מגרש השדים- פרק 3

"מישהו יודע איפה ג'ון?" שאלה המורה כעבור כמה זמן שג'ונתן וון לא נכנס לכיתה.
"בטח מטייל באחד הרחובות ושובר ספסלים…" גיחך מארק.
המורה הזעיפה פנים. "זה רציני, הוריו התקשרו אלי בבוקר ואמרו שהוא לא בביתו, הם ביקשו ממני להודיע להם אם הוא מגיע לשיעור."
רחש דיבורים עבר בכיתה עד שכריס, הילד השתקן, אמר משהו שהשתיק את כולם: "אולי הוא במגרש?"
"למה שיחליט ללכת למגרש? אנשים נהרגו שם!" נבהלה המורה.
"למה נראה לך שיחליט ללכת לשם? הבן האדם משועמם, הוא עושה מה שבא לו, לא אכפת לו ממה שקרה שם!" צעק כריס חזרה. "חוץ מזה, אל תגידי לי שאת אפילו לא סקרנית לדעת מה יש שם, גם אם רק קצת," הוסיף, והשתתק מיד ברגע שראה את מבטי התדהמה שננעצו בו.
אם מבטים יכלו להרוג, אני אדם מת, חשב לעצמו בזמן שניסה למצוא את המילים הנכונות. לבסוף יצאה מפיו התשובה הטיפשית ביותר: "טוב, בסדר. אתם לא סקרנים. מה אתם רוצים ממני?" הרים את ידיו בכניעה.
כמה ילדים גיחכו, אחרים זרקו הערות שנועדו לפגוע. רק מארק תלה בו מבט מלא יראת כבוד, וחשב לעצמו שהוא לא היה מסוגל להצהיר מול כל כיתתו על רצונו העז להיכנס למגרש השדים.
"היי כריס." תפס אותו כשהשיעור הסתיים.
כריס נעץ בו מבט אדיש. "מה? גם אתה רוצה לנסות לשכנע אותי למה לא ללכת לשם?"
"מה פתאום. להיפך, אני רוצה לדעת מאיפה האומץ הזה?" שאל מארק.
"למה שתרצה לדעת? גם אתה רוצה ללכת לשם?" הנמיך את קולו.
"כמובן, איזו עוד סיבה תהייה לי לדבר איתך על זה עכשיו?"
***
ג'ונתן וון הסתובב לו ברחבי העיר, נותן לרגליו להוביל אותו. גופייתו השחורה בלטה על פני עורו הבהיר ורעמתו הזהובה התפרעה ברוח החזקה. "דווקא היום אני עם מכנסיים קצרים, יופי לך מרפי…" מלמל לעצמו בעודו מהדק את הג'קט האדום לגופו.
לא היה לו כוח ללמוד, הוא התעורר בשעה ארבע לפנות בוקר ולא הצליח להירדם חזרה אז יצא מביתו לחפש לעצמו משהו לעשות.
מעניין מה עם ההורים שלי, חלפה המחשבה בראשו, הם בטח דואגים. לא כל כך היה לו איכפת, והוא התרכז בקצב צעדיו, שורק לעצמו בנחת.
הוא התנגש במשהו.
"אווץ'." שפשף את ראשו בזמן שהרים את מבטו הנעוץ במדרכה הוא מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול שער מגרש המוות, כפי שנהג לכנותו, החל מהרגע בו גילה על מות שלושת הנערים לפני שלוש שנים. הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה עד לפני ימים אחדים, הוא נזכר בפרט מאוד מוזר שעד אז לא התייחס אליו, כל הגופות היו שייכות לנערות בנות גילו בערך, הוא ראה אותן במו עיניו, אך החליט לא להתקרב אליהן והתקשר למשטרה. הוא חיכה בקרבת מקום כדי לחזות בכמה שפחות מהמראה המחריד. כששמע את ניידות המשטרה מתקרבות, ישר התקדם אליהן וכיוון אותן למקום, אך כשהגיעו הגופות כבר לא נמצאו שם, לא היה כל זכר לכך שמישהו נהרג שם אי פעם.
"איזה עולם!" גיחך לעצמו. "מצאתי את עצמי עומד בכניסת המקום אליו לא רציתי לחזור לעולם."
ואז התפנה למחשבה אחרת, למה הוא שם?
"אל תחשוב על זה. אם היית רוצה להתאבד היית עושה את זה כבר מזמן." הוא התחיל להתקדם חזרה לכיוון בית הספר אך נעצר אחרי שני צעדים.
מביט לאחור מלמל לעצמו: "אתה לא רוצה להיכנס לשם, ראית מה קרה לשלוש הבנות ההן…" ניסה לשכנע את עצמו להוציא את המחשבה המוזרה מראשו. רגע, בעצם לא ראיתי מה קרה להן. הן נעלמו ללא עקבות כלל! משהו מוזר מאוד קורה פה, חשב לעצמו נסער.
הוא כפה על עצמו להמשיך ללכת וכעבור כמה שניות מצא את עצמו רץ בשיא המהירות לתחנת המשטרה הקרובה. מה אני עושה? צרח על עצמו ופנה פניה חדה לכיוון בית ספרו. הם יחשבו שאני משוגע, טוב אולי זה נכון…
הוא הגיע לכיתתו בדיוק כשהפעמון צלצל להפסקה ונכנס בסערה בדלת, מתנצל לפני הילד שפגע בו כשפתח אותה.
"זה בסדר." חייך אליו מארק. "בכל מקרה, אנחנו רוצים לדבר איתך."
"אנחנו?" שאל ג'ונתן וסרק במבטו את סביבתם, מנסה להבין מי האדם השני הרוצה לדבר איתו.
"כן, כריס ואני." הצביע מארק על דמותו של כריס היושבת במקומה ליד השולחן.
"כריס? על מה כבר יש לנו, לשלושתינו, לדבר?"
"שתי מילים: מגרש המוות."
מילותיו פגעו בו כמו סכין, ושוב הוא נזכר במראה המזוויע של שלושת גופותהין של הנערות מלפני שלוש שנים. "אני ממש לא רוצה לדבר על זה," אמר בחדות ועקף אותו לכיוון מקומו.
"זה מוכיח לי שאתה דווקא כן רוצה לדבר על זה." חייך מארק בניצחון. "גם אתה רוצה להיכנס לשם, נכון?"
ג'ונתן נעץ בו מבט קפוא. "אין לי כל סיבה לרצות להיכנס לשם."
"בכל שניה שעוברת אתה מוכיח לי עד כמה אתה רוצה לראות מה יש בפנים."
"לא, ממש לא. אם כל הכבוד לכוח הסקרנות, ויש לי הרבה, יש סיבה לזה שהמקום הזה נקרא גם 'מגרש המוות'."
"בטח שיש, אתה המצאת אותו."
"נכון, ואני מניח שאתה מספיק חכם כדי להבין שיש סיבה לכך שקראתי לו ככה."
"אני מאמין שהסיבה היא שאתה ממש רוצה להיכנס אליו. נו, אתה האדם התחרותי ביותר שאני מכיר. אם נצליח לצאת משם חיים, זה ייחשב כמו ניצחון, כולם ידברו עלינו." המשיך מארק במסע השכנוע שלו ומבט חולמני עולה על פניו. "אני כבר יכול לדמיין את הכותרות: 'שלושת הנערים בני השבע עשרה שניצחו את המגרש'." הוא החווה בידיו בצורה של שלט חוצות וצחק.
"בסדר, צודק. אני באמת רוצה להיכנס לשם, אבל לא רק בגלל כל עניין הניצחון. טוב, בעיקר בגלל זה, אבל בכל זאת."
***
"אדון מייגנס, מה אתה מצייר לך שם?" קולו של המורה למדעים ניער את קייל ממחשבותיו ומבטו, שהיה נעוץ כל אותו זמן במחברתו הורם ומצא את עצמו מביט היישר בפניו.
"אה… שד?" אמר בחצי שאלה, מנסה להוציא את עצמו מהמצב המביך אליו נקלע.
"ומה עושה השד הזה? מתחזה לאדם? הוא לא נראה 'שדי' במיוחד." גיחך המורה.
"קורא מחשבות. בגלל זה העין השלישית." מצא הסבר הגיוני.
"ולמה הבגדים ההודיים?"
"לא יודע, ככה אני מדמיין אותו."
המורה הנהן ובזוית פיו הסתמן חיוך קטן. "אני מסכים איתך. אבל אנחנו בשיעור מדעים עכשיו, לא אומנות. ולמרות שכישורי הציור שלך מרהיבים בעיני, אשמח אם תחזור להקשיב."
קייל הנהן ופניו האדימו מעט מהמבוכה. הוא ידע שזו לא הייתה כוונתו ובכל זאת, כל אחד היה מובך כשמורה כלשהו היה נוזף בו מול כל הכיתה.
"עכשיו, האם תוכל להסביר לנו מהי פוטוסינטזה?" חזר המורה לשיעורו.
"זה חומר שלומדים בכיתה ד'. פוטוסינטזה הוא התהליך שמתרחש בכל צמח כתהליך ייצור הסוכר, האנרגיה, של הצמח בעזרת אור השמש." הוא התפלא שזכר את כל זה, ועוד הסביר בצורה הגיונית ושוטפת למרות מה שקרה שניות קודם לכן.
"טוב לדעת שהמעבר שלך מדבר אחד לאחר הוא מעבר חלק. הסבר מצוין."

"זו נראית לי יותר כמו שדה, לא שד," העיר חברו קונר כשיום הלימודים הסתיים.
"זה בגלל שזו באמת שדה."
למה לא אמרת את זה למרו? היית מראה לו שגם הוא יכול לטעות לפעמים." צחק.
"כי רק עכשיו החלטתי שזאת בת." קייל משך בכתפיו והמשיך ללכת.
"בסדר. תגיד, אתה מתכוון אי פעם להוריד את הדבר הזה מהפנים שלך?" שאל והצביע על הקשת הכסופה והקטנה שהייתה נעוצה בשפתו התחתונה.
"קוראים לזה סייד, ולא. למה לי?" שאל באי הבנה.
"זה הורס לך את כל תדמית הילד הממוצע והרגיל. למה עשית את זה בכלל?"
"תגיד אתה צוחק עליי עכשיו?"
"מה פתאום! אני רוצה להבין, טבעו של האדם הוא לדרוש הסברים, לא?" קונר חייך בתמימות.
"טבעו של האדם הוא להישאר טיפש ולשתוק. עשיתי את זה כי שיעמם לי. וכשמשעמם לך אתה עושה דברים מטומטמים."
"זה לא יפה לזלזל בעצמך ככה." חברו עקף אותו ובכך אילץ אותו לעצור. "זה דווקא מתאים לשיער הבלונדיני והפרוע שלך. מה שמזכיר לי… אתה צריך להסתפר." קבע.
קייל העביר יד בשיערו המבולגן מהרוח. "למה? לא יפה לי ארוך?"
"אז זהו… שלא. אתה נראה כמו… כמו אחד כזה שלגמרי לא איכפת לו מהמראה שלו." חיפש את המילים הנכונות למשפטו, מה שיצר לבסוף משפט מטופש למדי.
"נו? אני באמת אחד כזה שלגמרי לא איכפת לו מהמראה שלו." חייך קייל בניצחון.
"אתה מבין למה אני מתכוון!"
"כן, כן. נתראה מחר, יש לנו הרבה שיעורי בית מהיום." טפח קייל על שכמו של חברו בחיוך ופנה לעבר שביל הגישה לביתו.
"אתה מתחמק ממני. למה אתה מתחמק ממני?" קרא אחריו קונר בטון נעלב, אך קייל יכל לשמוע בו גם נימה של צחוק, כמו תמיד.
"או קייל, טוב שחזרת!" קראה אימו בחיוך כשנכנס בדל הבית.
"אני לא רעב כרגע. יש לי המון דברים לעשות, אני ארד לאכול עוד מעט." סרב בזריזות למה שעמדה להציע לו ועלה במהירות לחדרו.
הוא זרק את תיקו על מיטתו, פתח והוציא ממנו את ציורו. בעודו בוחן אותו נזכר להדליק את האור בחדרו, חושף את קירותיו הכהים ונרתע אחורנית כשקלט שבעוד רגע קטן היה נתקע בשולחן העץ משמאל לדלתו. "אני יותר מדי מעופף היום." מלמל והתיישב בכיסאו.
"למה לכל הרוחות ציירתי שד?"