מגרש השדים- פרק 4 ~מוקדש לאחווה~

וייס ישב לו על אחת המגלשות במגרש המשחקים וניקה את הדם מסכינו החדה כתער. לא מזמן התענג על רצח אדם נוסף שהסתובב לו, למרבה צערו, ברחובות העיר. בלילה. וייס היה משועמם, וכבר נמאס לו לשבת כל היום במגרש בחוסר מעש כך שהחליט לצאת משם ולחפש לו דבר מה לעשות.
הוא גנב לעצמו קצת אוכל מהמכולת הקרובה, בגדים ממרכז החנויות שנמצא ממש ממול וקינח את לילו בחטיפת עובר אורח תמים. הוא ניסה בו שיטה חדשה שהצליח ליישם בחודש שעבר על אחד השדים, חריכת עור בעזרת חבלים שרופים יחד עם העינוי הידוע הכולל כריתת אצבע מכל יד. הבחור המסכן צרח כל שתי שניות וזה עצבן אותו, הוא לא הצליח להבין למה אנשים בעולם הזה כל כך חלשים.
גם הוא היה כזה, לפני שנכנס למגרש השדים. למיטב ידיעתו, הוא היחיד שיצא משם בחיים, ואיש לא יודע על זה. הוא חבר לשדים, נלחם איתם ובהם בכל אמצע חודש, ותמיד ניצח. המגרש שינה אותו, מהילד הבלונדיני – כתמתם החכם והנחמד, הפך לאדם חיוור, כחוש, מטורף וסדיסט. שיערו הבלונדיני הנוטה לכתום ארך מכל השנים בהן שהה במגרש ועיניו איבדו את החמימות שהייתה בהן. מבטו הנעים הפך לחיוך שחצני ומזלזל וכל מחשבותיו, במקום שיוקדשו לרכישת ידע כלימודים, רכשו ידע ברצח, התעללות, אדישות וחוסר אכפתיות. הוא כבר לא שפוי ופיקח כתמול שלשום. פיקח כן, אך בקשר לשפוי… פחות.
"זה כל כך מעצבן," מלמל לעצמו בכעס. "אם הוא לא היה מפסיק לצרוח בסוף עוד היו תופסים אותי כאן, אני לא רוצה שכל המקום הזה יתמלא בגופות של אנשים טיפשים."
הוא כבר הספיק לשרוף את גופתו של האדם וגם לאכול את כל מה שגנב. נגמרו לו כל הדברים לעשות.
הוא שכב בפישוט איברים על הקרקע המצופה גומי של מגרש המשחקים ובהה בשמיים מלאי הכוכבים, חושב על מתי יאזור כוחות להחליף את בגדיו הישנים והבלויים במותגים החדשים שגנב לעצמו. לבסוף הביא את עצמו למעשה והחליף את מעיל העור הישן והקרוע, את חולצתו שנשארו ממנה רק חוטים בודדים ואת מכנסי הבד החתוכים עד הברך באלה החדשים, חולצת טריקו שחורה ועליה ציור גולגולת, מכנסי ג'נסי, שלא היו כל כך נוחים כמו שנראו, כחולים וכהים בעלי קרעים מכוונים בכמה מקומות וסווטשרט בצבע ירוק – חום כהה שהיה גדול עליו בכמה מידות ובכך הסווה את מבנה גופו הכחוש.
אחרי שהחליף את בגדיו, שוב לא ידע מה לעשות. "למה אני תמיד ישן ביום וער בלילה? אני חייב להחזיר את השעון הביולוגי שלי לקדמותו. בלילה אין מה לעשות, אנשים לא מסתובבים ברחובות – חוץ מהטיפש ההוא – כל החנויות סגורות וכל כך משעמם!" השתרע שוב על קרקע המגרש, חוזר ובוהה בכוכבים, ומדי פעם מעיף מבט לרחוב שמעבר לגדר, בודק אם עוד מישהו החליט במקרה לצאת לטיול בשעה אחת לפנות בוקר.
אחרי שעת שינה קצרה, הוא התעורר למשמע סירנות של ניידות משטרה, קול שלא שמע זמן רב. "אולי הם כן שמעו אותו בסוף?" שאל את עצמו, עדיין מנומנם. "או שמישהו הסגיר אותי?"
***
במהלך טיולו הלילי הקבוע של טייסון בחיפוש אחר אוכל, הוא עבר במקרה ליד מגרש המוות ושמע צרחות בוקעות ממקום כלשהו בכיוונו. רגליו החלו גוררות אותו לשם בניגוד לרצונו ועד מהרה הוא ראה את המראה המזוויע למול עיניו. הוא ראה אדם, קשור בחבלים לעמוד התומך של המגלשה, צורח מכאב. לפניו עמד עוד אדם, הוא היה בגבו אליו כך שלא יכל לראות את פניו, אך הוא הצליח לזהות רעמת שיער זהוב – כתמתם ומבנה גוף כחוש, של אדם שלא אכל ארוחה נורמלית כבר זמן רב. אחרי בהיה ממושכת במראה טייסון קלט שהחבלים בוערים ושגופו של האדם הקשור מתחיל אט אט להישרף. לרגע הוא גם ראה ניצנוץ קטן של מתכת בידו של האדם שעמד לפניו, סכין. לפני שהצליח להבין מה קורה, צרחת כאב וייסורים שיצאה מפיו של האדם הראשון פילחה את אוזנו והוא ראה משהו נופל לרצפה. מראהו היה מאורך מעט ומהמרחק בו נמצא יכל לראות שהוא גם מעוקם בצורה בלתי טבעית. אצבע, המילה עלתה בראשו כמעט מיד, הוא כרת לו את האצבע.
מבועת, מפוחד ומזועזע, טייסון התחיל לרוץ אל תחנת המשטרה הקרובה, במטרה ליידע אותם במה שראה לפני דקות אחדות. הוא ידע שעד שיגיע לשם, האדם ככל הנראה יסיים עם התעללויותיו וירצח את הבחור הצעיר והמסכן אך בכל זאת הרגיש צורך לפחות ליידע אותם בזה. "הוא מטורף… הבן אדם הזה מטורף לגמרי." קולו רעד ללא שליטה והוא בקושי שם לב שדיבר.
הוא הגיע לתחנת המשטרה ודפק על הדלת כמה פעמים, פקידה צעירה חומת שיער ועיניים פתחה לו את הדלת ונרתעה קלות כשראתה אותו, הוא נאנח בשקט ונכנס. "אני צריך לדבר עם האחראי פה."
"הוא לא פנוי כרגע, זה דחוף?" שאלה בקול מתון, היא הסתירה את פחדה בצורה מדהימה.
"תגידי לי את, אם ראיתי מישהו קושר אדם אחר לעץ ושורף את החבלים תוך שהוא כורת לו שתי אצבעות, היית חושבת שזה דחוף?" הוא ידע שנשמע מטורף לגמרי אך הדחף היה גדול מדי, והוא כבר שם, אין לו מה להפסיד.
מבטה של הפקידה הפך מזועזע לגמרי. "אני כבר אקרא לו," מלמלה ופנתה בצעדים מהירים למסדרון ארוך שנמצא מאחוריהם.
טייסון ניצל את הזמן לסרוק קצת את המקום, הוא מעולם לא היה בתחנת משטרה. הקירות היו לבנים ונקיים והרצפה הייתה מרוצפת אריחי קרמיקה כחולים ומבריקים. על אחד הקירות נתלו המון תעודות הוכרה ותגים שלא זיהה. דלפק הקבלה נמצא מול הכניסה והיה עשוי בטון צבוע בדוגמת עץ חומה כהה ומאחוריו ניצב פקיד אחר ונמנם לו להנאתו. טייסון כבר לא אהב את האיש הזה.
"הוא ידבר איתך עכשיו." קולה של הפקידה הפתיע אותו מאחור והוא הסתובב אליה מיד.
"לאן ללכת?" שאל.
היא החוותה עם ידה לעבר המסדרון. "הדלת השניה מימן." הוא הודה לה ופנה לכיוון המסדרון, מוצא את החדר ונוקש על דלתו.
"יבוא!" שמע קול עבה קורא לו מבפנים.
הוא פתח בזהירות את הדלת ונכנס לחדר הקטן. בחדר ניצב שולחן עץ מלבני וארוך וכיסאות מתכת משני צדדיו, מעל השלוחן נתלתה מנורה שהאירה את החדר באור צהבהב. "למה זה נראה כמו חדר חקירות?" שאל בבלבול.
"מהסיבה הפשוטה שזה באמת חדר חקירות," השיב לו האדם לבוש השחורים שישב על הכיסא מעברו השני של השולחן.
"אז למה אני נמצא בחדר חקירות? אני בסך הכל רוצה לדווח על רצח שראיתי."
"רצח." האדם השעין את מרפקיו על השולחן ובידו סימן לטייסון להתקרב. "מה שמך?"
"טייסון. טייסון קרייסט." הוא התיישב על הכיסא ובחן את האדם היושב מולו.
היה זה גבר, בשלהי שנות הארבעים לחייו, תווי פניו היו מחודדים ולסתו בולטת. שיערו החום והקצר ועיניו הירוקות והיוקדות שיוו לו מראה של רודף צדק, על פי דמיונו של טייסון לפחות. היה לו חיוך נעים שכזה והוא נראה מאוד רגוע בהתחשב במה שטייסון ציין לפני רגעים אחדים. "ביל קונור, מנהל התחנה. נעים להכיר אותך."
טייסון חשב שזה קצת אירוני בהתחשב בנסיבות אך לא אמר דבר.
"אני מניח שזה דחוף, אם דריי נכנסה לחדרי כה נסערת." הוא היה רציני. "אמרת שאתה רוצה לדווח על רצח, מאיזה סוג? דקירה, ירייה, חנק, משהו אחר?"
"שריפה."
"מה זאת אומרת?" קולו של ביל היה מתון, אך אפשר היה לראות את הבלבול על פניו.
"ראיתי מישהו קושר בחור צעיר בחבלים לעמוד תמיכה של מגלשה ושורף אותו." טייסון הגיע ישר לעיקר.
"איפה ראית את זה?" שמץ בהלה נשמע בשאלתו.
"במגרש המשחקים שכולם קוראים לו 'מגרש השדים'."
"ולא חשבת שזה עשוי להיות שד?"
"חשבתי על האפשרות, אבל מראהו היה אנושי יחסית. חוץ מזה, הבנתי שהשדים מופיעים במגרש רק באמצע חודש, היום אנחנו רק בתחילתו."
"איך נראה האדם?"
"אני לא יודע בדיוק, הוא היה עם גבו אלי. אבל הוא היה רזה מאוד ויציבתו הייתה עקומה. אה, וצבע השיער שלו בלונדיני שנראה יותר כתום מצהוב." ניסה לשחזר את מה שראה.
"אני מבין…" המהמם השוטר.
"מי שהיה קשור צרח. ממש צרח. חזק מאוד. אני לא מבין איך לא שמעו את זה כאן, זה כמה מטרים מפה."
"המקום ממוגן ומבודד לרעשים מבחוץ." הסביר השוטר. נראה היה לטייסון כאילו מה שסיפר לו זה עתה לא מרתיע אותו כלל.
"אתה עומד לעשות משהו עם מה שסיפרתי לך הרגע? אני מתכוון, לשלוח אנשים לטפל בזה." ניסה לקדם את השיחה חסרת הטעם.
"כמובן, כמובן. אבל לפי מה שהסברת, סביר להניח שהאיש כבר מת, לא?" שאל.
"כך חשבתי. אבל אתם לא אמורים לעצור את מי שעשה את זה? רצתי כל הדרך עד הנה רק כדי שתגיד לי שלא תעשה עם זה כלום?" טייסון כבר התחיל להתעצבן מקור הרוח המופרז, לדעתו שהאיש מפגין.
"כמובן שננסה לעצור אותו!" התגונן. "אבל זה יקח קצת זמן."
"כמה זמן?" שאל טייסון והביט בידו, מגלה שאין עליה שעון.
השוטר הביט בשעונו. "עכשיו… חצות וחצי. בערך בעוד שעתיים יהיו כאן עוד אנשים חוץ משלושתינו, כך שבערך בשתיים לפנות בוקר נוכל לצאת לשם." הוא היה כל כך שאנן.
"אתה בכלל מאמין לי?" שאל ברוגז, הוא ידע שסיפורו נשמע מופרך לגמרי אבל תגובתו של השוטר הייתה כל כך אדישה שלא יכל עוד להתעלם.
"לא. לא ממש." השוטר התרווח בכיסאו. "אתה יודע, סיפור שכזה לא שומעים בכל יום."
"בסדר. אז אני מבין שאין לי עוד מה לעשות כאן." טייסון הסתובב והתכוון לפתוח את הדלת כששמע את קולו של ביל קורא לו.
"מה עכשיו?" שאל בחוסר סבלנות. "אני לומד מחר."
"דבר ראשון, אתה לא לומד מחר. דבר שני, אני כן עומד לשלוח לשם כמה אנשים עם ניידת."
"ומתי זה יקרה?"
"כמו שאמרתי, בערך בשתיים לפנות בוקר."
"יופי. כשזה יקרה תקרא לי, אני גר על הספסל בסמטת רוז." הוא לא חיכתה לתגובתו ויצא מהחדר.
"מה הוא אמר?" שאלה אותו דריי בהתעניינות.
"בשתיים לפנות בוקר הוא ישלח לשם מישהו." הודיע אוטומטית.
"תרצה אולי להישאר פה?"
"לא תודה," סירב בנימוס מעושה ויצא מתחנת המשטרה, ממשיך בטיולו ומנסה לחשוב על המקרה כמה שפחות.
***
שעתיים עברו במהרה, טייסון שמע את קול הסירנה של ניידת המשטרה כשכבר כמעט הגיע לספסלו. הוא התחיל לרוץ חזרה לכיוון המגרש, להוט לראות מה יקרה.
***
"ברצינות?" וייס התרוממם לעמידה והתקדם לעבר שער המגרש. "דווקא כשאני מנסה לישון?"