מגרש השדים- פרק 6

"לעזאזל איתם," רטן לעצמו וייס בזמן שניסה ללפף רצועה מחולצתו הישנה סביב עיניו כדי לעצור את הדימום. "מאיפה הייתה לו אש?"
הוא חיטט בכיסיו, מחפש אחר המצית. היא הייתה שם, כרגיל. "החבל. הוא בטח לקח את החבל."

אחרי שחלנות המכונית התנפצו, רסיסי הזכוכית חדרו לעיניו במטר של סיכות קטנטנות וקטלניות. הוא נאלץ לוותר על התענוג בהתעללותו בנער המסכן שקרא לעצמו בשם 'ג'ונתן', הוא כמעט הצליח. עכשיו הוא יצטרך להסביר את עצמו בפניהם, הוא השתעמם רק מהמחשבה על זה.

עיניו דיממו כבר דיי הרבה זמן ולא נראה שיפסיקו בקרוב. "קאנה," לחש, בתקווה שתשמע ותבוא אליו.
אחרי כמה דקות של המתנה עצבנית הוא שמע צעדים מהירים מתקרבים אליו. "וייס! הרבה זמן לא התראינו!" צהלת שמחה נשמעה.
וייס לא יכל לעצור את החיוך שנמרח על שפתיו. קאנה הייתה השדה האהובה עליו. "אני צריך שתעזרי לי במשהו." קשר את חתיכת הבד מאחורי ראשו והסתובב אליה, מדמיין את שיערה האדמוני והמתולתל קופץ על כתפיה ואת עיניה הכתמתמות מביטות עליו ללא הבנה.
"מה קרה?" שאלה בבהלה, דבר שלא אופייני לה במיוחד.
"מישהו הדליק מכונית והחלון התפוצץ…" הסביר בקצרה, מנסה שלא לחשוף יותר מדי פרטים. "את יכולה ליצור בשבילי אשליית ראייה?"
"בטח!" שמע את קולה הילדותי. הוא חיכה.
"זה בסדר אם תראה רק בשחור לבן? אני עדיין לא כל כך שולטת בזה…"
"כמובן." חייך אליה, חיוך אמיתי וכנה שרק היא יכלה להוציא ממנו.
"יופי. זה יקח לי רק כמה שניות."
חלפו להן כמה שניות וויס התחיל לחוש בנוכחותה מתחזקת, חודרת לתוכו, משנה דברים. הוא הרגיש לחץ עצום מאחורי עיניו וחשב שראשו עלול להתפוצץ. "קאנה, הכל בסדר?" שאל במאמץ, קולו חורקני.
"כן. זה רק שמאוד קשה להיכנס לתוך הראש שלך." קולה נשמע לו מרוחק, למרות שעמדה רק מטר מלפניו. נשימותיה היו מהירות, הוא הבין שהיא כנראה מתאמצת מאוד.
"אני אנסה לפנות לך דרך." גם את עצמו הוא בקושי שמע.
הוא התרכז, ניסה לנקות את ראשו ממחשבות, לפתוח את שערי מוחו ולתת לה להיכנס. הלחץ מאחורי עיניו רק התחזק. "וייס, אני לא מצליחה לראות דרכך." הוא בקושי שמע אותה, רק המשיך להתרכז. הוא רוקן את ראשו עוד ועוד, כאדם העושה מדיטציה. בהדרגה הלחץ נחלש ואחרי כמה דקות כתמים מטושטשים הופיעו בשולי מחשבתו. שתי טבעות צהובות זוהרות בהקו בתוך ראשו, סימן שכוחה של קאנה מתגבר.
"הכל בסדר, קאנה?" שאל כשהכאב התחיל להיות נסבל.
"כן. זה היה מדהים מה שעשית שם! הזזת את זה לכאן וחסמת כל מחשבה בלתי רצויה, מתי למדת לעשות את זה?" הוא שמע אותה, שמח שהנימה הילדותית והמתלהבת חזרה לקולה.
כמה דקות נוספות עברו וראייתו כבר התחילה להתבהר, הוא ידע שהוא לא באמת רואה, זו הייתה רק אשליה, אך זה הספיק לו. "עשיתי מדיטציה. איך זה נראה מבחוץ?"
הוא הביט בה, רואה אותה בשחור לבן. "בוא נראה. יש לך שתי עיניים מצוירות על הבד הזה שקשרת סביב המקוריות." אחרי כמה שניות בהן שתקה הוסיפה: "זה מתאים לך. מסתורי כזה."
"בטוח?" שאל וייס בספקנות, הוא ידע שטעמה של קאנה שונה משל שאר האנשים – והשדים – ולא בטח בו.
"נשבעת." הניחה את ידה על ליבה לאות הבטחה והעלתה הבעה רצינית על פניה. היא החזיקה מעמד בערך שלוש שניות ואז פרצה בצחוק.
היא לא מסוגלת להיות רצינית למשך חמש שניות מסכנות, חשב לעצמו וייס בייאוש. לא משנה כמה היה המצב חמור, קאנה תמיד חייכה.
"כמה זמן נראה לך יקח לזה להירפא?"
"לא יודעת. שאלך לשאול את אילאר?" שאלה בחיוך תמים. לא מודעת לשנאתו העזה של וייס למרפאת.
"כן. אני מניח שזה יעזור." וייס ניסה להחדיר כמה שפחות זלזול במילים אלו וחייך אליה חיוך קטן ומאולץ. בינו ובין אילאר שררה שנאה הדדית, מהרגע הראשון בו נתקל בה בהיותו עוד צעיר תמים שנכנס למגרש כדי לנסות את מזלו ועד הרגע בו נאלצה לרפא אותו כשדקר את עצמו בבטנו בהיותו שרוי בהתקף זעם פתאומי. רק בזכות תחנוניה החוזרים ונשנים של קאנה הוא עודנו בחיים.
"יופי!" צהלה לה ונעלמה. משאירה אחריה רק את זוהרן הצהוב של קשתיות עיניה.
***
"צריך לקחת אותך לבית חולים." פסק טייסון לאחר כשעה וחצי שהדימום מעיניו של ג'ון לא פסק. "אלא אם אתה רוצה להיות עיוור לשארית חייך."
ג'ון כבר הספיק לקשור חתיכת בד קרועה ומלוכלכת שמצא על קרקע הסמטה סביב עיניו בניסיון לעצור את הדימום שלא פסק, לא חושב על הזיהום שיכול להיווצר מכך. הוא הביט בכיוון הכללי בו טייסון היה אמור להימצא. "אתה תצטרך להוביל אותי לשם, אתה יודע. אני לא מתכוון להעיר את ההורים שלי בשביל זה."
טייסון נאנח. "הניתוח הזה עולה כסף. אתה לא יכול לשלם עליו."
"איזה ניתוח?" נבהל ג'ון ופרץ כאב נורה ברגלו כשקפצה לה ברתיעה, הוא פלט אנקת כאב חלשה והתנשם במהירות.
"הניתוח לעיניים שלך. וגם הרגל שלך לא נראית טוב במיוחד. שלא לדבר על היד…"
"בטח שהיא לא נראית טוב! היא נחתכה ונשרפה על ידי חבל בוער," מלמל ג'ון.
"והינה לך הסיבה למה אתה חייב להגיע לבית חולים. מהר ככל האפשר." הוא שמע אותו קם ממקומו וכעבור רגע הרגיש יד תופסת באמתו ומתחילה למשוך אותו לעמידה. הוא צרח, זו הייתה היד שנחתכה על ידי סכינו של וייס.
"אתה צוחק עלי? אני לא מסוגל לדרוך על הרגל ואתה מושך אותי ביד הזאת?!" נרתע ג'ון. "לפחות תזמין אמבולנס או משהו."
"אין לי מכשיר פלאפון."
"אז קח את שלי, הוא בכיס הימני של המכנס." זו הייתה הפעם הראשונה שג'ון שמח שהוא לוקח איתו את המכשיר בכל זמן. הוא חיטט בכיסו בידו הבריאה ונתן לטייסון את המכשיר הקטן והישן שנמצא בו.
טייסון לקח מידו את המכשיר וחייג במהירות. "לילה טוב, כן. אתם יכולים לשלוח לכן אמבולנס? מהר. יש כאן מישהו שמדמם מהעיניים ועם שוק מלא כוויות," דיווח במהירות וחיכה. "סמטת רוז." הוא ניתק.
"נו?" שאל ג'ון בחוסר סבלנות.
"הם יגיעו הנה ממש עוד מעט, הם אמרו."
כעבור כמה דקות שניהם כבר שמעו את קולות טרטור המנוע של האמבולנס ואת הסירנה שהחרישה את אוזניהם. הרכב נעצר בפתח הסמטה ואנשים במדים לבנים יצאו ממנו, נושאים בידיהם אלונקה ומתקדמים במהירות את שני הנערים שנמצאו בעומק הסמטה, האחד עומד ומנופף להם בידו בעוד השני נשען בחוסר אונים על קיר הסמטה ורוטן לעצמו בשקט.
כשהגיעו אליהם, העמיסו האנשים במדים את הנער הפצוע על האלונקה ונשאו אותו לתוך הרכב במהירות. סוגרים אחריהם את הדלתות האחוריות ונוסעים משם במהירות. לא נותנים לטייסון אפילו הזדמנות לדבר.
"מה…" המילה הסתמית נפלטה מפיו בזמן שבהה באמבולנס המתרחק משם במהירות. מוחו לא הספיק לעבד את הרגעים האחרונים והוא הרגיש שמשהו לא בסדר.
"ואני עוד חשבתי לישון היום…" מלמל לעצמו והתחיל לרוץ בכיוון אליו נסע האמבולנס.