מגרש השדים- פרק 7

"משהו הסתבך."
"מה קרה?"
"הכלים לא היו סטריליים."
"הוא בסדר?"
"הוא עדיין נמצא בהרדמה מלאה."
"מתי הוא אמור להתעורר?"
"זה לא ידוע."
"היה זיהום."
"זיהום?"
"הסכין לא הייתה מושחזת והכלים לא היו סטריליים."
"אז מה קורה איתו עכשיו?!"
"זה לא ידוע!"
"הוא יתעורר?"
"יש סכוי של ארבעים למאה."
"הוא לא יתעורר."
ג'ונתן שמע את את בליל הקולות מבעד לנבכי ראשו. אני מת? שאל את עצמו. זה לא היה הגיוני, הרי הוא שמע אותם. אך הוא לא הצליח לפקוח את עיניו.
כאב לו. כאב בלתי נסבל. בעיניים, ביד, ברגל. בראש.
כאב לו הראש. כאילו מליוני פטישים הולמים בו.
"הוא לא מתעורר."
מחשבותיו החלו להיות מעורפלות.
"מה עושים?"
אז ככה מרגישים כשעומדים למות?
"לא יעזור כלום."
כנראה שכן.
"נצטרך לקבוע את מותו."
כלום.
***
"וייס!"
וייס הרים את ראשו למשמע קולה של קאנה. "שלום לך."
"הבאתי את אילאר." חיוך גדול היה נסוך על פניה.
אילאר. הוא ראה את דמותה של האישה הגבוהה והחיוורת שעמדה מולו. מתנשאת מעליו. "במה הסתבכת הפעם?"
"מישהו הדליק מכונית והרסיסים של החלונות חדרו לעיניים שלי," אמר באדישות מוחלטת. חושב על האירוניה שבדבר.
"ואתה צריך ממני מה?" היא ניסתה לחלץ ממנו את המילים.
"תשאלי את קאנה."
"אתה לא יכול לומר לי בעצמך?" היא הישירה מבט את תוך עיניו המדומות.
וייס הישיר אליה מבט חזרה. "את רואה את זה בעצמך, לא?"
"אני לא בטוחה. האם זהו הבד שעל עיניך, או המבט שעל פניך?" תהתה לעצמה, יודעת מראש את התשובה אך בכל זאת שואלת.
"ניחוש אחד." הוא כבר התחיל להתעצבן. לא מספיק שהיא פה, עכשיו היא גם מתגרה בו?
"אני חושבת שאלך על הבד."
"צודקת." הודה.
"מה אני אמורה לעשות?"
"להחזיר את הראייה שלי?" הוא ספק שאל ספק אמר.
"הו, נכון. שכחתי לגמרי שישנן גם עיניים אמיתיות מתחת לאלו." היא חייכה חיוך יהיר. "חבל. אלה עדיפות."
הוא ראה אותה רק בשחור לבן. אך ידע שאם היא רואה אותה בצבעים, שיערה התכול היה בוהק ועיניה זוהרות בירוק שלהן. חיסרון אחד בכוח שלה, הוא חושף גם את רגשותיה. "מצטער. אבל אני מעדיף את הישנות."
"למה אתה כל כך מקשה? עד שהסכמתי לעזור. אל תגרום לי להתחרט על כך."
"באמת תהיתי איך קאנה שכנעה אותך כל כך מהר."
"היא הבטיחה לי משהו," התחילה לומר אך נעצרה. חיוך זומם על פניה.
"הבטיחה לך מה?" וייס התחיל לחשוד. הוא הביט בקאנה, שבתמורה החזירה לו מבט מתנצל.
"היא הבטיחה לי שאוכל לעשות לך משהו אחר בתמורה." על פניה היה חיוך זחוח.
"ומה תעשי?"
"אחר כך. ידידי הרע. אתה רוצה לראות שוב, לא?"
הוא נאנח. יודע שהיא צודקת. "קדימה."
היא התקרבה אליו. מתיישבת לידו ומניחה את ידה על הבד שכיסה את עיניו, אוחזת כך בראשו. "טיפש. זיהמת את זה." התרגזה.
"לא נורא. פשוט תתחילי כבר." הוא כבר התחיל לאבד את סבלנותו.
"אני מזהירה מראש, זה יכאב. מאוד." הבעתה הפכה רצינית. ואחיזתה בו התחזקה.
הוא עצם את עיניו, מתכונן.
"תפתח אותן! אתה רוצה לאבד את העפעפיים שלך?!" צעקה עליו אילאר.
"הא?" הוא פקח את עיניו. "למה?"
"אני צריכה קודם להוציא את הזכוכיות. אתה רוצה שאקרע לך את העור תוך כדי?"
"לא. מה פתאום." נרתע. משאיר את עיניו פקוחות. "עכשיו את יכולה להתחיל?"
היא הנהנה. עוצמת את עיניה ומהדקת עוד יותר את אחיזתה בראשו.
ברגע הבא הוא צרח. מרגיש את עיניו יוצאות מארובותיהן. זה ככל הנראה מה שקרה. "תפסיקי את זה!" צרח. מרגיש את הלחץ על ראשו מתגבר.
"תהיה בשקט. ואל תעצום עיניים!" צעקה עליו חזרה.
הכאב נמשך. ונמשך. הוא הרגיש דקירות מחטים מאחורי עיניו, מתקדמות להן קדימה. הן קרעו את עיניו לגזרים. לא השאירו מהן דבר. "דיי!" צרח. כבר לא יכול לסבול את הכאב.
"רק עוד כמה שניות." הוא בקושי שמע אותה.
הכאב רק המשיך והמשיך. "תפסיקי את זה. בבקשה." התחנן. לא ידע שדבר כזה קיים בו. הוא הרגיש כאילו חזר לאותו יום. היום בו הגיע למגרש. דקירת הסכין שגרמה לו להתמכר לכאב.
"תסתום כבר!"
הכאב נפסק. ברגע אחד. לרגע שכח שבכלל היה קיים. "סיימת?"
"כן. כל הזכוכיות בחוץ."
"זכוכיות?"
"כן, זכוכיות. אתה יודע, אלה שנכנסו לך לעיניים?" היא התפלאה שלא זכר.
הכל חזר אליו בבת אחת. וכך גם הכאב. זה שלאחר המעשה. "את הוצאת אותן? את כולן?" נאנק.
"כן. עכשיו אני יכולה להתחיל סוף סוף." הוא ידע שהיא מחייכת. למרות שלא ראה את זה.
כל עולמו החשיך. לא בגלל שעצם את עיניו. הוא פשוט לא יכל לראות. "להתחיל?"
"כן. אתה צריך עיניים כדי לראות." הסבירה ובלבלה את וייס עוד יותר.
"ומה איתן?"
"אה. הן כרגע אצלי ביד. חלקלקות שזה מפחיד." דבריה עוררו בו בחילה. הוא לא ידע שיש בו את היכולת הזו. להיגעל עדי כדי כך.
"את עומדת להחזיר לי אותן, נכון?" שאל בחשש.
"אולי. אני חושבת שאשמור אחת לעצמי. זה יהיה מאוד מעניין." גיחכה, והוא הכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא לא צוחקת.
"תחזירי את שתיהן." דרש.
"לא רוצה. מה תעשה לי? תהרוג אותי בעזרת המבט שאין לך?" התגרתה בו.
"לא. יש לי גם דרכים אחרות." ספג את העלבון בשקט.
"אוף איתך. הומור זו לא אחת מהתכונות החזקות שלך."
"פשוט תחזירי אותן כבר." רטן.
"בסדר. זה יכאב גם כן. את אני מציעה שתתכונן." היא הרצינה שוב. "ואל תסגור את המקום בו הן אמורות להיות."
"אני מוכן."
"לא שאלתי אותך את זה. אבל בסדר." נאנחה.
שניה עברה. אחריה עוד אחת ועוד אחת. הוא לא הרגיש כלום. "אילא-" צרחה.
עצם חלקלק הוחדר אל תוך ארובות עיניו. אל שתיהן יחד. "נגמר."
הוא ראה אותה. את שיערה הארוך ואת עיניה הבורקות. בצבע. הוא ראה את השמלה החומה והמלוכלכת שלבשה, אשר הגיעה עד ברכיה. "אני רואה אותך," אמר בהשתאות.
"עכשיו הגיע הזמן לכיף שלי." מחאה כף וחיוכה הזחוח חזר.
"לא נהנית עד עכשיו?" שאל בבלבול. הרי היא בטוח שמעה את הצרחות שלו. איך זה לא גרם לה לסיפוק?
"כן. בטח שנהניתי. אבל אני רוצה משהו תמידי." היא עטתה על עצמה מבט חושב. "אני יודעת! אני אכרות לך אצבע." צחקה.
"תכרתי לי… אצבע?" נבהל.
"כן. אתה לא רוצה לדעת מה האנשים המסכנים שאתה רוצח מרגישים כשאתה כורת להם אצבעות?" שאלה בתמיהה מעושה.
זה שאלה רטורית, נכון? כמובן שאני רוצה." צחק. מרוב כאב שכח לרגע את אהבתו אליו.
"אני שמחה. אפשר?" שאלה והעבירה את מבטה לידו השמאלית.
"אכפת לך לעשות את זה בימין?"
"שיהיה." נאנחה ותפסה בידו הימנית. בוחרת את השניה מבין חמש האצבעות.
"צריכה סכין?"
"אני אשמח."
הוא שלף את סכינו מתוך כיס מכנסיו ונתן לה אותה. "תהני."
"תודה רבה לך," הודתה לו ברשמיות ולקחה את הסכין מידו.
היא הניחה את ידו על משטח הגומי של מגרש המשחקים הנטוש. מפרידה בין האצבע לאחרות ומניפה את הסכין. בתנועה חדה הנחיתה אותה על מפרק האצבע. וייס לא הוציא הגה מפיו. רק נשך את שפתיו.
"זהו?" שאל. מביט בידו חסרת האצבע ובשלולית הדם המתרחבת שנוצרה מתחתיה.
"זהו," השיבה אילאר. מעט מאוכזבת. "חשבתי שזה יהיה קצת יותר מלהיב."
"יופי לך." רטן וייס. "עכשיו, תוכלי ללכת בבקשה? כבר אחת עשרה בצהריים, אני צריך לישון."
***
"דניאל! תתעורר. אתה תאחר לבית ספר!"
דניאל קפץ ממיטתו בבהלה והביט בשעון המעורר שקיפץ על השידה ליד אוזנו. השעה הייתה שתיים עשה וחצי בבוקר.
"איזה מאחר ואיזה נעליים? אין היום לימודים בכלל." רטן לעצמו וחזר להתכסות בשמיכתו. מעיף אותה מעליו שוב ברגע שמחשבה אחרת עלתה בראשו.
ממתי היא מדברת איתו?
הוא התארגן בזריזות ויצא מחדרו לעבר המטבח. בהגיעו לשם, ראה את דודתו ישבת ליד שולחן האוכל וראשה שמוט עליו. "מה קורה פה?"
הוא פנה בבהלה אל הסלון. שם ראה אדם. אישה, ליתר דיוק. היא עמדה מולו וחייכה. "שלום לך, דניאל. זוכר אותי?"