מגרש השדים- פרק 1

אייטו אייס גרדון, או בשמו אייטו, ישב בחדרו ופתר תרגילים במתמטיקה, לאחר כמה דקות נכנע ושמט את ראשו על השולחן, שיערו השחור נופל על פניו. כבר מזמן התייאש משיעורי הבית האלה והדבר היחיד שדרבן אותו להמשיך הוא הידיעה שנשארו לו פחות מעשרה תרגילים. "מאוד עוזר… עוד עשרה תרגילים שבכל אחד מהם חמישה סעיפים ובכל סעיף יש עוד שלושה תתי סעיפים." גנח בייאוש, "אני לא מסוגל לחשב אפילו את זה."
"אייטו! בוא, ארוחת הערב מוכנה!" שמע את קול אימו קורא מלמטה.
"כבר בא!" צעק בחזרה והרים את ראשו משולחן הכתיבה החום והצר שלו, שמח שהגיע הזמן לאכול.
הוא דילג במדרגות שתיים-שתיים ונחת בקפיצה על האריחים הבוהקים. "אם תמשיך לקפוץ ככה כל פעם שאתה יורד בסוף הרצפה תישבר תחתיך," נזפה בו אימו.
"כן כן… ואם תמשיכי לומר לי את זה, סוף הרצפה תתעצבן עליך ותבלע אותך כדי שתהיי בשקט… זאת הפעם המאה שאת אומרת את זה ואין עליהן אפילו סדק."
אימו הזעיפה פנים ונכנסה חזרה למטבח, מניחה את תבנית העוף במרכז שולחן האוכל ומתיישבת במקומה. "אתה מתכוון לעמוד שם כל הערב?" שאלה וסימנה לו במבטה לגשת גם הוא לשולחן.
"כן, למה לא? מאוד כיף לי לעמוד כאן," מלמל והתיישב מולה.
הארוחה עברה בשתיקה, כל אחד מהם עסוק במחשבותיו שלשם שינוי היו זהות. מחר ימלאו שלוש שנים למות אחותו, וכל קרוביהם יגיעו לביתם וינחמו אותם, כמו כל שנה. הוא שנא את היום הזה, הוא חשב שמספיק שהוא אימו ואביו יציינו את יום זה בפרטיות. לדעתו, כאשר קרוביהם מגיעים ומנחמים אותם כל שתי דקות הם רק מעצימים את העצב שבו והוא ממילא כמעט בלתי נסבל. לפעמים זה כל כך מרגיז אותו שהוא רוצה לצרוח עליהם, לבעוט את כולם מחוץ לביתו ולצעוק עליהם מבפנים שלא יחזרו לעולם.
"אייטו…" התחילה אימו והשתתקה.
אייטו הרים גבה. "מה? מי לא מגיע מחר?" שאל, יודע שזהו נושא השיחה שעתידה להתפתח בניהם.
"לא, זה לא זה. לפני כמה שעות התקשרו אלי מעבודתו של אביך, הם אמרו שקרתה תאונה בחדר המכונות והוא נמצא שם." קולה נחלש ככל שהמשיכה לדבר.
"ומה קרה?" שאל אייטו.
שתיקה.
"אמא, מה קרה?"
עדיין שתיקה.
"אמא!" קרא וניער אותה, מנסה לדרבן אותה לדבר. "אמא! תגידי לי מה קרה!"
"אחד העובדים מצא אותו שם, הוא היה פצוע אנושות." קולה רעד. "הם ישר הביאו אותו לבית החולים והכניסו אותו לטיפול נמרץ."
דמעות החלו להיווצר בעיניו של אייטו. "ומה איתו? הוא בסדר?"
היא הנידה בראשה, תנועות קטנות שנהיו מהירות יותר ויותר בכל רגע, עד שנראה כאילו ראשה עומד להיתלש מכתפיה. "לא… לא, הודיעו על מותו בערך שעה אחרי שהגיע לשם."
אייטו הרגיש כאילו כל עולמו התפרק לרסיסים, אחותו לפני שלוש שנים ועכשיו גם אבא שלו. אימו בטח תיכנס לדיכאון אחרי כל זה והוא יישאר לבדו. הוא הרגיש אחריות על אימו ועל עצמו כאחד. "אמא. אמא! תפסיקי!" תפס בראשה וסובב את פניה כך שיפנו אליו. "אנחנו נעבור את זה. אני יודע שזה קשה, גם אני עצוב. אבל אנחנו נתגבר על זה, כמו שהתגברנו על סלנה." הוא חיפש את מילות העידוד הבודדות שנמצאו אצלו בראש באותו הרגע, מעטות כשהיו. הוא הרגיש אחריות על אימו וניסה לעודד אותה ככל יכולתו למרות שמבפנים, החלל שנוצר בליבו אחרי מות אחותו התרחב עוד יותר.
אימו הרימה אליו את ראשה, פניה שטופות דמעות. "אתה צודק," אמרה והפתיעה אותו מאוד. היא ניגבה את הדמעות מעיניה וניסתה לחייך, "איזה מזל שאתה עוד כאן."
"כן… בקשר לזה. מה התאריך היום?" שאל בהיסוס, מפחד לבשר לה.
"אני לא יודעת בדיוק, בסביבות סוף החודש, למה?" שאלה ונתנה בו מבט חשדני.
"סתם." מיהר להשיב, "רק רציתי לדעת." הוא חזר חזרה למקומו והמשיך לאכול. שוקע במחשבות על הדחף העז שפרץ בו לפני ימים אחדים.
בסיום הארוחה אייטו פינה בזריזות את כליו ויצא מן המטבח, במהירות הגבוהה ביותר שיכל מבלי לעורר חשד.
בדיוק כשהתחיל לעלות בתדרגות חזרה לחדרו, שמע את אימו שואלת, "אתה מתכוון ללכת לשם, נכון? בגלל זה שאלת אותי מה התאריך." קולה היה שקט ורוטט.
הוא הסתובב אליה לאיטו והביט בה במבט נעלב. "למה את חושבת ככה? אני לא אעזוב אותך לבד, בטח ובטח שלא במצב כזה."
"יש זוג חרבות במחסן אם תרצה. מצאנו אותן בבית כשעברנו אליו ואביך התעקש לשמור עליהן. טוב שנמצא להן שימוש." היא התעלמה מתשובתו לחלוטין. טוב זה הגיוני, חשב לעצמו, אני שקרן גרוע.
***
מארק הסתובב לו ברחבי העיר, מחפש לעצמו תעסוקה. הוא סיים את סידוריו לאותו יום והחליט לצאת לשאוף קצת אוויר צח. הוא לא היה בטוח למה, אבל רגליו לקחו אותו לכיוון המגרש. הוא רצה להסתובב ולחזור, אך פרץ הסקרנות הפתאומי גבר עליו והוא המשיך בהתקדמותו. למה אני עושה את זה? שאל את עצמו.
אחרי כמה דקות צעידה הגיע אל השער ונעצר. "אני באמת רוצה להיכנס לשם?" היסס. לא, אני ממש לא רוצה להיכנס לשם, החליט וסב על עקביו במטרה לחזור לביתו כמה שיותר מהר.
כשפתח את דלת הבית ונכנס, הספיק ללכת רק כמה צעדים כשאביו ניגש אליו, "איפה היית לכל הרוחות? אתה יודע כמה אמך ואני דאגנו? כבר כמעט אחת עשרה בלילה!" נזף בו ודאגה ברורה בקולו.
מארק נרתע מעט, "אני בן שבע עשרה, אם כל הכבוד אני יכול להסתובב בשעות כאלה." הוא נשמע אדיש לחלוטין וזה הכעיס את אביו עוד יותר.
"חבר טוב שלי מת היום בתאונת עבודה, מספיק קשה לי גם ככה. אני לא צריך להוסיף לזה גם את הדאגה לך," סינן בארסיות.
"אבא של אייטו?" שאל מארק. הוא הכיר את אייטו רק מפגישות של הוריהם ודי חיבב אותו, לשם שינוי.
אביו הנהן באיטיות. "הייתה תאונה בחדר המכונות ובן נמצא שם באתו זמן. אני מצאתי אותו במצב אנוש כשהלכתי לבדוק מה השתבש, הזמנתי מיד אמבולנס והוא הובא ישירות לטיפול נמרץ – "
"אבל זה לא עזר, נכון?" קטע אותו מייק. "הוא מת זמן קצר לאחר מכן."
"אני מרחם על המשפחה הזאת. סלנה לפני שלוש שנים ועכשיו גם בן. אני לא יודע איך הם יתגברו על זה."
מארק טפח על שכמו של אביו, "אני בטוח שאייטו כבר יעשה משהו. מההיכרות הקצרה שלי איתו, הוא לא נראה כמו אחד שנשבר בקלות. וגם אם כן, הוא בטח יעשה הכל כדי לעודד את ונסה."
אביו שוב הנהן, וחיוך קטן עלה על פניו, "כן, אתה צודק. אייטו הוא לא ילד שיישבר בקלות."
"אבא…" התחיל מארק לשאול והשתתק.
"מה? מארק."
"היום השני לספטמבר, נכון?" שאל בהיסוס.
"כן, למה?" אביו נעץ בו מבט חושד.
מארק היסס, לא בטוח אם לספר לו להסתיר זאת ממנו. לבסוף אזר אומץ ואמר, "אני רוצה ללכת למגרש השדים."
שתי גבותיו של אביו התרוממו בהפתעה, "אתה רציני? כל מי שנכנס לשם מת!"
"זה לא משנה לי! בזמן האחרון אני מרגיש כל הזמן דחף ללכת לשם ונעצר בדיוק בשער, יש לי תחושה פנימית שאני צריך להיכנס לשם."
"או שזה סתם בגלל שאתה משועמם ואתה מחפש לעצמך תעסוקה," התווכח אביו.
"נו! אז עוד יותר טוב בשבילי ללכת לשם, אני בטוח אמצא בזה תעסוקה." ניסה לשכנע אותו.
"איזו תעסוקה זו תהייה אם בסוף תמות?" התפרץ עליו אביו, "אתה הבן היחיד שלנו, אתה בכלל חושב מה יקרה לנו אם לא תחזור משם?" קולו הפך שוב שקט, ורגש שמארק לא זיהה נשמע בו.
"אני אחזור, זה בטוח. אולי ייקח לי קצת זמן ואולי הרבה, אבל אני בטוח אחזור. חוץ מזה, אם במקרה ואני אמות, תוכלו לשבור את הקיר החוצץ בין חדרי לחדר האורחים וליצור לעצמכם סוויטה גדולה ומרווחת." ניסה להישמע אופטימי ככל האפשר.
"ציניות לא תעזור לך עכשיו, חביבי. אתה לא נכנס לשם זה ברור?"
מארק נאנח, "ברור."
זה היה שקר, הוא יהיה מוכן לעשות הכל בשביל תעסוקה. גם אם זה אומר ללכת ישר אל המוות.
אני צריך לשרוד את זה בסך הכל לילה אחד, חשב לעצמו.
כמה קשה זה כבר יכול להיות?