלתי "אז מה כן?"
הזקן ליטף את זקנו וענה: "בתוך התיק יש את החיבוק שלא נתת לבן שלך בגלל שהיית עסוק בענייניך ולא שמת לב שהוא נעלב ממה שהחברים שלו עשו לו בבית הספר. יש שם את הפעם ההיא שנשארת בעבודה ופספסת את יום הנישואין של אשתך ושלך. נמצא שם גם הכעס שלך על הבת שלך כשהיא לא עשתה מה שביקשת, כשהיא בסך הכל ניסתה להילחם על מי שהיא. יש שם את הפעם ההיא שלא התקשרת לאמא שלך לשאול לשלומה. יש בתיק הזה גם תא מיוחד בשביל כל אותן פעמים בהן האשמת את עצמך בטעויות של אחרים".
שתקתי. ככל שחשבתי על זה, הבנתי עד כמה שכחתי מה באמת חשוב. הרי כשלקחתי את הילדים ליום כיף הם לא זכרו אחר כך את הסרט שראינו או מה אכלנו במסעדה, הם זכרו שהיינו ביחד ושנהנינו מהבילוי המשותף. כשאמרתי לאשתי שלי מזל טוב היא לא שאלה מה קניתי לה אלא התקרבה לחבק ואמרה תודה. כשהגעתי לבקר את אמא שלי היא לא אמרה שלא באתי המון זמן אלא הגישה לי לשולחן אוכל שהכינה במיוחד בשבילי.
"לפעמים אנחנו שוכחים מה באמת חשוב, אה?" אמרתי והבטתי למקום בו הוא עמד, אך הזקן כבר לא היה שם. התחלתי לעשות את דרכי חזרה לרכב שהשארתי בחניה, וכבר רציתי להגיע הביתה. כנראה שכולנו צריכים איזה חוף ים שקט וזקן אחד שיזכיר לנו בשביל מי אנחנו פה, ובעיקר מי פה בשבילנו.
תגובות (2)
ראשית, סיפור מרתק עם מוסר־השכל נהדר.
שנית, הנִראות של הסיפור מאוד לא מזמינה. כדאי לפרק אותו לפסקאות, להוסיף שורות רווח בין פסקאות, ולהוסיף פסיקים.
הפיסוק משמש את הקורא כדי לנשום. נסה לקרוא בקול את מה שכתבת. בכל מקום שבו נפסק שטף הקריאה, יש להוסיף סימן פיסוק.
שלישית, ציטוטים. כל תחילת ציטוט בשורה חדשה. הסדר עוזר לקורא לזהות מתי דמות אחרת מדברת, לעומת מתי דמות שדיברה ממשיכה את דבריה. זה גם יותר נעים לעין.
רביעית, ובלי קשר לסיפור:
פרסום ברצף של סיפורים, דוחק את סיפוריהם של אחרים. כשם שאתה מעוניין שיקראו את סיפוריך, כך גם אחרים מעוניינים שיקראו את סיפוריהם.
דוגמא לעניין היא רב־שיח שבו אחד המשתתפים צועק, ומפריע לשאר להביע את דעתם. לא נעים.
הדדיות היא שם המשחק.
חמישית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה רבה, ראשית על עצם קריאת הטקסט ושנית על התגובה המפורטת.
לקחתי את העצות ותיקנתי מעט את החלוקה לפסקאות והציטוטים כפי שהצעת.
לגבי הסעיף הרביעי שכתבת, חלילה לא היתה לי כוונה לפגוע בכותבים האחרים כאן, פשוט ריכזתי מספר טקסטים להעלאה אחרי שהרבה זמן לא העליתי לכאן כלום.
ולגבי הסעיף החמישי והחשוב מכולם, שיהיו חזקים, זו בעיה שלהם שהם לא דומים לי 😜