מגע היער- פרק 2

המסדרון המואר שהוביל לחדרם של סנולט ומארפר היה ריק לחלוטין מלבד הנער השומר, כיוון שהיה מנהרה ישרה המובילה למקום אחד בלבד- לחדר ממנו היילי יצאה. כך שאם לא היה חדר זה המקום אליו מועדות פניך, אין כל סיבה לפנות למסדרון הזה. היא ידעה שכאשר תצא אל המנהרות הראשיות יותר, יהיו שם הרבה יותר אנשים מאשר כאן. היא שקלה לפרום את הצמה הארוכה בה היה נתון שעה ולפזרו כך שיסתיר את אוזנה, אבל אז שללה את הרעיון. היא לא תוכל להסתיר את העגיל השישי לאורך זמן רב. בסוף זה יתגלה, כמו בכל אחת מחמש הפעמים הקודמות.
המנהרות הראשיות הן מנהרות מדהימות בעוביין, המרחק ממרכזן אל כל אחד מהקירות בצדדים הוא יותר משלושים מטרים במקומות בהם הן רחבות יותר. גם לאורך הקירות האלו היו סיתותים פשוטים, בדוגמאות מפותלות המסתבכות זו בזו ויוצרות ציורים מקסימים. לאורך כל המנהרות הראשיות היו מנהרות צרות יותר שהתפצלו מאלו הראשיות, פניות לאזורים השונים במושבה. המנהרות היו קיימות מאות שנים כבית לאנשי המושבה הזו, וניתן היה לראות זאת מהקירות המסותתים, עבודה של שנים רבות ואומנים רבים, וגם מדברים רבים אחרים- גרמי מדרגות המוליכים לאזורים העמוקים ביותר של המנהרות, פסלי מנהיגים מימים עברו המפוסלים אל תוך הקירות ביד אומן ובדיוק מדהים במקומות שונים ומשונים.

כמו שחשבה היילי, המנהרות הראשיות היו הומות אדם- אם כי פחות משחשבה בתחילה. בעיקר נשים, ילדים, וגברים שאינם מסוגלים להילחם או שדרושים במושבה. היא לא ראתה אף אחד מהחיילים של המושבה.
בדרך כלל, הייתה עוצרת עשרות פעמים בדרכה לאזורי המגורים של יתומי המושבה- להחליף מילה עם אדם זה או אחר, לבחון את דוכניהם של האיכרים המגדלים שורשים באזור המיועד לכך במנהרות, לסקור את כלי הנשק שהציגו הנפחים ואת מרכולתם של הכורים לאורך קירות הדרכים הראשיות. אבל היום העדיפה למהר ולוותר על העצירות המיותרות.
לחלק גדול מהאנשים במושבה היה עגיל אחד, לחלקם אפילו שניים. מעטים היו האנשים שלא עשו דבר מה עליו זכו לקבל את חישוק הברזל הקטן באוזנם. אבל שישה ימשכו את תשומת ליבו של כל אחד מאנשי המושבות, ולהיילי לא היה כוח לתשומת לב. היא רצה, מזגזגת בין אנשים וממהרת בכיוון מחוז חפצה, מתעלמת מקולות המנהרות האהובים עליה כל כך בדרך כלל.
לבסוף הגיעה אל המנהרה הצרה שהובילה לאזור בו גרו והתאמנו יתומי המושבה. המנהרה לא הייתה מוארת כמו המנהרות אותן עזבה, אבל היא הייתה רגילה לחושך של המנהרות. היא שוטטה בכל זמן פנוי שהיה לה במנהרות, באזורים אליהם אף אחד אחר לא הגיע- אף אחד לא הכיר אותן כמוה, ידע להתכופף בחשכה המוחלטת בדיוק לפני מדף סלע זה או אחר או לקפץ מעל תהום עמוקה שקטעה את המשכו של שביל בלתי נראה כמעט. באזורים ההם לא היו לפידים שיגרשו את החושך. רק חשיכה סמיכה, כמעט מוצקה. אם הנחת את ידך מול פניך במקומות ההם, כל שהיו עיניך רואות היה שחור, שחור כמו הפחם בו משתמשים במטבחים לתנורים. לידך לא היית רואה זכר.
המנהרה הזו לא הייתה חשוכה עד כדי כך- אפילו לא מתקרבת לכך. כל כמה מטרים נראה אור הלפידים, הלהבות המרקדות מטילות צללים מתנועעים, אורות כתמתמים עליזים שיאירו את הדרך.
היילי הלכה בביטחון לאורך המנהרה מהאבן השחורה. כאן כבר לא היו הקירות מסותתים, אלא פשוט חצובים בסלע, קירות חלקים לחלוטין.
המנהרה לא הייתה ארוכה. לאחר מטרים ספורים היא התרחבה לחלל גדול יותר, כמעט חדר, שממנו שלוש מנהרות יצאו. אחת מהן לאזורי האימונים, ושתיים לאזורי השינה- בנים ובנות.
החלק הזה של המושבה היה קודר יותר. גם הלפידים בלהבותיהם האדמוניות לא הצליחו להפיג תחושה זו. ועם זאת, אלו שזה היה ביתם לא חשו בקדרות הזו. או שהתרגלו, או שלא השפיעו עליהם. היילי מעולם לא החליטה איזו מהאפשרות נכונה.
בעודה בוחרת במנהרה המובילה למגורי הבנות, המסומנת בחנית תלויה מעל הכניסה, היא העבירה את אצבעה על שורת העגילים על אוזנה. מארפר היה רציני כאשר אמר שעם השביעי לא יהיה דבר שיציל אותה. זה היה ידוע לכל אחד, כל ילד ידע שאם יגיע אי פעם לעגיל השביעי, לא יהיה לו עוד מקום במושבה. עצם המחשבה על להישאר לבד בקור מקפיא העצמות מחוץ למנהרות המושבה, בקור שמשמעו מוות בטוח, מספיקה כדי להרתיע כמעט כל ילד ממעשי שטות וכל מבוגר מקטטות שיכורים.
החדר בו היא גרה היה ממוקם ממש בקצה של המנהרה. היא נכנסה אליו, וזרקה את עצמה על המזרן בקצהו, בלי לשים לב כלל לשאר החדר.
החדר לא היה מפואר- קירותיו היו קירות שחורים חלקים פשוטים, לשניים מהם מוצמדים לפידים להפיג את אפלולית המנהרות. לאורך אחד הקירות נשענה תצוגה מרשימה של כלי נשק- חרבות, חניתות, קשתות, ועוד כמה סכינים וחצים מפוזרים לצידם. אף אחד מהכלים לא היה מפואר או מקושט, לבד לזוג חרבות תאומות שנשענו על הקיר בצמוד למיטתה של היילי. בחדר ניצבו שתי מיטות פשוטת- מזרנים עשויי בד גס חום שהוצבו על הרצפה.
היא לא הייתה לבד בחדר. היא הבינה זאת רק לאחר שחפץ צנח על פרצופה, קורע מהשלווה בה החלה לשקוע לפני ששקעה בשינה.
"איפה בשם סאנואם היית?" שאל קולה של וונסה. "בעוד כמה שעות יהיה עלינו ללכת ולהתחיל להתאמן. אני במקומך הייתי מעדיפה לישון בשעות האלו, במקום לרדוף אחרי הרפתקאות במנהרות."
היילי השליכה את הנעל שוונסה זרקה עליה, וקמה בנהמה על רגליה. "זו הייתה התוכנית, פחות או יותר, עד הרגע בו זרקת עליי נעל. אגב, הנעל הזו לא שייכת לי או לך- של מי היא?"
וונסה עמדה מולה. כמו תמיד, נאלצה היילי להרים את ראשה כדי להביט בפניה- אף שהבדל הגילאים בין שתיהן לא היה יותר משנה, וונסה הייתה גבוהה מהיילי בהרבה. לבד לזאת, הן היו דומות עד מאוד. לשתיהן היה שיער ועור בהירים מאוד, כמו לרוב אנשי המושבה החיים מתחת לפני הקרקע, הרק מאור השמש. לשתיהן היו עיניים כחולות- אף שעיניה של וונסה היו תכולות בהירות, ואילו עיניה של היילי כחולות כהות, כמעט לא טבעיות.
"זו הנעל של דארן, הוא שכח ל… היילי, הסתכלי אליי. ברגע זה." היילי גלגלה את עיניה אל התקרה. הנה זה בא.
"שמיים שחורים- הגעת לשישי!" היא קראה. בכל פעם בה היילי נענשה בעוד אחד מהעגילים, וונסה הגיבה כך. היילי חשבה שאין זה הוגן מצידה- הרי לה עצמה היו שניים, והיילי מעולם לא הקימה מהומה כאשר היא שבה עם עוד אחת מפיסות המתכת מבשרות הרעות.
"כן. הגעתי לשישי. אני אוכל לקבל את שעות השינה שדיברת עליהן קודם לכן או שכדאי שאנפנף להן לשלום?" היילי החלה להתהפך כדי להגיע לתנוחה הנוחה דיו לשינה, אבל וונסה לא נראתה כעומדת לוותר בכזו מהירות. "את יודעת מה יקרה אם תגיעי לשביעי. זה חוסר אחריות וטיפשות טהורה., זה מה שזה! סאנואם הגדול, אם הם יסלקו אותך מכאן…" לפתע היא לא נראתה כועסת כפי שנראתה רגעים ספורים קודם לכן. את ההבעה הזועמת החליפה הבעה של דאגה עייפה, והיא נאנחה. "תנהגי כרצונך, היילי. אני פשוט לא רוצה שזה יקרה." היא התיישבה על קצה מיטתה של היילי, מעלה עננה של אבק מנהרות בעשותה כן. "אני לא רוצה שהם יסלקו אותך מכאן." היילי התיישבה גם היא. היא העבירה את אצבעה על שורת העגילים שבאוזנה, כאילו מנסה לספור אותם, לוודא שזה נכון- שהיא באמת הגיעה לשישי מביניהם. אבל בכל פעם בה העבירה את אצבעה לאורכם, היא הרגישה אותו, יחד עם החמישה האחרים. היא הרגישה כל אחד מהם, ועוד אחד נוסף שנרקם ממבטה של וונסה בה. "אני מבטיחה שזה לא יקרה. האם את מרוצה עכשיו?" למרות שהיא תכננה להבטיח זאת בנימה צינית, יצאו המילים רכות, מבטיחות. משהו בה רצה שההבטחה הזו לוונסה תהיה אמיתית.
"מה עשית כאן כל הזמן הזה בו לא הייתי?" היא שאלה, לאחר דקות ספורות של שתיקה. וונסה התנערה, כאילו נשלפת ממחשבות עמוקות. "מה? הו, נכון. גילפתי קת חדשה לסכין שלי. הקודמת נשחקה לחלוטין, והיא מחליקה מהיד שלי." היא החלה לשלוף ממגפה את הסכין המדוברת. "אבל אני לא מרוצה ממני. האחיזה בה לא נוחה לי מספיק, ומעולם לא אהבתי את צורת הלהב. את רוצה אותה?" היא שלפה את הסכין וסובבה אותו בכף ידה, ואז הושיטה אותה להיילי כשהלהב מצביע כלפי מטה. היילי לקחה ממנה את הסכין ואמדה את משקלו, עוטפת את הקת באצבעות ידה השמאלית. "מפונקת." היא הפטירה לעבר וונסה. "הסכין הזו מעולה." וונסה גיחכה ומשכה בכתפה. "היא שלך." היילי השליכה את הסכין באוויר ותפסה את הלהב משני צידיו בשתי אצבעות, וקירבה את הסכין אליה כדי שתוכל לבחון את הקת המגולפת.
"זה יפהפה! בשם סאנואם, אני לעולם לא אבין אותך. איך את לא אוהבת את זה?" וונסה משכה בכתפיה בחיוך, והיילי בחנה לפרטים את הגילוף.
הקת הייתה עשויה עצם, ומגולפת בצורת כנפיים פרושות. כל נוצה גולפה לפרטי פרטים, והיילי חששה לרגע שאם לא תאחוז בסכין חזק מספיק היא תתעופף ותיעלם מן העין. כאשר אחזה בה, היא הרגישה כאילו היא מתאימה לידה בצורה מושלמת, כאילו גולפה במיוחד בשבילה. היא קשרה את הסיכן לחגורה התלויה למותניה, לצד שתי סכינים נוספות- אם כי אף אחת מהן לא גולפה באומנותיות כמו זו של וונסה.
"אני עדיין מקווה לזכות בשינה" אמרה היילי בקול רם, מעמידה פנים כמדברת אל חלל החדר. וונסה צחקה, והתרחקה לכיוון מיטתה שלה. "אולי גם אני אשן. בכל זאת, יש לנו די זמן-" דבריה דעכו כאשר היא הבחינה בראש המציץ מבעד לפתח החדר.