מגרש השדים (משוכתב) – פרק 4
וייס ישב לו על אחת המגלשות במגרש המשחקים וניקה את הדם מסכינו החדה כתער. לא מזמן התענג על עוד אדם אשר שוטט, למרבה צערו, ברחובות העיר בלילה. לווייס לא היה יותר מדי מה לעשות. הוא זיגזג בין שינה על אחת המגלשות, שיחות עם השדות וגניבת מצרכי מזון וביגוד הכרחיים. מדי פעם מיאוס השגרה גבר עליו והוא חטף עובר אורח תמים שבמקרה נקרתה דרכו לידיו, התעלל בו קצת ועזב אותו לנפשו. השדות מעולם לא הבינו אותו, הן תהו למה לא אכל את אותו אדם אם כבר לקח אותו לעצמו, אך וייס ידע. בצלילות הדעת שעוד נותרה בו, הוא לא היה קניבל.
למען האמת, זה לא היה פשוט בכלל בהתחלה, להזכיר לעצמו כל פעם מחדש שהוא בן אדם ושהוא חי ושבני אדם לא אוכלים בני אדם אחרים. גם לא היה פשוט להזכיר לעצמו שקוראים לו וויס… את שם משפחתו זכר מדי פעם. הוא היה שם כל כך הרבה זמן. שנים. יצא רק בשביל אוכל, שתייה ושעשוע מדי פעם. בעלי חנויות שאפילו לא שמו לב שמכנס או חולצה (או גם וגם) נגנבו מהם באישון לילה, כי פריט אחד או שניים זה דבר כל כך שולי בחנויות כאלה. המוכר במכולת שליד הפארק, למשל, כמעט תפס אותו פעם אחת, אבל הוא הצליח להתחמק בסוף. אפילו לא קראו למשטרה, ולמה שיקראו? זה לא שהוא גנב משהו יותר מדי קריטי, אלא אם לחמנייה וקרטון חלב נחשבים קריטיים. וויס יצא מנקודת הנחה שאם זה קיים, ואם לאף אחד לא באמת מפריע שזה נעלם, אז הכל בסדר.
זה לא היה ככה עם אנשים, כמובן. אנשים קיימים, אבל לאנשים אחרים אכפת כשהם נעלמים. הם מזמינים משטרה וכל החרא הזה של חקירות ועדים ומעצרים מתחיל. זו הסיבה העיקרית שהוא השתדל להחזיר אותם, בחיים כמובן. הם ככל הנראה יצאו עם טראומה כזאת או אחרת, אבל הם חיו. זה כבר משהו, לא?
באותו לילה, לאחר שגנב לעצמו מעט מזון מהמכולת, בגדים ממרכז הקניות הקרוב ושמיכה אחת שנועדה להחליף את זו המטולאת שהשתמש בה כבר כמה חודשים – הוא זרק אותה באחת הסמטאות – נקלט בעיניו איזה סהרורי אחד. האדם המסכן לא הבין מה קורה, בטח חשב שהוא עוד חולם עד שוויס החליט להצית את החבל שכרך סביב פרקי ידיו. הבחור התעורר לחלוטין כשכרת את זרת יד ימינו – ולאחר מכן גם את השמאלית – והתחיל לצרוח כמו מטורף. וייס לא הצליח לסבול את זה. לאחר כמה דקות מורטות עצבים בהן אותו אחד צרח וצווח ללא הפסקה, וייס נאנח לעצמו וקרע חתיכת בד מחולצתו המרופטת ותחב אותה לפיו.
"למה בני אדם כל כך חלשים?" תהה לעצמו וצחקוק בלתי נשלט נפלט מפיו. זו היתה שאלה שלעולם לא יקבל עליה תשובה. האיש הזה צריך להודות לו שזה רק מחסום פה ולא עוד אצבע. או יד. או משהו אחר. זה לא ממש משנה.
הוא זכר גם את ימיו בתור אחד כזה, לפני שהחליט לחבור לשלוש מחברותיו ולעשות את הבלתי יאמן – להיכנס למגרש השדים. הם היו אז צעירים וטיפשים, אך הבינו זאת רק לאחר שהתופת החלה. לאחר שראה את שלושתן מנסות להילחם, אך נרצחות כמו זבובים על ידי יצירות השטן, טוב… התוצאה מונחת ממש כאן. בתוך מגרש שאף אחד לא מעז אפילו להתקרב אליו. הוא היחיד ששרד, מבחינה גופנית לפחות. הנפש שלו לעולם לא תוכל לחזור לעצמה, הוא ידע את זה, אך כבר מזמן לא היה לו אכפת. אחרי הכל, העיקר שיצא משם. הוא לעולם לא ישכח את אותו בוקר, אחרי הלילה היחיד שהרגיש כמו נצח, איך בהה רדוף בשלוש הגופות שלהן וברגע שמצמץ הן נעלמו.
"אח. עופו מכאן, לעזאזל." הוא ניער את המחשבות הלא רצויות מראשו וחזר להביט באדם הקשור לעמוד התומך של המגלשה. הוא שכח לכבות את האש, וקלט את זה מאוחר מדי. כל זרועותיו של הבחור היו שרופות לגמרי, רק גדמי פחם נותרו מהן ונתלו מצידי גופו. אצבעותיו הכרותות לא שתתו עוד דם והצעקות והגניחות נדמו. וייס שוב נאנח לעצמו ולקח את מה שנשאר מחולצתו, מכה איתה שוב ושוב בלהבות האש עד שכלו לגמרי. הוא לא תכנן שהבחור ימות, רק להכאיב קצת ולשלוח אותו לדרכו, שיאשפז את עצמו בבית משוגעים או משהו. מוות לא היה בתכנון.
מוות אף פעם לא בתכנון. עכשיו מה? הוא פשוט… יניח אותו בכניסה ויחכה שעוד מישהו יעבור ויראה? הוא תמיד יכול לזרוק אותו באחד הפחים, המשאית עוברת כל יום בשש בדיוק, ואז יכריזו עליו כנעדר. מצד שני, מישהו יכול להיתקל בזה בטעות, ואז… הא. לא היה לו מושג. הוא ישאיר אותה שם. כן, זה נראה הכי הגיוני.
בזמן שקרע את החבלים השרופים מעל פרקי ידיו ושחרר את הקשירה סביב העמוד התומך, וייס ניסה לא לחשוב על העיתונים. המשפחה של הבחור בטח תתהה לאן נעלם פתאום, וכשימצאו את הגופה בפתח המגרש בטח הסנסציה תתחיל שוב, כמו בפעם הקודמת ששקע במחשבות. הוא אסף את שיערו, שצבעו נטה לכתום, לזנב סוס מרושל, רק כדי שלא ידבק לפניו הרטובים מזיעה. לאחר מכן גרר את הגופה ושמט אותה בפתח המגרש, לפחות הפעם יהיה להם משהו לשרוף.
"זה כל כך מעצבן," מלמל לעצמו ונשף במורת רוח. "אם הוא לא היה מפסיק לצרוח לא הייתי צריך לסתום לו את הפה, ואז לא הייתי שוכח ממנו. בסוף עוד יתפסו אותי כאן…" קולו גווע. הוא תהה אם זה לא נורא עד כדי כך שיתפס. בעצם זה כן נורא. הם יתחילו לשאול שאלות ואז הם לא יפסיקו. ואז ישימו אותו במעצר על תקיפות ורצח ואם איכשהו יקרה מצב שיצא משם יעבירו אותו ממוסד למוסד והגלגל הזה בחיים לא יעצור והוא יצטער בכל רגע ורגע על שהעז לצאת משם כי במגרש היה לו כל כך הרבה יותר טוב ו – "סתום כבר!" הראש שלו כבר התחיל לכאוב. הוא מזמן לא חשב כל כך הרבה.
הוא טיפס בסולם החבלים עד שהגיע ללוח המתכת שחיבר בין המתקנים, נשכב עליו בפישוט איברים ובהה בפנים האדום של הגג הקטן. לאחר כמה דקות של עשיית כלום ושום דבר, מצא בעצמו את הכוחות להחליף את בגדיו הישנים והבלויים באלה החדשים שגנב. את החולצה, שלא היה ניתן לכנות עוד חולצה, החליף באחת שחורה עם הדפס גולגולת. את מעיל העור הישן בסווטשירט עשוי בד ובעל בטנת צמר מחממת – וטפח לעצמו על השכם על הבחירה הנבונה – ואת מכנסי הבד החתוכים עד הברך העיף לכל הרוחות ולבש במקומם ג'ינס שחור ארוך, שלא היה נוח כמו שנראה. הסוושירט היה גדול עליו בכמה מידות, ויחד עם גווניו הכחולים – ירוקים הצליח להסוות את גופו הכחוש נוסף על החום שאיפשר לו סוף סוף לישון באמת.
אחרי שהחליף את בגדיו, שוב לא ידע מה לעשות. הוא אמור היה כבר להתרגל לזה, אחרי שגרה של שלוש שנים כמעט, אבל כל פעם מחדש הופתע באיזו קלות הצליח לאבד עניין. "למה אני תמיד ישן ביום וער בלילה?" שאל את עצמו תוך התמקמות בשכיבה על קרקע המגרש המצופה גומי. "אני חייב להחזיר את השעון הביולוגי שלי לקדמותו," קבע.
בלילה לא היה מה לעשות, אפילו כשהשדות החליטו לצאת החוצה ולשחק איתו קצת.
"אנשים בקושי מסתובבים ברחובות. משעמם!" פרש את ידיו על קרקע המגרש, ממקד את מבטו בכוכבים ומדי פעם מעיף מבט לרחוב שמעבר לגדר. "אין כאן נפש חיה בשעה – " וייס הציץ לרגע בשעונו " – אחת לפנות בוקר." ולמה שתהיה? נו באמת, אידיוט, ולמה שתהיה?
לאחר שכנועים עצמיים רבים הצליח להירדם, אך התעורר כעבור שעה קלה למשמע סירנות ורחשים סטטיים שמקורם במכשירי קשר משטרתיים. זה היה קול שלא שמע כבר כמה חודשים טובים. הוא תהה מה קרה פתאום, ואיך מצאו את הגופה כל כך מוקדם.
"אולי הם כן שמעו אותו בסוף?" שאל את עצמו, עדיין מנומנם, אבל הוא לא ראה נפש חיה באותו זמן. האדם הזה, מי שלא יהיה, טוב במחבואים. "הוא בטח בפח. המלשנים אוהבים את הפחים." אבל לא היה לו כוח אפילו לסובב את הראש לצד הנכון.
***
במהלך טיולו הלילי הקבוע של טייסון בחיפוש אחר אוכל, הוא עבר במקרה ליד מגרש המוות. הוא גם היה ממשיך ללכת ומתרחק כמה שיותר מהר משם לולא שמע צרחות בוקעות ממקום כלשהו בכיוונו. הוא באמת חשב על מה שאמר לו דניאל, חשב ברצינות, אבל הכעס שלו על אביו כבר עבר את הגבול. הוא החליט שימשיך לשהות בחוץ, באותה סמטה שמצא לעצמו, עד שיבוא אליו בתחנונים, או לכל הפחות, עד שיהיה רעב מדי.
רגליו החלו גוררות אותו בניגוד לרצונו, מקרבות אותו אל גדר המתכת יותר ויותר, ועד מהרה הוא ראה את המראה המזוויע למול עיניו. הוא ראה אדם, קשור בחבלים לעמוד התומך של המגלשה, צורח מכאב. לפניו עמד עוד אדם, הוא היה בגבו אליו כך שלא יכל לראות את פניו, אך הוא הצליח לזהות רעמת שיער זהוב – כתמתם ומבנה גוף כחוש, של אדם שלא אכל ארוחה נורמלית כבר זמן רב.
אחרי בהיה ממושכת במראה טייסון קלט שהחבלים בוערים ושגופו של האדם הקשור מתחיל אט – אט להישרף. במהרה הוא גם ראה ניצנוץ קטן של מתכת בידו של האדם שעמד לפניו, סכין. לפני שהצליח להבין מה קורה, צרחת כאב וייסורים שיצאה מפיו של האדם הראשון פילחה את אוזנו והוא ראה משהו נופל לרצפה. מראהו היה מאורך מעט ומהמרחק בו נמצא יכל לראות שהוא גם מעוקם בצורה בלתי טבעית.
אצבע. המילה עלתה בראשו כמעט מיד, הוא כרת לו את האצבע.
טייסון המשיך לבהות במחזה במשך כמה דקות, מזועזע עד עמקי נשמתו מצד אחד, אך מבועת מכדי לזוז. הוא היה משותק מפחד. בשלב מסוים אותו אדם נראה כאילו שכח לחלוטין מקיומו של האיש הכבול. טייסון צפה בו מטה את ראשו אחורה בזווית מסוכנת ובגבו מתקמר יחד איתה לאחור גם כן. הוא נעץ את מבטו בשמיים ונשאר לעמוד כך זמן רב, עד שלפתע – וטייסון כמעט נפל לאחור מהפתאומיות – הוא הזדקף והחזיר את מבטו אל אותו בחור כבול. הצרחות הפסיקו. טייסון תהה אם אותו אדם מסכן מת סוף סוף, כי לא נראה כאילו האיש ההוא תכנן להשאיר אותו בחיים.
טייסון פתאום שם לב לריח החריכה שמילא את האוויר, אך לא היה מסוגל להביט. הוא הסיט את רעמתו הרטובה מזיעה לאחור והחל להתרחק בדממה, שומע את כתום השיער ממלמל לעצמו משהו לא מובן אך משתדל לאטום את אוזניו לקולו.
מבועת, מפוחד ומזועזע, טייסון התחיל לרוץ אל תחנת המשטרה הקרובה במטרה ליידע אותם במה שראה לפני דקות אחדות. הוא היה עד לרצח. גם אם אותו אחד לא תכנן זאת, וזה מה שטייסון הצליח איכשהו לקלוט מתגובתו המאוחרת, הוא עדיין… עשה כל מה שעשה שם. הוא היה כמעט בטוח שאיש בתחנה לא יקשיב למה שיש לנער בן שש עשרה להגיד, אבל היה חייב לנסות. "הוא מטורף… האיש הזה מטורף לגמרי." קולו רעד ללא שליטה, כשמלמל לעצמו את המילים כמו תקליט שבור.
הוא הגיע לתחנת המשטרה ופתח לרווחה את הדלת, לאחר שנאבק איתה כמה שניות, מסתנוור לרגע מהאור הפתאומי. מימינו עמדה אישה צעירה במדים כחולים ונראתה מבוהלת למדי, טייסון ניחש שזו אשמתו וניסה לחייך. היא נרתעה אחורנית לנוכח המעשה, גורמת לו לנשוף בחוסר סבלנות. הוא לא כאן כדי לחייך לאנשים, נזכר, נאנח בשקט וצועד פנימה בכל הביטחון שעוד נותר בו. "אני צריך לדבר עם האחראי פה." הוא ידע איך הוא בטח נראה, מוטרף לחלוטין. אירוני. הוא שוב הביט בבחורה הברונטית, היא הסתכלה עליו כאילו עוד רגע תגיש תלונה נגדו.
למען האמת, טייסון ראה בזה מעשה הגיוני למדי. הוא בעצמו פחד להסתכל על בבואתו בראי, פחד לחזות במבט שעל פניו. הפנים שלו בטח נראים כמו סיד, לבנים לגמרי. היה לו קר באיזור ההוא, כאילו מישהו ינק את כל הדם שאמור לזרום לשם.
"הוא לא פנוי כרגע, זה דחוף?" שאלה בקול מדוד. אם היא פחדה (והיא אכן פחדה) היא הסתירה את זה לא רע בכלל. אם היא יכולה, חשב לעצמו, גם אני, והחל לסגל לעצמו נשימות ארוכות, משחרר את האוויר בנשיפות איטיות. זה רק הסעיר אותו יותר.
לא. הוא לא היה מסוגל. המילים יצאו מפיו בשטף מבלי שהיתה לו שליטה עליהן. "תגידי לי את, אם ראית מישהו קושר אדם אחר לעץ ושורף את החבלים תוך שהוא כורת לו שתי אצבעות, היית חושבת שזה דחוף?" הוא ידע שנשמע מטורף לגמרי, אך הדחף היה גדול מדי, והוא כבר שם. אין לו מה להפסיד.
מבטה של הפקידה הפך מזועזע לגמרי וטייסון ראה איך הצבע אוזל מפניה ואת גלגלי השיניים בראשה מסתובבים בניסיון לעכל את המידע. היא בטח חושבת שהוא הוזה, ניחש. לכן הוא מאוד הופתע כשבמקום לגרש אותו היא טלטלה את ראשה, סידרה את חולצתה, שהיתה מסודרת ממילא, והזדקפה. "אני כבר אקרא לו," מלמלה ופנתה בצעדים מהירים למסדרון ארוך מלפניהם.
טייסון ניצל את הזמן לסרוק קצת את המקום, הוא מעולם לא היה בתחנת משטרה. הקירות נצבעו כחול כהה, חלק וללא רבב, והרצפה רוצפה אריחי קרמיקה לבנים מבריקים. על אחד הקירות נתלו תעודות הוקרה, ותגים שלא זיהה כיסו כמעט את כולו. דלפק הקבלה נמצא משמאל לכניסה והיה עשוי בטון בדוגמת עץ חומה כהה. מאחוריו ניצב פקיד אחר, מנמנם לו. טייסון כבר לא אהב את האיש הזה. הוא הסתובב על צירו והביט במסדרון נוסף שנמצא מימין לדלת הכניסה, שורת כיסאות מאיישת כל אחד מעבריו. בסוף המסדרון טייסון הבחין בדלת, שנראתה עשוית מתכת, ושיער ששם נמצאים העצורים.
"הוא ידבר איתך עכשיו." קולה של הפקידה הפתיע אותו מאחור והוא הסתובב אליה מיד.
הוא הספיק לעשות שני צעדים, לפני שנזכר שאינו יודע איפה אותו מפקד תחנה שוכן. "לאן ללכת?" שאל ולא הסווה את הדחיפות בקולו.
היא החוותה עם ידה לעבר המסדרון. "הדלת השניה מימן." הוא הודה לה ופנה לאותו כיוון שהלכה בו קודם לכן, מוצא את החדר ונוקש על דלתו. בכל זמן וסיטואציה אחרים טייסון לא היה מעז. הוא היה בולם את עצמו מול דלת האלומיניום הבהירה, נועץ בה מבט מלא חרדה לכמה שניות ואז נס על נפשו. אבל עכשיו? עכשיו הוא הרגיש את האדרנלין מפעפע בכל עורקי, ורידי ונימי גופו.
"יבוא!" שמע קול עבה קורא לו מבפנים וליבו קפץ בחזהו.
הוא פתח בזהירות את הדלת ונכנס לחדר הקטן. החלל היה ריק פרט לשולחן מלבני מעץ בהיר ושני כיסאות מתכת משני עבריו. נורת ליבון התנדנדה מעל השולחן, מפיצה אור צהבהב וחם – ניגוד מוחלט לנורות הפלורוסנט שקיבלו את פניו. "למה זה נראה כמו חדר חקירות?" שאל בבלבול. הוא היה בטוח שחדרו של הבוס הגדול יהיה קצת יותר… מזמין.
"מהסיבה הפשוטה שזה באמת חדר חקירות," השיב לו האדם לבוש השחורים, שישב על הכיסא מעברו השני של השולחן, והזדקף במושבו. טייסון לא הצליח לקלוט את תווי פניו בשל החושך החלקי ששרר במקום. "המשרד שלי נמצא בהמשך."
"ולמה אני נמצא בחדר חקירות? אני בסך הכל רוצה לדווח על רצח שראיתי." קולו רעד מעט. הוא לא עומד לחקור אותו עכשיו, נכון? זאת אומרת, טייסון היה שמח לתאר בפרוטרוט את כל מה שראה, למרות שרק מעצם המחשבה על כך בטנו געשה וגלי קור עברו בכל גופו. אבל, מה אם הוא יחשוב שזה היה הוא? הוא צפה במספיק סדרות בילוש כדי לדעת שהעדים הם החשודים הראשונים. הוא צפה במספיק סדרות בילוש כדי לדעת גם שלא ככה גובים עדות. או שכן? בכל הסדרות שצפה בהן היה משהו על טבעי, והעד הראשי תמיד מת בסוף.
הוא חייב להפסיק לצפות בסדרות בילוש.
"רצח, אמרת." האדם השעין את מרפקיו על השולחן ובידו סימן לטייסון להתקרב. "מה שמך?"
"טייסון לובוק." טייסון ניסה להשתלט על קולו הרועד והתיישב על הכיסא. הוא ומפקד התחנה בחנו אחד את השני באלף עיניים. משהתיישב יכל טייסון לראות את פניו של הדובר ביתר קלות. היה זה גבר, נראה בשלהי שנות הארבעים לחייו, תווי פניו היו חדים ולסתו בולטת. שיערו החום הקצר ועיניו הירוקות, שהביטו בו בעוצמה, שיוו לו מראה של רודף צדק, על פי דמיונו של טייסון לפחות. היה לו חיוך נעים שכזה והוא נראה מאוד רגוע בהתחשב במה שטייסון ציין לפני רגעים אחדים. או שטייסון היה לחוץ מדי. האווירה בחדר השרתה עליו רגיעה משונה עכשיו, אחרי הפאניקה הראשונית. "ביל קונור, מנהל התחנה. נעים להכיר אותך."
טייסון חשב שזה קצת אירוני בהתחשב בנסיבות, אך לא אמר דבר.
"אני מניח שזה דחוף, אם דריי נכנסה לחדרי כה נסערת." הוא היה רציני. "אמרת שאתה רוצה לדווח על רצח, מאיזה סוג? דקירה, ירייה, חנק, משהו אחר?"
"שריפה."
"מה זאת אומרת?" קולו של ביל היה מתון, אך אפשר היה לראות את הבלבול על פניו.
"ראיתי מישהו קושר בחור צעיר בחבלים לעמוד תמיכה של מגלשה ושורף אותו." טייסון שנא ללכת במעגלים, אז החליט לדבר ישר ולעניין. אם הוא ישאל אותו לגבי למה היה שם, ישיב גם על זה.
"איפה ראית את זה?" קונור המשיך בשאלותיו והרגש היחיד שטייסון הצליח לקלוט אצלו היה סקרנות.
"במגרש המשחקים, אתה יודע, 'מגרש השדים'."
"ולא עלה בדעתך שזה עשוי להיות שד?" הוא צוחק עליו? מאיפה הוא אמור לדעת איך נראה שד? טייסון רצה לומר זאת, אך במקום נשם עמוקות ונרגע.
"לא, הוא נראה אנושי לגמרי." טייסון החליט להשמיט את היציבה הלא שגרתית. הוא לא ידע למה. "חוץ מזה, הבנתי שהשדים מופיעים במגרש רק באמצע חודש, היום אנחנו רק בתחילתו." הרגיש צורך להוסיף. אולי זה יעזור במשהו.
"איך הוא נראה?" המנהל התעלם מהערתו ורשם משהו בפנקס לבן ששלף מכיס הז'קט שלו. טייסון קלט קמטים מתחילים לחרוץ את פניו כשהשפיל את מבטו וקרא מחדש את הכתוב, הוא נראה מרוכז יותר פתאום.
הוא נשען לאחור בכסא והזדקף מיד חזרה כשהבין שזה לא נוח. "אני לא יודע בדיוק, ראיתי אותו מאחורה, אבל הוא היה רזה מאוד והיציבה שלו הייתה עקומה. אה, הוא היה ג'ינג'י כזה, אבל זה נראה כאילו זה צבוע והצבע מתחיל לדהות. אני חושב שבמקור הוא בלונדיני." ניסה לשחזר את מה שראה.
"אני מבין…" המהמם השוטר ורשם עוד דבר בפנקסו. טייסון הסתקרן לראות את הכתוב, אך הסתפק בניחוש שהוא פשוט מתמצת את מה שאמר. לא שהיה יותר מדי מה לתמצת.
"מי שהיה קשור צעק. צרח. חזק מאוד. אני לא מבין איך לא שמעו את זה כאן, זה בקושי מאתיים מטר מפה." טייסון נזכר לפתע במראה האדם, בוהה בשמיים. "בשלב מסוים הוא נראה כאילו שכח לחלוטין שיש איתו מישהו שם. הוא עמד ובהה בשמיים, ואז נראה כאילו נזכר בו." ואז הוא נראה מאוד עצבני, כי האיש מת. זה נראה כאילו הוא לא תכנן שימות מלכתחילה, אבל טייסון חשב שעדיף לא לציין את הפרט הזה. בכל מקרה כל מה שאמר זה רק 'נראה ש…'.
המפקד הרים אליו את מבטו. "המקום ממוגן ומבודד לרעשים מבחוץ," הסביר. נראה היה לטייסון כאילו מה שסיפר לו זה עתה לא מרתיע אותו כלל, והוא שוב התעלם ממה שאמר, כאילו זה פרט שולי וחסר כל חשיבות.
ואולי זה היה, טייסון לא ידע מה עובר במוח של חוקרים.
בכל מקרה, כמו שזה נראה מר ביל עמד להתעלם מתלונתו. טייסון לא התכוון לתת לזה לקרות. הוא ידע מה ראה, ולמרות הבעתה, הוא רצה להבין. "אתה עומד לעשות משהו עם מה שסיפרתי לך הרגע?" שאל. "אני מתכוון, לשלוח אנשים לטפל בזה?" ניסה לקדם את השיחה, שנדמתה פתאום חסרת טעם.
"כמובן, כמובן. אבל לפי מה שהסברת, סביר להניח שהאיש כבר מת, לא?" שאל ולא נראה כאילו המקרה עורר בו זיק דאגה. הוא נשאר אדיש לכל, או לפחות שיווה לעצמו מראה כזה.
"זה מה שחשבתי…" מלמל לעצמו. הוא הזדקף בכיסאו והישיר מבט נחוש אל מנהל התחנה. "אבל אתם לא אמורים לעצור את מי שעשה את זה? רצתי כל הדרך עד הנה רק כדי שתגיד לי שלא תעשה עם זה כלום?" טייסון לא הבין, הם לא אמורים להתעלם ממה שאמר. לפחות שישלח מישהו לבדוק את זה. האדישות של האיש ההוא התחילה להרתיח אותו.
קריאתו כאילו סובבה קפיץ אצל קונור, והוא נעץ בו מבט המום. "כמובן שנשלח!" התגונן. "אבל זה יקח קצת זמן."
"כמה זמן?" שאל טייסון והביט בידו, מגלה שאין עליה שעון. הוא השאיר אותו בחדרו כשהלך, לפני שבוע.
השוטר הביט בשעונו. "עכשיו… חצות וחצי. בערך בעוד שעתיים יהיו כאן עוד אנשים חוץ משלושתינו, כך שבערך בשתיים לפנות בוקר נוכל לצאת לשם." הוא היה כל כך שאנן.
"אתה בכלל מאמין לי?" שאל ברוגז, הוא ידע שסיפורו נשמע מופרך לגמרי אבל התגובה של הקונור הזה הייתה כל כך אדישה שלא יכל עוד להתעלם. "ברוב הפעמים שמישהו מדווח על רצח, המשטרה מקפיצה את הכוחות."
וכמו שציפה, המנהל הגיב ברוגע, "אם אני מאמין לך? אני חייב להודות שלא. לא ממש." הוא התרווח בכיסא הנוח שלו, שחור ומרופד דמוי עור. "אתה יודע, סיפור כזה לא שומעים בכל יום. איך אני יכול לדעת שזה לא חלק ממשחק טיפשי שלך עם כמה חברים?"
"אתה חושב שהייתי יכול להמציא דבר כזה?" טייסון דחף את הכיסא לאחור והתרומם בתנופה, כמעט מפיל אותו. "בסדר, אז אני מבין שאין לי עוד מה לעשות כאן." טייסון הסתובב והתכוון לפתוח את הדלת כששמע את קולו של ביל קורא לו.
"מה עכשיו?" שאל בחוסר סבלנות. "אני לומד מחר."
"דבר ראשון, מחר זה יום ראשון. דבר שני, אני כן עומד לשלוח לשם כמה אנשים עם ניידת."
"ומתי זה יקרה?"
"כמו שאמרתי, בערך בשתיים לפנות בוקר."
"יופי. כשזה יקרה תקרא לי, אני גר על הספסל בסמטת רוז." הוא לא חיכה לתגובתו ויצא מהחדר.
"מה הוא אמר?" שאלה אותו הפקידה, שהבין ששמה דריי, בהתעניינות. מצד שני היא בחנה את אצבעותיה כאילו הן הדבר הכי מעניין באותו רגע, אז הוא לא היה בטוח.
"בשתיים לפנות בוקר הוא ישלח לשם מישהו." הודיע אוטומטית.
"תרצה אולי להישאר פה?" שאלה בנימוס, אך טייסון ראה על פניה שהיא מתפללת שיסרב.
"לא, תודה," הוא ענה על תקוותה בנימוס מעושה ויצא מתחנת המשטרה, ממשיך בהליכה ומנסה לחשוב על המקרה כמה שפחות. הוא חזר בדרך העקיפה, כדי שלא יעבור בטעות ליד המגרש ויאלץ לחזות במראה הנורא פעם נוספת.
***
שעתיים עברו מהר, טייסון שמע את קול הסירנה של ניידת המשטרה כשכבר כמעט הגיע לספסלו. הוא היה תשוש, אך בכל זאת פרץ בריצה בכיוון המגרש. סקרנות ובעתה גם יחד חילחלו לגופו ולא נתנו לו מנוח.
"ברצינות?" וייס התרוממם לעמידה והתקדם לעבר שער המגרש. "דווקא כשאני מנסה לישון?
תגובות (1)
סיפור מדהים