מגרש השדים- פרק 5 מישהו מת היום

"מה זה כל הרעש הזה בשתיים לפנות בוקר?" מלמל לעצמו ג'ון בעייפות תוך כדי שפשוף עיניו ופיהוק גדול. "לא מספיק שנרדמתי רק לפני שעתיים, עכשיו אני גם צריך לקום בגלל סירנות של המשטרה…"
הוא החליף את חולצת הפיג'מה שלו המאוירת בכוכבים זהובים נוצצים על רקע שמיים כהים, סבתו קנתה לו אותה ולמרות שהוא חשב שהיא ילדותית מאוד הוא היה חייב ללבוש אותה, בחולצת טריקו שחורה ולא טרח להחליף גם את מכנסי הבד האפורים שלבש. ויצא מחלון חדרו, שלא יעיר את הוריו הישנים שנת ישרים, בקפיצה אל הדשא הגס בחצר ביתו.
בזמן שעשה זאת הוא גם הצליח להעיר את עצמו מעט ולסדר את מחשבותיו המבולבלות. הקולות הגיעו מכיוון מגרש המוות.
הוא לא רצה ללכת לשם אבל רגליו גררו אותו בכל מקרה. כאשר הגיע לא הצליח לראות מה קרה, רק ניידת אחת, לא יותר, הסתירה לו את המראה. הוא עקף אותה כדי להיטיב לראות ונתקף בחילה כשהצליח.
שני שוטרים היו שרועים על הקרקע, מדממים מצווארם וחסרי כל רוח חיים. מעליהם עמד נער, הוא נראה בערך בגילו, גבוה, כחוש וחיוור, בעל שיער בהיר הנוטה לכיוון הכתום בתספורת פטרייה שארכה ממחסור בתספורת במשך שנים. בידו האחת הוא החזיק בסכין, בשנייה היה חבל חרוך בקצהו ועל פניו חיוך מלא חדווה וטירוף.
במרחק, הוא ראה עוד נער, הוא הסתתר מאחורי פח גדול שנמצא שם ומהמרחק הרב ג'ון הצליח לקלוט רק את רעמת שיערו השחורה ועיניו הירוקות – כחלכלות שזהרו מעט בחשכה ששררה במקום.
התעמקותו בנער החבוי הסתיימה כאשר קלט שעיני האדם המטורף קבועות עליו. "מי אתה?" שאל האדם.
קולו עורר בג'ון בחילה, קול צרוד ומחוספס של אדם שלא שתה כבר הרבה זמן. "בדיוק רציתי לשאול אותך את אותה השאלה."
"לא, לא רצית. אתה הסתכלת על הפחדן ההוא מאחורי הפח." הסב האדם את מבטו והצביע על הנער המסתתר. "קוראים לו טייסון, לפי מה שהבנתי מצרחות השוטרים."
"ולך?"
"אה, אני לא בטוח שאני זוכר, הרבה זמן לא השתמשתי בשם האמיתי שלי. תוכל לקרוא לי וייס. רגע, וייס זה השם שלי. נעים להכיר אותך, מי שלא תהיה, וייס מקריט לרציחתך." קולו היה מהורהר ונראה שהוא בכלל לא מתמקד בו. העובדה שבקושי זכר את שמו העידה על כך שהוא לא שפוי במיוחד וג'ון הרגיש צורך עז לברוח משם, אך רגליו לא נעו.
"טוב לדעת…" מלמל לעצמו.
"טוב לדעת מה?" שאל האדם הקרוי וייס והטה את ראשו.
"כלום."
"מה ש'תגיד. מי אתה?"
"אני? אה, כן. ג'ונתן, ג'ונתן וון." הוא לא ידע למה הוא עונה לו, המילים יצאו מפיו כאילו מישהו שולט בו.
"הו, נעים להכיר אותך, ג'ון."
"איך קראת לי?" שאל בבלבול.
"ג'ון. או שאתה מעדיף את שמך המלא?" הוא נשמע כל כך מנומס, יחסית למי שהרגע רצח את שני השוטרים ההם.
"לא, זה – זה בסדר. אם כך, אתה וייס." ניסה ג'ון לשמור על מידת נימוס מסויימת.
"וייס מקריט לשירותך תמיד." הוא קד לו בסמכותיות מוגזמת.
ג'ון רק עמד שם. לא יודע איך עליו להגיב.
"מעולם לא לימדו אותך נימוסים בסיסיים? כאשר מכירים חבר חדש קדים לכבודו."
'חבר' המילה לא נשמעה לו נכונה בהתחשב במצב בו נמצא. "לא. מעולם לא לימדו אותי את זה."
"טוב. אז עכשיו אתה יודע." חיוך ילדותי על על פניו.
"אני צריך לעשות את זה עכשיו?" שאל ג'ון בבלבול.
"אני מניח שלא, כבר עברנו את שלב ההיכרות המקוצרת. עכשיו, בוא ונגיע לעיקר." וייס הרצין. "אתה מכיר אותו?" הוא שוב הצביע על הנער, טייסון, שהסתתר מאחורי הפח.
"לא, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו," השיב במתינות.
"למה אתה כל כך לחוץ? אנחנו חברים עכשיו." שאל וייס וזיק קטן של חיוך זדוני הסתמן בזווית פיו.
ג'ון לא סמך עליו. איך הוא יכל לדעת שהוא לחוץ? אפילו הוא לא הרגיש כך. "אתה שד?" הוא אפילו לא הבין מאיפה צצה השאלה במוחו.
"שד? אני? למה שאהיה שד?" שאל וייס, קולו רגוע ושליו.
"איך יכולת לדעת שאני לחוץ?"
"הרגל שלך רוטטת." הוא השפיל את מבטו לעבר רגלו.
ג'ון עשה כמוהו, ולמרבה הפתעתו גילה שהוא צודק. רגלו השמאלית באמת רטטה.
"לא ענית על השאלה שלי, למה אתה לחוץ?" חזר וייס, הפעם לא נשמעה ידידותיות בקולו, הוא היה ריק.
"עד שלא שאלת את זה לא שמתי לב שאני לחוץ. אין לי מושג."
"אה, בסדר. האם תאפשר לי לענות על השאלה במקומך?" החיוך הזדוני התרחב.
"אם אתה רוצה."
"אני חושב שזה בגלל שהמוח שלך עדיין לא שם לב לזה, אבל נפשך כן." תשובתו הייתה מעורפלת.
"לא שם לב למה?" שאל ג'ון, וחשש קטן הסתמן בקולו.
"לזה שאתה עומד למות." במשפט הזה קולו של וייס כבר הפך חלול לגמרי.
ג'ון ראה את ניצוץ הסכין שניה לפני שנשלף לעברו והספיק להתחמק ברגע האחרון. "פספסת!" צחק.
"טעות."
לולאת חבל שהופיעה משום מקום נזרקה לעברו ותפסה ברגלו, מפילה אותו לארץ. "מאיפה הדבר הזה הגיע פתאום?" קרא בבהלה וניסה לשחרר את רגלו.
"כשאדם מתרכז בדבר אחד, הוא לא שם לב לדבר השני המתקרב אליו." מלמול מכאני מצידו של וייס הגיע לאוזניו. הוא ראה את ניצוץ האש רגע אחרי שכבר הוצתה. לולאת החבל הכרוכה לרגליו נדלקה והאש התקדמה אליו במהירות לא יאמנת. "זה בגלל השמן. החבל משוך בשמן."
"מה אתה עושה? אתה מטורף לגמרי!" צרח ג'ון והמשיך בנסיונותיו להיחלץ מהלולאה.
"אני יודע, נכון שזה מדהים?!" קרא וייס בהתרגשות.
ג'ון ניסה לא להקשיב למילותיו, הפחד מחלחל בו כמו רעל.
הסכין הגיעה מהר יותר משחשב, ברגע אחד כאב פילח את אמתו. ברגע השני היא כבר שתתה דם מהחתך העמוק שנוצר בה.
הוא צרח, צרח כמו שלא צרח מעודו. "טייסון! תעזור לי!" צעק בכאב, כמפלט אחרון.
"לא נראה לי שזה עומד לקרות."
כאב נוסף פילח את גופו, הפעם ברגלו. הלהבות הגיעו אליו, חורכות את רגלו במהירות מפחידה. ג'ון תלש את חלק הלולאה שהיה קשור לרגלו ודרך על מקור האש בכדי להפסיקה. הוא ניסה להעמד, ללא הצלחה.
מבטו הושפל לרגלו, וקיבתו גאתה בבחילה כאשר ראתה אותה. עור שרוף, חרוך וקרוע החושף את בשרו נראה בשוקו, המקום עליו התלופפה הלולאה. מסביבו, כל אזור כף הרגל וקצת מעל השוק היו אדומים ונפוחים ממחסור בחמצן ושטפי דם פנימיים נוצרו עליהם. הוא רצה להקיא.
"אתה מהיר תגובה." קולו של וייס נשמע לו כל כך מרוחק, מלא התפעלות. "אבל אתה במרחק חמישה צעדים ממוות בטוח."
ג'ון רצה להסתובב, להפנות את מבטו לעבר טייסון, לבדוק אם הוא בכלל עוד שם. להתחנן לעזרה. אך הוא ידע שברגע שיסב מוייס את מבטו, הוא בוחר במסלול הקצר אל גן עדן. "טייסון!"
תנועה מאחורי האדם המטורף שעמד מעליו הפתיעה אותו אך הוא לא הראה שום תגובה, הוא לא רצה להסגיר את טייסון שבא לעזרתו. "אתה חסר תשומת לב."
עוד הבזק הגיע לעיניו. הפעם הצליח להתחמק מלהב הסכין שכוונה לצווארו.
אש, הוא ראה מולו אש. הניידת בוערת. מה קרה כאן הרגע? שאל את עצמו. מתי הוא הספיק להדליק אותה?
אבל אז הוא ראה רעמת שיער שחורה משמאלו. טייסון הדליק אותה. הוא לא ניסה לחשוב על מאיפה הייתה לו אש, זו לא הייתה דאגתו העיקרית או בכלל. אבל הוא כן שאל את עצמו איך הניידת הגיעה לשם.
קול חלונות מתנפצים קטע את מחשבותיו. רסיסי זכוכית נכנסו לעיניו והוא לא הצליח לראות דבר. הוא הרגיש את עצמו נגרר על הקרקע והתחיל להיאבק. "תפסיק." קול שקט הפציר בו. לרגע הוא חשב שזה שוב וייס ההוא, אך לאחר ניתוח קצר הוא קלט שהקול שונה לגמרי. הוא הבין שזהו בטח טייסון.
***
במשך כמה דקות הוא הרגיש את עצמו נגרר על הקרקע, חסר יכולת לקום, לראות, ולהזיז את ידו השמאלית.
לבסוף הוא הרגיש את עצמו עוצר ומושען על דבר קשה, קיר. נוזל חם וסמיך זלג על פניו, הדם שלו. ירד לו דם מהעיניים.
"חייבים לטפל בזה." הוא שמע קול מדבר ממולו.
"כן, אני אשמח." הוא לא ידע מאיפה הצליח לאזור את הכוח לדבר.
"אני טייסון, דרך אגב. אבל אני מניח שכבר הבנת את זה." נימתו הייתה ידידותית. כמו של וייס, לפני שניסה לרצוח אותו.
"ג'ונתן. אתה יכול לקרוא לי ג'ון."
"נעים להכיר אותך, ג'ון."
"איפה אנחנו נמצאים?" שאל ג'ון, מנסה ליצור בדמיונו תמונת מצב.
"בסמטת רוז, הספסל הרחוק ביותר. או במילים אחרות, הבית שלי לכרגע," הסביר ביובש.
"אתה גר ברחוב?"
"כרגע כן, אבל יש לי בית לחזור אליו."
"אז למה אתה גר ברחוב?"
"כי אבא שלי מעצבן אותי." הנער נאנח. "אתה מצליח לראות משהו?"
רק כששאל את זה, ג'ון הבין שעיניו היו סגורות כל הזמן. הוא ניסה לפקוח אותן וכשהצליח תשובתו הגיעה במהרה. "לא. רק אדום." כאב לו לדבר.
"הגיוני. יורד לך דם מהעיניים. זה בטח בגלל הזכוכיות של החלון. מצטער, הייתי חייב לעשות את זה כדי שהמטורף ההוא לא יתפוס אותנו."
ג'ון רק הנהן. מנסה לדבר כמה שפחות ועוצר את עצמו מלשאול את כל השאלות שהתרוצצו במוחו באותם רגעים.
"למה באת לשם?" שאל אותו טייסון.
"סירנות. צרחות. סקרנות." ג'ון ניסה להמעיט במילים ככל האפשר.
"כמוני. רק שאני זה שהביא אותם לשם."
"מה זאת אומרת?"
"שמעתי מישהו צורח בסביבות שתיים עשרה בלילה והלכתי לראות מה קורה. ראיתי את וייס קושר מישהו בחבלים לעמוד של המגלשה במגרש ושורף אותו. אחר כך הוא גם כרת לו אצבע. רצתי מיד לתחנת המשטרה, הוא הגיעו רק בשתיים לפנות בוקר."
"וראית אותו רוצח גם אותם." השלים ג'ון את המשפט בעצמו, מתעלם מהכאב הבלתי נסבל שתקף אותו.
"כן. הוא דקר אותם, בכתף ובצוואר כל אחד. אני התחבאתי מאחורי הפח, כפי שכבר הבנת. משום מה הוא לא בא אחרי."
הוא הנהן, חוסך במילים לתשובה. אך לא לשאלה שהגיעה כמעט מיד, "נראה לך שהוא שד?"
"לא. אבל נראה לי שיש לו קשר קרוב איתם."