מגרש השדים- פרק 2

המורה סיים לחלק לכיתה את המבחנים בגיאוגרפיה. דניאל ווד הביט בטופס המבחן שעל שולחנו ועליו רשום הציון '100' בכתב מרושל ועקום. הוא קיבל ציון מושלם בגיאוגרפיה, כרגיל, ולמרות שידע שזה יהייה ציונו אמר לכל ילדי הכיתה שלדעתו יקבל לא יותר משמונים, כרגיל.
"נו, דניאל. מתי בפעם האחרונה קיבלת תשעים?" שמע את קולו השקט של טייסון שישב לידו בשולחן.
"לא יודע." דניאל גרד את עורפו במבוכה. "בסוף שנה שעברה, במבחן בכימיה?"
טייסון צחק צחוק מריר. "לא. גם בזה קיבלת מאה."
"אה. אז אני לא זוכר."
טייסון הרים אליו את מבטו, עיניו הכחולות – ירקרקות מביטות בו ושיערו השחור נופל על פניו. דניאל בהה כמה שניות בצלקת שחתכה את שפתו התחתונה ואז שם לב לעובדה המוזרה שחייך. "ובכל זאת אתה משחק ת'עצמך אידיוט לפני כל מבחן. תעשה לי טובה, זה לא עובד על אף אחד כאן יותר."
"כמה קיבלת אתה?" התעלם דניאל מדבריו.
"תשעים וחמש."
"נו. זה ציון מעולה! ואתה עוד אומר שלי יש ציונים טובים…" צחק והסיט קווצת שיער חום מפניו.
"אתה קיבלת מאה. זה די ברור שאומר שיש לך ציונים טובים אם קיבלת מאה." נימתו הייתה ארסית. הוא היה היחיד בכל כיתתו שלא היה צוחק או אפילו מחייך מדברים שאמר, כל הזמן רק ישב בשקט, סגור ומכונס בתוך עצמו.
"מה זה משנה אם קיבלתי מאה ואתה קיבלת תשעים וחמש? בכל מקרה בתעודה שניהם נחשבים למצוין," ניסה שוב. טייסון לא ענה לו. דניאל ראה שכבר לא הביט בו וחזר לענייניו, אירגן את תיקו ויצא מהכיתה.
רק אז נזכר דניאל שיום הלימודים נגמר. הוא הכניס את מבחנו לתיקו במהירות, זרק אותו על כתיפו ומיהר להתקדם אל הדלת. כמה נערים אחרים זרקו לעברו הערות כמו 'קיבלת שוב מאה, נכון?' או 'היי דניאל! תוכל לעזור לי בפעם הבאה? אני על שישים.' כבר מזמן הבין שאלו הערות ציניות ותפקידן רק לצחוק עליו אך הוא לא התייחס לזה ורק השיב להם: "בכל זמן שרק תרצו, חבר'ה!" ויצא מכיתתו בריצה, מנסה למצוא את טייסון, אך הוא כבר התרחק.
דניאל ראה אותו יוצא משערי בית הספר ופונה לאחת הסמטאות היותר חשוכות בעיר. זה סקרן אותו, ולמרות שידע שאין זה מתפקידו להרגיש עליו אחריות הוא בכל זאת הרגיש כאילו הוא צריך לדעת, הוא צריך לדעת למה הוא כל כך קר וסגור כל הזמן.
בסופו של דבר טייסון נעצר ליד הספסל הבודד בסמטה והתיישב עליו, מתכסה בשמיכה דקה ואדומה. דניאל לא הבין למה הוא שם, למה הוא לא בביתו?
"טייסון," התחיל לדבר בזמן שהמשיך להתקרב אליו. "למה אתה ישן כאן?"
טייסון המופתע הסתובב אליו בבהלה. "מה אתה עושה כאן? אתה עוקב אחרי?"
דניאל נרתע מעט מהתוקפנות שהפגין אך התעשת במהרה והמשיך בדבריו, "כן, אני עוקב אחריך, רק מהיום. אני לא מבין למה אתה ישן ברחוב, אין לך בית לחזור אליו?" הוא דיבר בקול רגוע ככל שיכל להרשות לעצמו והתאמץ לא להמשיך לנסות להצחיק אותו, הוא ידע שגם הפעם זה לא יצליח לו.
"יש לי, אני פשוט לא רוצה לחזור אליו." טייסון התיישב על הספסל בשילוב רגליים והביט בו בעיניו הכחלחלות – ירקרקות שנראו זוהרות מאור השמש שחדר לסמטה בה שכן.
"מה זאת אומרת?" שילב דניאל את ידיו באי הבנה. "אנשים שיש להם בית אמורים לרצות לחזור אליו, לא להימנע ממנו!"
"טוב, לא אני. יש לי הורים מעצבנים שלא יודעים מתי לשחרר קצת, כל הזמן רק 'תעשה ככה' ו- 'אסור להתנהג בכזו בוטות'… די, נמאס לי! כל פעם שאני לא עושה מה שאומרים לי מענישים אותי ומטיפים לי. אז ברחתי! עכשיו הוא כבר לא יוכל להגיד לי מה לעשות." קולו התגבר בכעס בכל מילה שאמר.
"מי לא יוכל לומר לך מה לעשות?"
עיניו של טייסון הפכו קרות ויוקדות. "מי נראה לך? אבא שלי כמובן! כל הזמן הוא אומר לי, 'אתה לא יכול לעשות דברים כהלכתם' 'אין לך כל משמעת' ועוד נזיפות חסרות כל טעם. ברצינות, אני כבר בן שש עשרה, ועשר שנים מחיי – אם לא יותר – הוקדשו רק ללמידת נימוסים והליכות. מתי הוא כבר יבין? אם לא מצליח, לא מצליח, לא צריך להמשיך לנסות בכוח!" צעק, פניו מאדימות מכעס ונשימותיו מהירות.
"אולי אתה צריך לדבר איתו, לנסות להסביר לו שאתה לא אוהב את דרכו ואתה רוצה שיפסיק. או שסתם תצעק עליו ותקלל אותו שיהיה לקרפד לכל שארית ימי חייו." דניאל גיחך לעצמו בסוף המשפט, למרות כל מאמציו הוא לא מצליח להימנע מהנסיונות שלו להצחיק.
"לפחות יש את המגרש הארור הזה…" מלמל טייסון בהתעלמות מוחלטת מדניאל. "אולי ככה אוכל להוכיח לו שאני כן מסוגל לעשות דברים, ולהצליח בהם."
"או שתהפוך אותו לקרפד…" דניאל ניסה להתעלם מהמחשבה שגם הוא רוצה להיכנס למגרש הזה, הוא סקרן אותו, ודניאל רצה לדעת מה מסתתר שם.
"אולי תסתום כבר?!" התפרץ עליו. "השטויות שאתה מדבר לא מצחיקות לא אותי ולא אף אחד יותר! תפסיק לנסות לעודד את כולם בצחוקים ותתחיל לחפש את הדרך האמיתית לעשות את זה!" צרח עליו טייסון.
הוא נרתע. נרתע מכעסו של טייסון ומהתפרצותו עליו, נרתע מדבריו. כבר מזמן הוא התחיל לנסות למצוא את הדרך לעודד ללא צחוק, הוא ידע שכולם חושבים שהוא צריך למצוא אותה, אך אף לא אחד ממכריו אמר לו את זה באופן כה ישיר. "אני יודע, באמת שאני יודע את זה. כבר הרבה מאוד זמן."
"אז תתחיל להכניס את זה טוב טוב לראש שלך וקח את זה ברצינות מעכשיו. אתה לא יודע מה קרה פה עכשיו, אצלי, כאן על הספסל הזה, בתוך הראש הזה, ואני מאמין שלא ייקח הרבה זמן עד שזה יקרה שוב אם תמשיך להתנהג ככה." קולו של טייסון היה שקט וארסי, הוא כל כך כעס על עצמו שנפתח בפני אדם כזה פחדן. הוא בקושי הכיר אותו וכבר הספיק לספר לו כמעט את כל סיפור חייו.
דניאל רק הנהן, הוא היה המום מכדי לדבר, המום מכדי לעשות דבר כלשהו. הוא רק בהה בו, ברעמתו השחורה והסבוכה ובעיניו הבורקות שנראו כאילו הן יכולות להשתלט על מוחו במבט אחד. הוא לא שם לב כמה זמן הוא עמד שם ודיבר איתו בזמן שהוא ישב לו על הספסל, כבר התחיל להחשיך. "אני עדיין חושב שאתה צריך לדבר עם אבא שלך," מלמל לכיוונו. נמאס לו מהשיחה איתו, הוא הסתובב והלך. "חוץ מזה, אתה לא היחיד שרוצה להיכנס למגרש…"
"אני אחשוב על זה." שמע את קולו השקט של טייסון מאחוריו, אך הפעם לא הייתה בו ארסיות, והוא דמיין אותו יושב שם ומביט בו כששפתיו מתעקלות בחיוך קטן. הוא לא ידע לאיזה מהמשפטים הגיב לו אך לא ייחס לזה הרבה חשיבות. העיקר ששמע אותו.