מגע היער -פרק 3

"לא, אין לכן די זמן, גבירותיי. מארפר שלח אותי כדי שאקרא לכן ואשוב אליו. בשם סאנואם, הוא יכול היה לעשות זאת בצורה הרבה פחות מסובכת." דארן נכנס לחדר, פוסע בעצלתיים למרכזו. הוא היה גבוה, הרבה יותר מהיילי ואפילו מוונסה. כתוצאה משנים רבות של לחימה היו לו שרירים מפותחים, והיילי לא יכולה הייתה שלא לחשוב שהוא נראה טוב עם שיערו השחור הפרוע והעיניים הכחולות הבהירות שלו. היא קיוותה שיום אחד הוא ימצא אישה טובה- בעוד שנים אחדות בלבד- כבר בגיל עשרים נחשבים גברים במושבה כבשלים להקמת משפחה, ודארן כבר ראה שמונה עשר חורפים. "אתן באות?" וונסה נעמדה לצידו של דארן, ואילו היילי נשארה במקומה, ושילבה את ידיה בהתרסה. "מארפר יכול ללכת לטארמות'. אני לא אבוא כשהוא קורא לי." דארן רטן. "לא הוא קורא לך, אלא אני."
"ובכל זאת, אתה נשלחת על ידי מארפר."
דארן כבר החל לאבד את סבלנותו. נראה היה כי משהו בקריאתו של מארפר הלהיב אותו. "היילי, אני חושב שהוא ישלח אותנו לעשות משהו בשביל המושבה. בחוץ"
לפני שאמר דארן את המילה "בחוץ", התכוונה היילי להמשיך ולהתנגד למענה לקריאתו של סטנלי. אבל משהו במילה הזו, במחשבה על יציאה מהמנהרות…
היא מעולם לא יצאה מהמנהרות. כל חייה היו בין קירות אבן שחורים ותקרה. תמיד שמעה על השמיים מפי אנשים שונים שהלכו ושבו אל מחוץ למנהרות, אך מעולם לא חזתה בהם בעצמה. רק דמיונה נתן לה רקע על מראם של השמיים, והיא דמיינה אותם ככתומים, או סגולים, או כחולים- בעשרות צבעים. וזה כל מה שהיא הייתה יכולה לראות- מעולם לא התירו לה לצאת החוצה.
ועכשיו…
"אני אבוא… אבל אם אתה טועה, ומארפר לא באמת מתכנן לשלחנו אל מחוץ למושבה, אתם יכולים ללכת ל-" וונסה קפצה ומשכה בזרועה, ושתיהן הלכו בעקבות דארן, שכבר יצא מהחדר.
הם התרגשו, שניהם. היילי ראתה זאת בבירור מכל תנועה שלהם. אף שמדובר היה בהשערה בלבד, הם הסתפקו בזה, שומרים על האפשרות הזו ככלבים השומרים על עצם יקרה שמצאו בעמל רב.
"מה גורם לך לחשוב שאנחנו עומדים להישלח אל מחוץ למושבה?" שאלה היילי את דארן כשעברו כבר יותר ממחצית הדרך, גומאים את אבני רצפת המנהרות בצעדים ארוכים, נמהרים. דארן היסס לרגע, כמנסה לבחון את נכונות דבריו לפני שיענה לה. "משהו שמארפר אמר, כשזימן אותי אליו. 'וודאו שנשקיכם חדים ומשוחים בתמיסת קור. עוד תזדקקו להם'.הוא לא אמר את זה כעצה סתמית, אני בטוח בזה." עם כל מילה שיצאה מפיו של דארן הוא נשמע בטוח יותר בדבריו, אבל היילי הייתה פחות בטוחה. היא לא חשבה שדארן משקר, היא בטחה בו יותר מאח- אבל משהו נשמע לה לא נכון בכל הסיפור. האפשרות שהיא תצא אל החוץ, אל העולם- ועוד ברשות- כל זה היה יותר מדי, ופתאומי מדי מכדי להיות נכון.
"היילי." וונסה עצרה אותה במשיכה בגב בגדה רגעים ספורים לפני שהלכה היישר לתוך קיר. "הסתכלי לאן את הולכת." היא נזפה.
דקות ספורות לאחר מכן הם כבר פסעו מבעד לדלתות הכהות המגולפות שהיו פתוחות עתה לרווחה והיתמרו מעליהם כזוג נציבי סלע עצומים, ונעמדו במעין ביישנות ממש בפתחו של החדר המפואר. שום דבר לא השתנה בחדר בזמן הקצר שעבר מאז הובאה אליו- זה מה שחשבה היילי במבט ראשון. מבט שני הבהיר לה שטעות בידה- על השולחן, עליו הייתה פרושה רק מפה בפעם הקודמת בה ביקרה בחדר, היו כעת מפוזרים כמה דפים, כמה מהם מקומטים ופגועים ואחרים חלקים. לאחר מבט קצר היא עברה לסקור את שאר החדר- מהדפים היא לא תסיק הרבה. היא לא ידעה לקרוא. אבל לבד להם לא היה כל שינוי בחדר.
מארפר לא ישב אל השולחן, כפי שישב לפני זמן קצר, אלא פסע ברחבי החדר הלוך ושוב, ידיו שלובות מאחורי גבו ומבטו מוטרד ומהורהר בו זמנית. כאשר הם נכנסו, הוא עצר מהליכתו העצבנית ברחבי החדר ונעמד, מביט בהם. "תודה לך, דארן. הישאר בבקשה." מארפר אפילו לא שלח מבט מרושע אל היילי כאשר סקר את שלושתם- מכך היא הסיקה שהסיבה שהוא קרא להם לשם רצינית בהרבה משחשבה. משהו כאן לא בסדר.
לבסוף מארפר התיישב באנחה בכסאו. "קראתי לשלושתכם מסיבה מסוימת. שמים שחורים, סאנואם יודע שאם הייתיה ברירה אחרת…" הוא העביר יד בשיערו בעצבנות, ואז חטף מעל השולחן אחד מהדפים- המקומט ביותר מביניהם. היה ברור שמסע ארוך עליו, כי הוא סבל מפגעי דרך רבים. את הנייר הוא הושיט לדארן, שהחל לקרוא. ככל שהתקדם בקריאת הדף הלכה הבעתו ונעשתה בלתי מפוענחת, משונה. כשגמר לקרוא הושיט למארפר את המסמך בפנים חתומים. "מה בשם סאנואם אתה רוצה שאנחנו נעשה בנוגע לזה?" היילי וונסה החליפו מבטים תמהים.
"אתן יודעות לקרוא?" שאל מארפר בנוקשות, מחזיק את הדף בידו כאילו לא בטוח אם להשיבו למקומו על השולחן או להעבירו לוונסה והיילי. היילי הנידה בראשה לשלילה באותו זמן בו וונסה הנידה לאות הן, ומארפר השיב את המסמך למקומו על השולחן. "יהיה מהיר בהרבה להסביר מאשר לקרוא." הוא העביר שוב את ידו בשיערו בתנועה עצבנית. "לפני זמן מה יצאו רוב הגברים שמסוגלים להילחם מהמושבה… למטרות מסוימות." היילי נעצה בו מבט זועם. היא רצתה לדעת את הסיפור כולו, לא שבבים שהוא מצא לנכון להפריש מהסיפור. הוא קלט את מבטה, השיב מבט נוקב משלו, ופירט. "מתחוללת למעלה מלחמה. הם הלכו להילחם, כדי שהמושבות לא ייכבשו. בסופו של דבר, אם הצד בו בחרנו יפסיד במלחמה, יש לנו הרבה להפסיד. האם ברור לכם כעת לאן הם הלכו?" היילי הנהנה. "אבל זה לא מסביר למה קראת לנו הנה." אמרה וונסה ברוגז. מארפר שלח גם בה מבט נוקב, והיא התכווצה תחתיו, לא מורגלת במבטים מסוג זה.
"אם הייתן נותנות לי להמשיך את דבריי, שתיכן, הייתן יודעות." הוא נשם נשימה עמוקה. "סנולט גם יצא, מתוקף תפקידו כראש המושבה. הוא ועוד כמאה לוחמים, הם היוו יחידה בודדת מבין הצבא, והוא יצא איתם לסייר. הסיור שלהם נתקל בקבוצה גדולה פי כמה של לוחמים סטאונים- מסטאון, ממלכה בצד היריב לנו במלחמה," הוא אמר, מוודא שכל הנוכחים עוקבים אחר הסיפור. הם הנהנו ללא מילים, והוא המשיך. "אני לא יודע להיכן הם לקחו אותם. אחד מהם הצליח להימלט והוא רץ כל עוד נפשו בו לכאן, והביא איתו כמה דברים. ניירות." מהצורה בה אמר ניירות היה ברור להיילי שלא מדובר בניירות פשוטים. "מתואר שם היכן הם נלכדו. אני רוצה שתלכו לשם, כלוחמים הטובים ביותר שנותרו כאן כעת, יחד עם עוד מישהו, ותשחררו את סנולט. אם אתם מצליחים לשחרר אנשים נוספים, מה טוב- אבל בשם סאנואם, שחררו את סנולט.בשעות מלחמה לא די באדם יחיד שיעמוד בראש המושבה, ואיני בוטח באף אחד דיו בכדי למנותו לסגני. עדיף שאשאר סגנו של סנולט מאשר שאמנה תחתיי אחד מהאספסוף חסר הניסיון שיש כעת במושבה." את המשפט האחרון הוא אמר לעצמו יותר מאשר לשלושת הנערים שעמדו מולו.
כעת היילי הבינה. זה נכון. הם באמת נשלחים החוצה, אל העולם שם בחוץ. היא הרגישה את ליבה מאיץ בהתרגשות. "אם כך, עלינו לצאת ולחלץ את סנולט. אבל אמרת שאדם נוסף יתלווה אלינו במסע הזה. מיהו?" היא שאלה, וחככה את ידיה.
"איני חושב שאתם מכירים אותו, אבל לא יכולתי לשלוח אתכם, שלושה נערים צעירים, ללא ליווי של אדם מבוגר אחד לפחות, וודאי שלא למשימה שכזו. אתם וודאי מבינים. זה הבחור שהצליח לחמוק מהסטאונים, קוראים לו זאסרן." אמר מארפר בהיסח הדעת, ואז הוסיף: "לכו והכינו את עצמכם למסע. הכינו את הנשקים שלכם ותיק מסעות. קחו איתכם תמיסת קור, כדי שהלהבים לא יתבקעו בקור שם למעלה. פגשו את זאסרן בכניסה למושבה בעוד שעה." הוא שילח אותם מעליו בהנפת יד, אך אז הרים את עיניו והן נפגשו באלו של היילי. "זכרי, ילדה- השישי. אם תתני לי איזו שהיא סיבה להגיע לשביעי… במו ידיי אדאג שלא תשובי מהמסע הזה." שניהם החליפו מבטים ארסיים, היריבות שנשכחה לזמן מה מחלחלת במהירות, ואז היילי נפנתה ויצאה מבעד לפתח, חולפת על פני דלת העץ הכהה ומצטרפת לדארן וונסה.

היילי זרקה לתוך תיק העור שלרגליה שמיכה בעודה מחכה לוונסה שתשוב מהמטבחים עם מזון מסעות. לה עצמה היה אסור להתקרב למטבחים, כך שכל שהיא יכלה לעשות היה לחכות. למותניה היא חגרה את החרבות התואמות שלה, אלו שבהן נהגה להילחם, יחד עם עוד כמה סכינים, ועל כתפה היא תלתה את הקשת ואשפת חצים. גם במגפה היא טמנה סכין. היא לבשה מעל למכנסי העור וחולצת הצמר שלה גלימת צמר חמה, כדי שלא תקפא מחוץ למנהרות. בעודה מחכה לשובה של וונסה, היא שלפה שלוש מהסכינים והחלה להשלכן באוויר ולתפוס, מלהטטת עם הלהבים הקטלניים המעופפים. כאשר וונסה שבה עם בשר מיובש, לחם וגושי גבינה, היא חטפה באוויר אחד מהסכינים. היילי תפסה את שנ יהאחרים בזעף, וחטפה את השלישי מידה של וונסה. "נחמד מצידך להרוס את הלהטוט," רטנה בעודה חוגרת אותן שוב. וונסה צחקה. "את עלולה לפצוע את עצמך, את יודעת." היילי משכה בכתפיה. "אם זה לא הפריע להם לתת לי לשחק בסכינים כשגילי לא עלה על חודש, אני לא רואה למה שהדבר יפריע למישהו עכשיו." לרוחב כף ידה הימנית הייתה מתוחה צלקת ישנה שתוכיח את דבריה. "אני מניחה שאת צודקת. אבל בכל זאת, היזהרי." לאחר שארזו שתיהן את מזון המסעות הן הטילו את התיקים על גבן ויצאו מהחדר. לצד המנהרה שהובילה לחדרי הבנים באזור יתומי המושבה, דארן חיכה להן. למותנו היה חגור גרזן עם להב עגול, בצורת חצי סהר, וגם לכתפו הייתה תלויה קשת.
בלי מילים, פנו שלושתם יחד לכיוון האסור, לעבר היציאה מהמושבה.