מגע היער- פרק 4
"אני זאסרן." האיש הצנום, העכברי, הציג את עצמו לשלושתם ללא גינונים מיותרים. היה לו שיער שחור דליל ועיניים שחורות, והבעת פניו הזכירה שועל מחילות מרוגז.
"אני היילי." דארן וונסה הציגו את עצמם גם, שניהם בחוסר חשק. ממש בכניסה למנהרה, הייתה פנייה רחבה שהובילה לאורוות של המושבה. האדמה באזור הזה הייתה יותר חומה מאשר שחורה, כנראה בגלל הקרבה לקרקע. היילי התקשתה להתיק את עיניה משערי העץ הכבדים שהיו הדבר היחיד שהפריד בינה לבין העולם שם בחוץ. היא ידעה שברגע שיייפתחו…
היא, וונסה, דארן, וזאסרן, פנו לעבר האורוות על מנת לקחת ארבעה סוסים. מארפר שלח מישהו כדי שיכין ארבעה סוסים שחורים נהדרים למענם, עם אוכף ורתמות ושקי אוכף מצוידים. כל אחד מהסוסים היה יצור יפהפה, פרוותם שחורה מבריקה וראשיהם מצליפים מצד לצד בחוסר סבלנות. שריריהם החזקים בלטו מבעד לעורם, נעים יחד איתם בחן.
היילי מיהרה אל אחד מהם, וגירדה את אפו. הסוס היה גבוה- היא הייתה צריכה למתוח את ידה מעלה בכדי להגיע אל אפו. הסוס הרכין את ראשו על מנת לזכות בליטופים. "אני אקרא לך פאליס. הסייסים כאן לא קוראים לכם הרי בשמות, וסוס ללא שם הוא וודאי סוס אומלל." החליטה. דארן צחק חרש מאחוריה בעודו מושך את עצמו אל גבו של הסוס שבחר. היילי הביטה באוכף. הוא היה גבוה בהרבה מכדי שתוכל להגיע אליו. היא קפצה ונאחזה בקצהו של האוכף, ואז הטילה את עצמה על גבו של הסוס, והתיישבה על האוכף בהבעת ניצחון, שנעלמה עד מהרה לנוכח פרצי הצחוק שבקעו מפיותיהם של וונסה ודארן. זאסרן נראה משועמם. היילי הזעיפה את פניה. "כיצד ציפיתם שאעלה?" היא שאלה. הם לא השיבו, רק צחקו. "האם אתם מצפים שנצא עוד היום או שאתם מתכננים להישאר כאן לנצח?" התפרץ לפתע זאסרן, והצחוק גווע. הוא הפנה את סוסו, ורכב עד שעצר מול השערים הנפתחים באיטיות, והשלושה בעקבותיו. השומרים האחראים על פתיחת השערים עבדו ביעילות ובשקט, מבלי לשים ליבם אל הארבעה.
התרגשות אחזה בהיילי בעודה מביטה בשערים ההולכים ונפתחים, וסדק של אור פורץ מביניהם, יחד עם פתיתים צמריריים, לבנים מוזרים. היילי הבינה לפתע שאלו פתיתי שלג. אז ככה הם נראים- כל כך שונים מהצורה בה ראתה אותם בדמיונה.
פס האור הדקיק הלך והתרחב, והחל מאיר את המנהרה באור לבנבן חיוור, שונה לחלוטין מהאור הצהוב העולץ של הלפידים. היילי צמצמה את עיניה בלב דוהר אל מול המחזה שנגלה למול עיניה.
כאשר נפתחו השערים, נגלה מולה העולם שם בחוץ. הדבר הראשו ןשהבחינה בו, היה הלובן. הכול היה לבן- החל מהסלעים המשוננים משני צדי הפתח, חלקם גדולים יותר מכל דבר שראתה, גדולים מכדי שתוכל לתארם במילים. הכול היה מכוסה שמיכה לבנה קטיפתית של שלג. והשמיים- בכל דמיונותיה היא לא ראתה אותם אפורים. בכל צבע אחר היא ראתה אותם, מכחול ועד כתום. אבל כאשר נגלו לעיניה השמיים האפורים, היא לא הייתה מוכנה לזה. ולמרות זאת, התחושה הייתה מדהימה- של העומק, של האינסופיות- השמיים נראו כל כך עצומים, כל כך משוחררים, רחוקים. היא התרגלה לחיות כל חייה תחת תקרה, שאף שבמקומות מסוימים במנהרות הייתה גבוהה כל כך שלא יכולת לראותה גם לו היית מאמץ את עיניך בחיפוש אחריה, הייתה קיימת. וכעת, משנעלמה מעיניה, במקום מסוים עדיין מעליה, שומרת ומגוננת, וממקום מסוים נעלמת לחלוטין, היילי חשה כל כך קטנה לעומת העולם. פתית שלג יחיד בתוך מרבד השלג האינסופי שנפרש מול עיניה. זאסרן כבר יצא מבעד לשערים, והאיץ בשלושתם ללא הרף לבוא בעקבותיו. שלושתם בהו בהלם בפלא שנגלה אל מול עיניהם, לא מסוגלים להתיק את מבטם. לבסוף זאסרן טפף לעברם על סוסו והצליף ומשך ברתמותיהם של כל אחד מהסוסים בכדי לזרז את רוכביהם, שניערו את ראשיהם כמקיצים מחלום ונעו אחריו כסהרוריים, בוהים לכל כיוון כמנסים לבלוע את העולם בעיניהם.
אפילו על הקור המקפיא והפתאומי היה מענג, חוויה חדשה וזרה לחלוטין. היילי התעטפה בגלימתה, אך לא יכלה שלא להנות מהרוח הקרה המנשבת על לחייה. היא מעולם לא חשה רוח אמיתית- כן היו משבי רוח שחדרו אל המושבה מבורות שנפערו בתקרה וסיפקו אוויר למנהרות, אך מעולם לא משבי רוח אמיתיים, חזקים.
מאחוריהם השערים נסגרו ברעש טריקה רם שגרם להם להסתובב ולהעיף מבט אחרון במושבה. ואז פנה מבטם להר בו הייתה חצובה מערכת המנהרות העצומה. גובהו של ההר היה עצום. אם היילי חשבה שהסלעים היו גדולים, הרי הם היו כאין וכאפס לעומת ההר, ממש כמו אבן חץ לעומת הסלעים הללו עצמם. זה לא היה הר יחיד, אלא רכס הרים, שורת הרים עצומים עם פסגות המגרדות את השמיים שהתמשכה עד אינסוף בכל כיוון. דלתות המושבה, שנראו לה עד כה גדולות, נראו כנקודה קטנה וחומה למרגלות הענקים הלבנים הללו.
שוב, זאסרן חסר הסבלנות האיץ בהם למהר. היילי החלה לשנוא את האיש. הם דהרו במקביל להרים, נשארים לצידם כציון דרך, ופתיתי השלג הקטנים והצמריריים מתערבלים סביבם.
הם רכבו קילומטרים רבים בנוף שכמעט לא השתנה. דארן וונסה רכבו זה לצידו של זה, קרובים ורחוקים בו זמנית.
כאשר הביטה היילי לאחור, היא לא הייתה מסוגלת עוד להצביע על מיקום המושבה, ורק חוש הכיוון ותחושת הזמן העניקו לה את הידע היכן היה ממוקם הפתח למושבה ביחס לה עצמה.
ככל שהתקדמו, הכלה הרוח וחלשה, עד שבשלב מסוים בדרך לא הייתה יותר ממשב עדין שליטף את עורם. גם השלג כבר לא ירד, והיילי הבחינה ששכבת השלג הלכה ונהייתה דקה עם כל מטר שעברו. כאשר הפנתה את מבטה קדימה, היא יכולה הייתה לראות במרחק לא רב קרקע נקייה כמעט משלג, צבעה אפור חום כהה. ההרים לצידם הלכו כבר לא התנשאו אל השמיים- הם היו עצומים עדיין, אך כעת היו קטנים בהרבה מההרים לצידם הלכו לפני זמן מה. בהמשך הדרך, הרחק לפניהם, היילי לא ראתה כלל הרים.
כאשר הגיעו לאזור הנקי משלג, פרסות סוסיהם נוקשות על הקרקע הכהה, ראתה היילי שמולם הייתה סלולה דרך של אפר דחוס, בהיר משאר האדמה סביבו. הדרך נמשכה כנראה קילומטרים רבים בכיוון ממנו הגיעו, אך השלג הסתיר אותה היטב. היילי תהתה כיצד נסללה מתחת לכל השלג, ואיך ידע זאסרן שהיא קיימת- כי כעת היה ברור כי לאורך כל הדרך שעברו עד כה הם הלכו לאורכה.
גוונם האפור של השמיים הלך וכהה, והתקרב יותר לשחור, שחור עמוק, לא כמו החשיכה שבמנהרות- שחור שנראה כמכיל בתוכו עולם שלם שמחכה שיגלו אותו, עולם שלא נגמר ולא מתחיל, אלא רק נמצא שם, הרחק מעל.
כאשר כהו השמיים לחלוטין, וצבעם היה שחור כזפת, בלם זאסרן את סוסו וסימן לאחרים לעשות כן גם הם בקריאה רמה. הוא ירד מסוסו, שלף מתיקו מוט עץ ונעצו באדמה הרכה מעט, ואליו הוא קשר את הסוסים, לאחר שנעץ את המוט בעומק, כדי שלא יוכלו לברוח- אף שהם לא נראו הלהוטים להימלט, הם נראו יותר ישנוניים ועייפים לאחר היום הארוך שעבר עליהם.
לאחר מכן זאסרן הוציא מתיק האוכף של סוסו חומרי בעירה ואבני אש, כיוון שבסביבתם לא היה כל דבר שיוכלו ללקט בכדי להבעירו, ואם לא ידליקו אש סביר להניח שיקפאו למוות בקור ששרר באזור. הם אומנם התרחקו מהשממה הקפואה והמושלגת של המושבה, אך הם עדיין לא התרחקו דיו כדי שיהיה חם.
כשהמדורה דלקה, מפיצה סביבה אור צהוב- כתמתם וחום, ישבו ארבעתם בהנאה סביב המדורה, נותנים לשריריהם מנוחה לאחר הרכיבה הארוכה. במושבה גידלו הרבה אנשים סוג מסוים של סוסים, סוסים נמוכים ומדובללים, שנועדו לרכיבה במנהרות- אך אף אחד מהם לא רכב עליהם לזמן ממושך, לבד לפעמים בהם אימנו אותם בקרב מעל גבו של סוס.
היילי חיטטה בתרמילה ומצאה בתוכו שורש מאכל, מאלו שהטבחים נותנים לאנשים היוצאים מהמושבה. וודאי וונסה הביאה אותו יחד עם מזון המסע והיא לא שמה לב. היא התקרבה אל פאליס וקירבה את השורש לפיו, והוא בתורו בלע את השורש באסירות תודה ובקול גריסה רם וחיכך את אפו במצחה ואז בידה, כמבקש עוד. היילי מצאה שורש נוסף בתיקה והעניקה אותו לסוס. "מה נוכל לעשות עם הסוסים?" היא שאלה. "אין כאן דבר שהם יוכלו לאכול."
זאסרן פסק לרגע מחלוקת מזון המסעות בצורה קצובה, והביט בה. "הסוסים? הם כבר עמדו בתנאים גרועים יותר, ויתמודדו יפה מאוד. והפסיקי להאכיל את הסוס באוכל שלך, טיפשה. אחר כך כשתרעבי והסוס ישבע את תתחרטי על כך." הוא שב לחלק את המזון והעביר לכל אחד את חלקו מהאוכל, והיילי העוותה את פניה בזעף לעברו. להם יש לחם ובשר וגבינה. לסוסים אין כלום. היא שלפה מהתיק ארבעה שורשים נוספים כשזאסרן לא שם לב וחילקה אותם לסוסים המרוצים. בתיק לא נשארו שורשים רבים, אבל לפחות הסוסים לא ימותו ברעב.
בעודם אוכלים, שירטט זאסרן מפה על הקרקע בעזרת אצבעו. קו משונן היה ההרים, לדבריו, וקו ישר כמעט במקביל לקו המשונן היה הדרך שעברו. במרחק מה מהנקודה הגדולה, שאותה תיאר כמקום בו עצרו, הוא צייר קו מפותל. "זה הגבול בינינו לבין סטאון. יהיה קשה לעבור אותו, כיוון שהחיילים הסטאונים מפטרלים שם בקביעות." נקודה נוספת קרוב לקו הייתה העיר אליה לטענתו נלקחו סטנלי ומאת הלוחמים האחרים. הוא קרא לעיר איין- סאט, ואמר שמדובר בעיר צבאית, שבעיתות מלחמה הייתה מפונה מתושביה והופכת למבצר של הצבא הסטאוני.
"ואיך בשם סאנואם נחלץ אותם משם? אני בטוחה שיש שם הגנות כבדות." שאלה היילי בפקפוק.
"כשנגיע לשם כבר נמצא דרך" אמר דארן, ושילב את ידיו מאחורי ראשו. "אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך לישון." הוא נשכב על צידו, ותוך דקות החל לנחור. גם זאסרן נרדם בשקט, בלי שהיילי או וונסה הבחינו בו. "אני לא בטוחה שאצליח לישון עם הנחירות שלו. כבר שמעתי מפולות סלעים שקטות יותר." אמרה היילי, ובעטה בחיבה בזרועו של דארן.
"אני מניחה שמתרגלים לזה" אמרה וונסה וגיחכה. "כלתו העתידית תיאלץ להתרגל." היילי זקפה גבה. "כלה לעתיד? הוא לא סיפר לי שום דבר בנושא."
וונסה משכה בכתפיה. "לא זה מה שאמרתי. הוא לא מצא אחת- או, נכון יותר, לא חיפש. אבל אני תוהה…" המשך המשפט נעלם בעודה בוהה באש, אבל הוא היה ברור כאילו אמרה אותו בקול.
"את צריכה לשכנע אותו." אמרה היילי בחיוך. המידע לא היה חדש לה. היא ראתה את המבטים שנתנה וונסה בדארן. כמעט היה אפשר לשמוע את הניצוצות שעלו ממבטיה.
"תוכלי לדבר איתו? לך הוא יקשיב." וונסה תפסה את ידה בתחינה.
"דברי איתו את. לי הוא יקשיב, אבל אם את תדברי איתו הוא גם יעשה משהו בנוגע לכך." היא פיהקה. "אני יודעת שהוא ירצה. ראיתי את זה במבטים שאתם מחליפים. זה ברור לי כמו שאני יודעת שהמנהרות הן מתחת לאדמה." וונסה מצמצה. "את בטוחה בזה?"
"אני מכירה אותו. וודאי שאני בטוחה. בעוד כמה שנים תוכלו שניכם להקים יופי של משפחה." דארן היה בן שמונה עשרה, וונסה בת ארבע עשרה. זה נחשב להבדל גילאים זעיר במושבה, ובעוד שנים ספורות שניהם יהיו בוגרים מספיק כדי להקים משפחה. בקרב בנות המושבה האחרות, לא מיתומי המושבה, דארן לא היה מוצא לו בת זוג- יתומים נחשבים במושבה כסימן למזל רע, מישהו להאשים כאשר סופה מחריבה את שיירתו של סוחר וכשמפולת סלעים חוסמת מעבר מרכזי במנהרות. אנשים לא מראים את זה בהתנהגותם, אבל יש רתיעה מיתומי המושבה. אף אחד לא יקנה סחורה שייצר אחד מהם. בגלל זה הדרך היחידה בה יוכלו להועיל למושבה היא בתור לוחמים. כאשר ילד מאבד את הוריו, מעבירים אותו לאזור מגוריהם של יתומי המושבה, לאחר תקופה קצרצרה בה יוכל להתאבל על הוריו. אם ילד אינו מתאים ללחימה, אם הוא חלש מדי, פחדן מדי- הם ננטשים. נוטשים אותם מחוץ למושבה לבדם. היילי כבר ראתה את זה קורה.
בגלל זה היא שמחה כאשר ראתה את הניצוץ הקיים בין וונסה ודארן. אף אחד מהם לא היה מוצא לעצמו בן זוג מקרב נערי המושבה, והיא לא חיבבה במיוחד את יתומי המושבה האחרים. וונסה הייתה חברתה הטובה ביותר, ודארן היה בשבילה אח. היא לא יכלה למצוא מישהו טוב יותר, בשביל אף אחד מהם.
לפתע היא הבינה שהיא בוהה באש. "אני חושבת שאלך לישון. מישהי לא הניחה לי לישון כראוי בבוקר." וונסה צחקה, ונשכבה על הקרקע בעקבות היילי. שתיהן נרדמו תוך זמן קצר מאוד, והיילי שקעה לתוך חלום, בו היא עפה בשמיים אפורים בלתי נגמרים.
תגובות (0)