מגע היער- פרק 1

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נאלצה היילי לברוח בריצה לאורך המנהרות המפותלות, מנסה לחמוק מרודפיה. גם לא הפעם השנייה, ואפילו לא השלישית. אם לדייק, מדובר היה כבר כמעט בהרגל.
היא שעטה במורד המנהרה, רגליה היחפות מכות על האבן השחורה והלחה מעט. מדי פעם פנתה בחדות לעבר מנהרה צדדית וצרה, שהתפצלה מהמנהרה בה רצה, והעיפה מבט לאחור, אל עבר רודפיה העיקשים. תוך כדי ריצה, היא לא יכולה הייתה להימנע מצחקוק או שניים- בעיקר כאשר זכתה להצצה חטופה בריצתם המשונה של הגברים שרצו אחריה, זועמים. הריצה המשונה הייתה אחת התוצאות המשעשעות של מעשיה- אבל אם ישיגו אותה, רצים מוזר או לא, היא תגיע לאחת התוצאות הפחות משעשעות של המעשה.

אותו יום במושבה לא היה שונה מאחרים, לא במיוחד. אפילו מזג האוויר לא היה שונה מתחת לפני האדמה, אף שמעל לה היה מדובר בתחילת החורף, הזמן בו מתחיל האוויר להתקרר והרוחות מביאות איתן משבים מקפיאים ועננים בסקאלת גוונים מרהיבה הנעה בין לבן לשחור. במנהרות הכול היה שחור, אפילו לאור הלפידים- אבל בשביל תושביהן של המנהרות היה זה צבע הבית.
והיילי הכירה את הבית הזה טוב יותר מכל אחד במושבה כמעט- וטוב שכך, אחרת לא הייתה מצליחה לחמוק מהגברים הרצים אחריה בצעדי ברווז מתנודדים.
או לפחות, היא חשבה שהיא מצליחה לחמוק מהם. בהמשך המנהרה, ישר מולה, הצטמצם המעבר לכדי חור קטן שקוטרו פחות ממטר, וגובהו כמטר אחד מעל הקרקע. גבוה מדי בשבילה כדי לצעוד מבעדו כאילו היה מכשול פשוט. בלי להאט, היילי העיפה מבט אל מאחורי כתפה וניסתה לשמוע את קולותיהם של רודפיה, ואז שבה להתמקד במשימה שמולה- המעבר במנהרה הזו. היא הכירה את המעבר הזה, והיה לה ניסיון בהשתחלות מבעד לו. בעודה רצה, היא זינקה והתכופפה, עוברת מבעד לחור ונוחתת על רגליה בצדו השני של הקיר. היא ניקתה את בגדיה מאבק, צחקה, והמשיכה בריצתה, שולחת ללא הרף מבטים לאחור. ובעודה מביטה אחורה, רצה אל המנהרה הפתוחה-כך חשבה- שלפניה, היא נהדפה לפתע לאחור, נזרקת בכוח ממה שהרגיש ככרית עצומה שחסמה את דרכה- והתברר ככרסו של גבר גדל מימדים, שלפי עמידתו היה ברור שהוא אחד מחסרי המזל שהיו הקורבנות של מעשיה.
עוד לפני שהספיקה לצנוח על ישבנה, תפס אותה בעל הכרס בעורפה, כמו שמרימים חתלתול- או נערים סוררים במושבות, והחזיק אותה כשרגליה מיטלטלות חצי מטר מעל הקרקע.
"מה בשם סאנואם את חושבת שאת עושה?! מזה את לא עומדת להתחמק בלי עונש! כן, ואז הם יראו איזה מטרד את באמת, אפילו סנולט הזה, שאיכשהו מעריץ אותך כאילו את הבת המזורגגת שלו בכבודה ובעצמה! ממה שאני רואה, עוד כמה פעמים כאלו ואפילו סאנואם לא יציל אותך מלעוף מכאן לכל הרוחות!" עם כל מילה שיצאה מפיו, יחד עם נתזי רוק רוטטים, הוא טילטל אותה, כמו מנסה להדגיש את הכעס בדבריו. היילי, לעומת זאת, לא נראתה נרגשת במיוחד- היא יותר זעמה על כך שהחזיק אותה בעורפה, כמו שמרימים הילדים במושבה את שועלי הסלע שלהם.
"תעני לי, חתיכת טחב מלוכלכת שכמוך!" הוא ירק בפניה. היא משכה בכתפיה, וניגבה בגב ידה את נתזי הרוק הדוחים למדי מלחייה. "מה אתה רוצה שאענה? אתה צועק עליי, אז אני נותנת לך את ההנאה בכך. תראה איזה אדם טוב אני, ואיך אתה מתייחס אליי." היא העלתה על פניה הבעה של תמימות- הבעה שמוליכה שולל רק את אלו שלא מכירים אותה בדרך כלל. ואת האיש הזה, היא בהחלט לא הוליכה שולל. "אדם טוב?! אני נשבע שאני עצמי אזרוק אותך לשועלי הסלע! סאנואם היקר, מה עשיתי שזה מגיע לי?" את המשפט האחרון הוא מלמל בזעף לעצמו, בעודו מתחיל לדדות, גם הוא בצעדים המזכירים את הליכתו של הברווז הממוצע- תודות להיילי, לעבר חדריהם של ראש המושבה, סנולט, וסגנו- מארפר. היילי קיוותה שסנולט יהיה זה שאליו יביא אותה האיש עם הכרס, ולא מארפר. מארפר שנא אותה יותר מכל אדם אחר שהכירה- ובניגוד לאנשים האחרים ששנאו אותה, היא אפילו לא ידעה למה.
הם הרחיקו במנהרות, היא ידעה זאת- ייקח זמן עד שיגיעו אל החדרים. מספיק זמן כדי שגם הגברים האחרים ימצאו אותה ויירקו גם הם בפניה בכעס, ממש כמו בהמות רכיבה רעבות. כמה נפלא, היא חשבה לעצמה בזעף, ואז רטנה בתגובה לטלטול שהעניק לה מר כרס.

ככל שהתקרבו שניהם אל המנהרות המרכזיות, מתרחקים מהמנהרות חסרות השימוש כמעט, קירות המנהרות הלכו והתרחבו, והפכו מסותתות וחלקות, וחלקן אפילו מעוטרות בדוגמאות שונות. הלפידים הלכו ונעשו שכיחים יותר- לא לפיד אחד שהטיל שלולית אור זעירה בכל עשה מטרים, אלא לפיד כל מטר, משני צידיה של מהנהרה, צובע את הקירות בצבע כתום כמו הלהבה כמעט. עכשי ואנשים חלפו על פניהם, חלקם טרודים בענייני היומיום מכדי להעניק להם מתשומת ליבם, ואילו אחרים מביטים בצמד המוזר, הגבר גדל הגוף בהליכתו המוזרה הנושא ילדה קטנה מעורפה כחתלתול. היילי הוציאה לשון לעוברים ושבים, בעיקר לילדים, וצחקה כאשר הוציאו את לשונם בחזרה, ואילו מר כרס נראה זועף יותר ויותר, ככל שיותר אנשים נקרו בדרכם. חבריו עדיין לא מצאו אותם, והוא לא נהנה להיות היחיד שמובך בגלל הליכתו המוזרה.
לבסוף הגיעו שניהם אל דלת חדרם של סנולט ומארפר. הדלת הייתה בנויה מעץ כהה, כמעט בצבע השחור של קירות המנהרה, ומגולפת ביד אומן. הגילופים הראו קטעים מסיפורים מסורתיים, מאלו שמסופרים במושבות. לצד הדלת עמד נער, מבוגר מהיילי רק במע, אבל לבוש שריון שהיה גדול עליו בכמה מידות ומסומן במל המושבה- פתית שלג מוטבע בחרב, ואוחז חנית. הנער היה צנום וגמלוני, וכלל לא נראה מתאים לשמש כשומר- גם אחיזתו בחנית לא הייתה נכונה, והוא אחז בה כאילו החזיק מקל של מטאטא. ולמרות זאת, היילי חשה אהדה כלפיו. לשמור על החדרים החשובים במושבה הייתה מלאכה די מאוסה, בעיקר בקרב הנערים- והם היו היחידים שמילאו אותה בשבועות האחרונים, מאז שכל הגברים יצאו למשימה חשובה כלשהי, חמושים ולבושי שריון. אף אחד לא אמר לנערים ולילדים לאן הם הולכים, אפילו לא ליתומי המושבה, אבל היילי ניחשה שמדובר במלחמה כלשהי, שהגיעה אפילו למקומות המיושבים הנידחים ביותר- המושבות.
"מה אתם רוצים?" שאל הנער והגביה את החנית, יותר כדי לעשות רושם שהוא ממלא את תפקידו נאמנה מאשר למלא אותו באמת ובתמים. הקול שלו רעד, כאילו הוא מתבייש מעט לעמוד מול אדם מבוגר ממנו ולמנוע את כניסתו לחדר.
"אני צריך לדבר עם סנולט. או עם מארפר- בשם סאנואם, תעשה לכולנו טובה, לך אחורה ותן לי לעבור, ילדון קשקשן שכמוך!" הנער הסמיק והלך שני צעדים אחורה, כמעט רץ, בעודו ממלמל התנצלויות והסברים אל הקיר. היילי ניסתה לנעוץ מרפק במר כרס, אבל הוא ראה את כוונתה והרחיק אותה ממנו, עדיין תלויה באוויר. היא הסיקה מהתנהגותו אל הנער שהוא היה אדם די דוחה, ולא רק אליה. אדם דוחה באופן כללי.
בידו הפנויה הוא דחף את דלת העץ הפנויה, ונכנס אל החדר.
החדר היה גדול, יותר גדול מכול חדרי המגורים במושבה. קירותיו היו חצובים בסלע, כמו שאר המערות, אבל הקירות האלו היו מגולפים ומסותתים בצורות שונות, ובחלק מהמקומות אפילו משובצי אבנים טובות ומרוקעים בזהב. במרכז החדר עמד שולחן עץ, באותו הצבע ואותו סגנון גילוף בו עוצבה הדלת, ובצדו של החדר היה פתח שכנראה הוביל לחדרי השינה של ראש המושבה וסגנו. לאורך הקירות הוצבו חביות ותיבות, כלי נשק מסוגים שונים ומשונים, עורות של חיות ועוד שפע דברים שלחלקם היילי לא ידעה אפילו לתת שם, גם לאחר שנים של התבוננות בהם. החדר כולו הקרין תחושה של עושר, אבל עושר שהושג בעל רב- העושר הידוע של מושבות.
היילי ומר כרס לא היו היחידים בחדר. שבעה גברים נוספים, שמנים כמעט כמו מר כרס ומכוערים בדיוק כמוהו, עמדו סביב השולחן, ועמידתם המוזרה העידה על הסיבה לשמה באו לכאן. כל נוכחי החדר הביטו באיש היושב אל השולחן ומביט במפה מסומנת שניצבה מולו, מצפים שירים את עיניו אליהם. האיש היה גבוה וחסון, עם שיער מאפיר וקצוץ ותווי פנים חדים ונוקשים. היו לו עיניים ירוקות חומות אופייניות למושבה, וצלקת חצתה את מצחו בצורה אלכסונית, מקו השיער עד לגבתו.
וזה לא היה סנולט. היילי רצתה לקלל. מארפר שנא אותה בכל ליבו, ומזלה הוביל לכך שדווקא אליו היא מגיעה לאחר מעשה השטות שביצעה. סנולט היה מקל בעונשה. מארפר יצחק בעודו מעניש אותה.
לבסוף הרים מארפר את ראשו מעל המפה ונעץ בנוכחים את עיניו בהבעה קרירה, עד שנתקל מבטו בהיילי הזועפת, עדיין מיטלטלת באוויר (היא ציפתה שמר כרס יתעייף מלהחזיק אותה כבר לאחר דקות ספורות). כאשר מבטו נתקל בה, הוא חייך, חיוך של זאב המגלה את טרפו מוטל לפניו.
"אני מחכה. מה קרה?" את דבריו הוא הפנה למר כרס.
"היא! זה מה שקרה! בשם סאנואם, הילדה הזו היא מטרד יותר גרוע מהחפרפרות!" הוא זרק את היילי על הרצפה לרגליו, נותן מנוחה לבסוף לידו הכואבת מעט. "חפרפרות?" היא עטתה הבעה נעלבת בזמן שקמה על רגליה, משפשפת את ישבנה הכואב מההתנגשות עם הרצפה. אף אחד לא התייחס אליה.
"אבל לא ענית על מה ששאלתי," אמר מארפר בסבלנות, אם כי לקולו התגנבה לאט נימת כעס. "מה היא עשתה הפעם?" את המילה "הפעם" הוא הדגיש בבוז, שולח מבט לעברה של היילי.
מר כרס הרים את ידו ונראה כעומד לגרד בין ישבניו, עד שנזכר היכן הוא והסמיק במבוכה. "טוב, זה היה תעלול מאוד אכזרי כנגדנו בלא כל התגרות, בשם סאנואם, לא עשינו כלום! ככה סתם היא החליטה-" מארפר כבר החל להתעצבן. "שמיים שחורים, מה היא כבר עשתה?!"
מר כרס פתח את פיו כדי לענות, אבל אחד הגברים האחרים דחף אותו בכוח לאחור, נעמד במקומו ודיבר לפני שהספיק מר כרס להוציא את מארפר מכליו. "היא זרתה אבקת פלפל מהמזרח בבגדים שלנו, הסגן. בעיקר בבגדים התחתונים." הגבר שדיבר היה דומה מאוד למר כרס, רק שכרסו לא הייתה גדולה באותה מידה. זקן מדובלל צמח מסנטרו ושיווה לו מראה של דוב מגולח למחצה.
"אבקת פלפל מהמזרח?" כעת הביט בהם מארפר באהדה, רק לרגע קט, ואז פנו פניו שוב, במבט היוקד, לעבר היילי. "ומה לך יש לאמר על זה?"
"זו הייתה אשמתם. לפני שבוע כל החבורה הזו התפרצה שתויה לאזורי המגורים של יתומי המושבה והכו אותם- אבל רק את הצעירים, אלו שעדיין לא סיימו את האימונים. הגעתי בזמן רק לראות את הפחדנים בורחים." היא ירקה לרגליו של מר כרס. "שמיים שחורים, זה הגיע להם. כל גרגר פלפל מעקצץ שנתחב בתחתוניהם." מארפר לא נראה מתרגש- בניגוד לגברים, שהחלו להכחיש בכעס ולהצביע לכל עבר, יורקים בלי כוונה בעודם מדברים וצווחים מדי פעם כאשר הרגישו את השפעת הפלפל.
"זו לא הצדקה לתעלול הזה שלך. הילדים האלה הם טיפוסים קשוחים שיודעים להתמודד עם מכות של שיכורים, ושנינו יודעים את זה. וכמו שאני מכיר אותך, זה היה ללא ספק גם למטרות שעשוע, לא רק נקמה." הוא הזדקף בכסאו, ואז רכן לעברה. "מהיכן השגת את הפלפל?" שאל, בקול מבשר רעות. היילי משכה בכתפה, ושתקה. "אני מחכה, ילדה. בשם סאנואם, אין לי את כל היום."
היילי ניסתה לשוות לקולה אדישות. "מהמטבחים. גנבתי אותו מהמטבחים." היא לא באמת גנבה אותו- אחת הטבחיות איתה הייתה מיודדת נתנה לה אותו לבקשתה. אבל היילי לא התכוונה לספק למארפר את הפרט הקטן הזה.
כעת מארפר חייך בסיפוק. היא אמרה לו בדיוק את מה שרצה לשמוע. "ואני מניח שאת יודעת שהמטבחים הם מחוץ לתחום בשבילך, נכון?" הוא שלח מבט לאוזנה השמאלית וחיוכו התרחב. "כן." היא ידעה את זה היטב. זה הובהר לה בפעם הקודמת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
"ומכיוון שידעת את זה ובכל זאת עברת על האיסור," הוא העביר את עיניו הבהירות על הגברים חברי הסבלנות ועל היילי. "אני מניח שאין ברירה אלא לנקוט בצעדים קיצוניים מעט יותר." הוא רכן לרגע אל אחת התיבות, ושלף משם משהו. למרות שהחפץ נח בתוך כף ידו הסגורה, היילי ידעה היטב מהו. כבר חמש פעמים ראתה את זה קורה.
וכמו שחשבה, כאשר פתח מארפר את ידו, בתוכה נח חישוק ברזל קטנטן- קטן מכדי להיות טבעת, אפילו לאצבעו של ילד.
" זה השישי שלך. את יודעת שבפעם הבאה שום דבר לא יעזור לך. האיסורים שאת מכירה כבר תקפים עדיין… ואני לא חושב שאני מצליח לחשוב על איסורים שאפשר עוד להטיל. בשם סאנואם, את האדם הראשון שאני מכיר שהגיע לשישה. בדרך כלל הם נרתעים מלהמשיך ולחרוג מן החוקים לפני השלישי." הוא סימן בראשו לשניים מהגברים, והם תפסו את היילי בשתי זרועותיה, אחיזתם חזקה כמלחצי פלדה של נפח. היילי לא ניסתה להתחמק אפילו. היא ידעה מניסיונה שאין טעם. מארפר התקדם לעברה בצעדים איטיים, ואז, כשעמד מולה, תפס בראשה, ונעץ את חישוק הברזל השישי באוזנה, מעל החמישה שכבר היו שם, מתחילים מהתנוך ועולים כלפי מעלה. זה כאב לרגע, כמו דקירת אבן כאשר היא ננעצת ברגל יחפה, ואז הכאב נרגע, מותיר פעימות כאב עמומות, שייעלמו, כך ידעה, לאחר כמה שעות.
"עכשיו אני יכולה ללכת?" שאלה, כמעט בשעמום. מארפר לא נראה מופתע, אבל ההבעה הנבזית לא נטשה את פניו. "לכי לך. אבל בשם סאנואם, אם תגיעי לכאן עוד עם אחת… אני אחכה לך עם השביעי. ושום דבר לא יגן עלייך מהשביעי." עוד סימון לשני הגברים שאחזו בה, והם זרקו אותה. היא הזדקפה בזעף, ויצאה מבעד לדלתות הפתוחות, לא לפני שצלפה בכל אחד מהגברים באבנים קטנות ששלפה מכיסה, ואז פרצה בריצה ונעלמה מן העין עוד לפני שהספיק מי מהם להבחין שאבן פגעה בעורפו.