“מה אני” -פרק 1

זה היה יום שקט… היו טפטופים קלים. טיפות המים נצצו באור השמש, הם התרסקו על אדן החלון כזכוכית מתנפצת.. יחדיו הם יצרו שלולית שזרמה על הדשא. בוקר שליו רגוע ושמשי. בדיוק מעל הבית שלי נראתה קשת צבעונית אשר העלתה עוד חיוך על פניי. התקרבתי אל החלון בניסיון לראות את השלולית הקטנה, אך השמש סנוורה אל עיניי. התרחקתי מהחלון. פניתי לכיוון הדלת… הייתה לי הרגשה מוזרה. כאשר הייתי קרובה לדלת, בהיתי בה כמה שניות. הרגשתי כאילו משהו לוחש לי את המילים: ׳תיזהרי… היום האפל מתקרב..׳
התרחקתי מהדלת בחרדה. לאחר כ- 5 שניות הושטתי את ידי אל הידית ופתחתי את הדלת. לא היה שם כלום. המילים הדהדו בראשי. הרגשתי קפואה. התחלתי ללכת לכיוון המטבח. ראיתי את הסמרטוט שהיה על המדף נופל לכיור. מוזר. זה הרגיש ככוח על טבעי. משהו משך אותי לראות את הסביבה של הכיור. כהרגשה משונה הושטתי את ידי אל הסמרטוט. חלקו היה אדום. אדום כדם. הפלתי אותו לכיור. כעבור שניות ספורות הצבע נעלם. הרגשתי מסוחררת. פתחתי את הברז והמים זרמו. שמעתי לחישה. לחישה מוזרה. ששמעתי כבר. המילים. אותם המילים שהגיעו מהדלת, המילים האלה חזרו בראשי: ׳היום האפל של לונדון מתקרב… תיזהרי… תברחי כשאת יכולה׳. נרתעתי לאחור. כיביתי את הברז. לא ידעתי מה המשמעות של כל זה. אך הרגשתי. הרגשתי שאני חייבת לגלות את האמת על לונדון. על העיר שבה נולדתי וגדלתי. מה שלא ידעתי. את הכל.
לבשתי את מעיל הגשם הדק שלי ואת מגפי העור הגבוהות שלי. יצאתי החוצה אל הרחוב. החלטתי ללכת אל הספריה. לגלות, לחקור ולמצוא כל מה שאפשר למצוא על העיר. בדרך אל הספרייה הפריעה לי המחשבה שאולי משהו רציני קורה וזה יכול לסכן אותי ואת כולם בעיר. הרחוב היה שקט, אף אדם לא היה שם, אף מכונית לא עברה. מוזר… הנחתי רגל על הכביש ופתאום הגיעה משאית משום מקום. עפתי אחורה על המדרכה. זה הכאיב לי לרגל. קמתי, הסתכלתי לצדדים כדי לוודא שאין מכונית ועברתי את הכביש. ראיתי את הספרייה במרחק של 3 בניינים. התחיל לרדת גשם. גשם חד כגשם של סכינים. טיפות המים טפטפו על כל גופי. הרמתי את ראשי למעלה. עיניי הכחולות ראו את האמת בגשם. כמובן שלא ידעתי באמת מה זה אומר. אבל ידעתי. ידעתי שאני חייבת לגלות. הלכתי לאט. קיוויתי שהגשם יחזיר לי תשובה. הלכתי אל הספרייה בדממה. מכוניות חלפו ועברו. סובבתי את ראשי לצד שמאל, וראיתי גרפיטי. היה רשום שם ׳רוצי׳. נבהלתי. התחלתי לרוץ. אימצתי את כל השרירים שלי לזה. ידעתי שזה לא צירוף מקרים. זה אמיתי. קיבלתי הודעה לפלאפון שלי ממספר חסום. היה רשום שם: ׳עברת את המבחן הראשון. להקשיב לגשם זה נכון. תתרחקי מהאפלה. היא תיקח אותך למקומות לא טובים.׳
עשיתי נכון בזה שרצתי. הלכתי כ4 מטר נוספים עד שהגעתי לספריה. לא היה עמוס שם, אבל יותר הומה מאשר ברחוב. כולם התלחששו. זה היה נראה שכולם דיברו על דבר אחד. ניגשתי אל הספרנית כדי לראות על מה כולם מדברים, והיא אמרה שהרגע מסרו בחדשות, שמשאית כחולה התנגשה בקיר מלא בגרפיטי. התרחקתי ממנה בעוד שפתחתי עיניי לרווחה. זו הייתה המשאית שכמעט נדרסתי ממנה, והקיר שהיה רשום עליו רוצי. התיישבתי על כסא. ידעתי. ידעתי שמשהו מסתורי ואפל קורה כאן. דבר אחד לא ידעתי. לא ידעתי מה לעשות.