מבצר האור: לא שווה שילינג – חלק 2

הזמן מאבד משמעות בעולם המלאכותי מלא-החן של אלוואנדר. בניינים עשויי זהב וכסף, כיכרות, עיטורים וגנים: העיר היפה ביותר שראה מימיו. שילינג ידע שהיא חדשה יחסית לעיירת ביתו, אך תהילתה חיפתה על גילה.
הכרכרה עצרה, והשניים ירדו. לנגד עיניו נתגלתה כיכר עצומה, עולם שלם של רציפים, דוכנים ושולחנות עמוסים, והמון אנושי, הכל סביב גבעה אחת. ובראשה, עץ ערבה בוכייה אשר עליו ליטפו את הרוח הסתווית, ונצנצו ככוכבים. שילינג עקב אחריי צ'ירי, מצליח לראות ולו בזכות תאורת פנסי-נייר תלויים; יותר קישוט מאשר מקור אור. הם עצרו מול לוח גדול בעל מפה מפורטת ובראשו התנוסס הכיתוב: "תחנה מרכזית על-שם אלוואנדר".
"אתה באמת נוסע לגטו?" צ'ירי שאלה. לאחר שהנהן, הוסיפה, "אז חפש כאן ברציפים. הלכתי." לאחר שהסתובבה, שילינג איבד אותה בקהל. אפילו לא נפרדה לשלום.
משהביט פעם נוספת בתרשים, ראה שהכרכרה יוצאת רק עוד דקות ספורות. אם כן, זמן הכנה נפשית לקראת אביו. הוא חייך וניגש אל המדרגות שמובילות לראש הגבעה. לאורכן הוא מצא דוכנים ועמודים מצטופפים, וריח… ריח מטוגן ומושך. משהגיע אל החנות, חשב, 'אוכל מקורי של אלוואנדר. לא יזיק לי קצת לאכול.' לאחר ששילם קיבל גביע קרטון גדוש במה שנראה כמו… עלי דפנה קטנים ופריכים?
הוא נדחס בינות האנשים, מחפש מעבר אל הערבה הבוכייה. בעודו מנשנש, הוא הצליח לדרוך את רגלו בסוף המדרגות. המחזה שהתגלה לפניו הרהיב: עץ אדיר ורחב כיסה את כל ראש הגבעה. עליו נמשכו מטה כאלפי שיערות ארוכות… עשויות מכסף, גזעו ברק כעין נחושת! משם, שילינג השקיף על העיר. עשרות אם לא מאות גגות כסופים וזהובים הבריקו לאור הלבנה. נקודות כתומות ואדומות השתבצו כאן ושם, אך העלטה שלטה בשאר. באופק, סמוך לחומה, הוא זיהה גוש גדול ושחור, כתם ביצירת האומנות. 'אבא', שילינג גמע רוק. מה יגיד לו? הוא זכר את היום בו סיפר לאביו שנכשל במבחני הקבלה. 'שִילִינְג! זה כל מה שהילד הזה שווה!'
בעודו מעביר את מבטו מהעץ אל ספסל קרוב, הבחין בנער בעל ארשת עגמומית ופוני מסתיר-עיניים. הנער ישב על הספסל אשר פנה צפונה, וקרא עיתון. הכותרת שהתנוססה: "נגנבו 'דמעות הנסיך'!"
שילינג התיישב על-ידו ושילב את ידיו. כשבדק את השעה, ראה שבקרוב הכרכרה תגיע. "ברוך הבא למבצר האור," הנער אמר. שילינג הסתובב בבהלה. "דיברת אליי?" שאל בחשש.
"גלימתך חדשה. אתה בוחן את השעון כל הזמן, כך שאינך מהאזור. אתה גם אוכל חטיף לתיירים. אני אָייבֶן."
"שילינג," מלמל וחשק את שפתיו. הילד הזה מפגין קצת יותר-מדיי ידע.
"הנערה לא תצליח להסתיר מהוריה את האמת," אייבן אמר. "ואם היא לא, מה גורם לך לחשוב שאתה כן?"
הו לא. אין סיכוי שקרא את זה מהגלימה שלו. "מה לך ולמבצר, או לי?"
"אני רק אחד התלמידים, אבל אני לא מה שחשוב; לא תוכל לשקר לאביך. הוא יודע את האמת."
"אני לא יודע על מה אתה מדבר!" שילינג קם בבעתה. "הליידי סִירוֹ מכירה בי כושף מן המניין, לעיני המנהל, ראשי הבתים והמורים!"
"סודך הוא טיפה אחת שזלגה מְים הרזים שלה. לא תוכל לשקר לאביך."
לבו של שילינג נעתק. הוא הסתכל על שעונו בידיים רועדות בחרדה. "יש לי כרכרה!" מלמל ונס על נפשו, שומט ארצה את עלי הדפנה המטוגנים. "אני לא משקר לאבי," לחש בינו לבין עצמו.

֎

הוא עלה לכרכרה לבדו. העגלון הביט בו בפקפוק מחלונו הקטן, הצוהר, ולאחר מכן דרבן את סוסותיו. הם חלפו על פני פנסי הרחוב העמומים, שמילאו את הנסיעה בגוונים כתומים-צהבהבים. הכרכרה נמשכה מעלה-מטה, שמאלה-ימינה, ומילאה את בטנו בקבס. 'השביל פתלתל', חשב בזמן שהעגלון פנה פעם נוספת. 'כמו נחש,' הרהר בעוד התאורה החלה להיחלש. 'הבוהן המכוערת בדוגמנית ששמה אלוואנדר,' הרהר בלבו. 'אני לא משקר לאבי. אין לי מה להסתיר.'
כאשר הרחוב החשיך לחלוטין, שאל את רכּבו, "הגענו לגטו?"
"מה? חשבת שכל אידיוט יכול להיכנס לגטו?" שאל חזרה וצחק. "אל תדאג, כשנגיע תדע."
שילינג איבד את הנוחיות במושבו והתקשה להתמקם כראוי. שביל הנחש הזה הוביל אותו אל מאורתו. ובתוך כל השחור האפל, הוא אפילו לא הצליח לזהות את הגוון הכחול כים של גלימתו.

֎

עצירת הכרכרה הפתאומית דחפה את שילינג ממושבו. כשיצא, התגלו לפניו שערי הגטו: חומות שחורות ובלויות בגובה ארבע-קומות. שער ברזל יצוק ענקי סגר על הכניסה, מעליו ברי"ש גלי נחקק "מוּנָארִי דוֹמוֹס". הוא גמע בחשש; מה שהילד ההוא אמר כרסם בו. ככל שהתקרב אל השער, כך בטנו התנפחה מפרפרים.
ממש סמוך לשער הגדול, זיהה דלת קטנה מברזל ולידה אשנב. מאחוריו, ראה פני אישה פשוטות, מעט עייפות אולי, בשיער ברונטי קצר. כשנקש בזכוכית, הסיח אותה מהעיתון עליו שקדה. "שלום," אמר וניסה לחייך ללא הצלחה. "אני שילינג. אהה כלומר לואי. כלומר הוליסטר. אבא שלי הוליסטר. אני-"
"זה הגטו, ילד. תחזור הביתה."
"באתי לבקר את אבי, סמל-בכיר הֶרְלֶר הוֹלִיסְטֶר."
עתה לכד את תשומת לבה המלאה. היא הניחה לעיתון, והצמידה את פניה לזגוגית. "מי היה מאמין? יש לו ילדים?"
זה לא נשמע טוב. "אז אה… איך נכנסים?"
היא הרימה שפופרת תוך שפלבלה בעיניה, וסימנה לשילינג להמתין. "איך קוראים לך שוב?"
'שילינג', חשב. "לואי," החל לענות, "אבל כולם קוראים לי שילינג."
לאחר שניתקה את השיחה, פתחה את הדלת מבפנים. היא עמדה על גובהו שלו, לבושה במדי-גלימה אפורים. על שרוולה הימני רקומות האותיות SOM בכסף. על שרוולה השמאלי רקום משולש כחול-כהה שקדקודו פונה מטה. "שילינג?" שאלה בעודו נכנס. "אני מוֹקָסִין." היא סגרה אחריו את הדלת, ושניהם נכנסו למן-מעלית צרה. הוא חש את התנגדותה כשהחלו לעלות מעלה. המאבטחת בחנה אותו מכף-רגל ועד ראש. "אתה חניך במבצר?"
הוא נופף בגלימתו. "היום רשמית עברתי את המבחנים."
"כולם שם במבצר מושחתים, אני אומרת," מלמלה המאבטחת. "אני כמוך, כושפת מים. אבל בניגוד אליך, לא התקבלתי לבית יסוד המים."
"למה?"
היא העניקה לו מבט ארוך ויָגֵעַ. "זה ארוך, ובלי להעליב, אתה רק הבן של המפקד שלי. בקצרה: הם רק נותנים לך את מה שאתה רוצה כשזה מועיל להם."
"את לא יודעת שזה נכון. זה לא אומר שהם מושחתים."
היא נאנחה. "בוא נגיד את זה כך: אם תסתכל על המגויסים לכוח האבטחה בגטו… רובנו אפילו לא באמת מאלוואנדר. לעזאזל, אני בכלל ממִישְקוֹלְץ, ממזרח לכאן."
"מה זה אפילו אומר? זה רע?"
היא נכנעה לבסוף. "העתיד שלי הסתכם בלעבוד במפעל. חלמתי על מבצר האור; הזדמנות לברוח מעוני ודחי, להפוך לחלק אמתי מחברת הכושפים, ולא רק כי נולדתי עם כושפות מים. החמישה ידעו וניצלו את זה. הם איימו על ילדה בת חמש-עשרה שתחזור לעבוד במפעל אם תסרב לשרת באבטחה."
המעלית בלמה, ודלתותיה נפתחו. השניים החלו להתקדם לאורך ביצורי החומה. לנגד עיניו התגלו הרחובות המסתעפים בשתי-וערב החשוכים שסביב הכניסה לגטו – משני הצדדים. "בשבילי, גלימתך היא סמל להצלחה. תעודת-זהות לחיים טובים יותר."
עמוק בתוכו, חש כְּלִמָּה מעיקה. שילינג ניסה לחייך, אך האשמה משכה את שפתיו מטה. אפשר להבין מדוע תחשוב שכולם מושחתים. "אתה חי את החלום," חייכה והצביעה על מבנה מרובע וקטן במרחק-מה מהם. "זה המשרד של אביך. אני בטוחה שהוא ישמח לשמוע את החדשות."
שילינג לקח נשימה עמוקה, וראה כיצד התאורה העמומה על החומה מאריכה את צלליתו. 'אין לי מה להסתיר. אני התקבלתי, וזהו-זה.' הוא קימץ את אגרופו, ופצח בצעד עצמאי וגאה אל אביו.

֎

לפני שנקש על הדלת בפעם האחרונה, נשא את פניו מעלה. הירח התבונן בו מדרום, מלווה בכוכביו, מתחיל במסעו לשקוע מערבה. שילינג לקח נשימה עמוקה, ונקש על הדלתות. "כן?" קול אביו הדהד.
שילינג פתח את הדלת. זו הייתה לשכה קטנה, עמוסה כונניות, ארונות, כספת, וברקע התנוסס דגל יחידת האבטחה: האותיות SOM מעל כוכב זהוב מעוטר בפניקס, דולפין, גירית ועיט. אביו עצמו שקע על מסמך שמילא בזריזות. "אבא?…" שאל מעט בחשש.
הוא הרים את ראשו. פניו חרשו קמטים, ושערו האפיר.
"לואי, אמרו לי שאתה כאן! אתה אמור להיות כבר בדרך הביתה!"
שילינג חייך. "נכון," נופף בגלימתו. "רציתי להפתיע אותך. התקבלתי! אני חניך במבצר."
"אני רואה," קם ושילב את ידיו. "בית יסוד המים…" נאנח. "כשנולדת, ייעדתי לך מטרות גדולות. חלמתי שהבן שלי יתגייס ליחידות מובחרות, כמו ה-SOR העילית או לפחות צייד ב-SOM. אבל בלי כושפות אפלה, אתה עדיין רק כושף מים."
לבו של שילינג צנח לרגליו. "עבדתי קשה בשביל להגיע הנה!" צעק וכאילו חש כדור צמר בגרונו. "שנתיים קרעתי את התחת כדי להתקבל למבצר האור! מימנתי את הלימודים דרך עבודה! מצאתי לבד את המורה היחיד בוָאץ לכושפות מים! בקושי ישנתי! הטבעתי שנתיים מחיי עבור שלושת הימים האחרונים!"
אביו צקצק בלשונו, ונשען על הכספת. "לבל נשכח; לקח לך שנתיים. שנתיים. לא הצלחת להתקבל בפעם הראשונה. כל ילד בן שש-עשרה מתקבל למבצר בלי בעיה. רק אתה לא."
שילינג חש את עורפו נמתח עד כאב. "זה לא נכון! התמודדו איתי חמישים איש, מתוכם עברו אולי עשרים! מסננים את הרוב החוצה!"
"כן, ילדים שלאף אחד לא היה את הלב לבשר להם שהם לא כושפים, או כושפים טובים."
"אתה תעריך את זה שהתקבלתי למבצר!" שילינג הלם את ידו על השולחן. "אתה-"
"להעריך את מה? לואי הפנים שלך אדומות, הֵרָגַע ומהר."
"אתה לא תגיד לי-"
"הֵרָגַע," אביו ציווה, וכשנעמד מולו, התנשא עליו ברומו. עתה שם לב שלבש את מדיו: גלימה ארוכה ואפורה, דומה לאחת שלבשה המאבטחת, אלא שעל שרוולו הימני רקום שלט האצולה של כוח האבטחה. "אין טעם עם כל העמדת הפנים הזו. קיוויתי שאוכל לחסוך את זה מאמך. ליידי סירו התקשרה אליי אישית. מעולם לא קיבלתי ממנה שיחה." שילינג קפא, עיניו מקובעות בקלסתר אביו. "היא סיפרה לי על ניסיונך הכושל לרמות במבחן. ניסית להשתמש בכושפות מים כדי לשלוף את שמה מהקופסה?"
שילינג רעד. "הגבירה רצתה להכשיל אותך בו-במקום," אביו המשיך, "אך בכל זאת, היא נתנה לך להילחם בה, ועדיין כמעט נכשלת." הוא חש את דמעותיו זולגות, ואת כדור הצמר בגרונו תופח. "הדבר היחידי הטוב בכל זה הוא מעשה אחד אצילי ממך. ויתרת על מקומך בשביל כושפת האש ההיא. אתה עדיין לא שנה ראשונה במבצר… אתה על תנאי." לסתותיו של הנער המתולתל לא חדלו לרטוט. "לא רק שאתה לא כושף אפל… אתה בקושי כושף מים."
שילינג צרח ודחף את אביו. "חרא!" צעק ותלש מעל עצמו את גלימתו הכחולה. "אתה חרא, כמו החמישה, נהנה מסבלם של אחרים!" אמר וחשק את שיניו. "חרא מתנשא! אז מה אם אני לא כושף אפל?!" ראייתו היטשטשה מדמעות, "אז מה אם לקח לי שנתיים להתקבל! אז רימיתי קצת! כאילו שזה עזר! עדיין נלחמתי קשה, עם כל מה שיש לי!"
"הֵרָגַע!"
שילינג לא הצליח לראות, ולקח נשימה עמוקה… אך לא בשביל להירגע. קולו הצטרד. "לא משנה כמה אתה חושב שאני כושל, אני לא כמוך. אני לא חוזר פעם בחודש הביתה, בקושי, רק כדי לרדת על אשתי ועל הבן שלי. כשהבן שלי מתקבל למבצר האור, אני לא רק אומר לו כמה הוא עלוב." אביו רצה להחליק מילה, לא לפני שחיוך מטורף ננסך על פניו של הנער. "אני שווה הרבה יותר משילינג. אתה תשתלב מצוין עם הכושפים האפלים או החמישה, אבא."
"אם אתה כל-כך בטוח בעצמך, למה אתה צריך אישורים ממני, חכמולוג?" שאל ופתח את דלת לשכתו. "אם אני איש כל-כך רע ומפקיר משפחות, לך. תחזור לאמא שלך. מדבר כל-כך גבוה… לא. אתה עדיין לא שווה שילינג."
לבו של שילינג זינק מרגליו והתלהם בחזהו כחיה כלואה. הוא יצא בדמעות וצעקות, ולא רצה לראות את פני אביו אי-פעם בשנית.

֎

'הם לא צריכים לדעת את האמת. אני צריכה שלא ידעו את האמת.'
'לא תוכל לשקר לאביך. הוא יודע את האמת.'
'אתה חי את החלום.'
הירח כבר החל לשקוע בדרום-מערב. שילינג לא נופף בגלימתו או לבש אותה.
'שִילִינְג! זה כל מה שהילד הזה שווה!'
"אני שווה הרבה יותר משילינג!" צעק בהתנשפות פראית. "הוא טועה…" לחש, והסיר מעליו את גלימתו הכחולה בידיים קמוצות. הוא נשך אותה בכל מעודו, וצרח לתוכה. משהתרחק דיו, נשען על אחד מביצורי החומה ושקשק. העולם הפך לגגות צפופים וחשוכים, שתהומות קטנות ביניהם בלעו כל אור ולוּ זכר קלוש לוֹ. לסתּו של שילינג נסוגה בחרדה. משנשא את עיניו רחוק מספיק, הבחין בניצוצות כסופים מתנפנפים הלוך-ושוב. 'הערבה הבוכייה,' חשב בעוד ידו מתהדקת סביב גלימתו הכחולה. בחשיכה הלילית הזו, צבעה דמה יותר לשחור דהוה מאשר לכחול.
"לא… הוא צודק," לחש בינו לבין עצמו. "לא הגלימה או השקר הסתירו את האמת."
"שילינג, נכון? הכל בסדר?" קולה של המאבטחת שאל והחזירו למציאות.
הוא התבונן בגלימתו, ואז בה. "קחי, זה שלך," זרק עליה את הגלימה.
"אתה לא צריך אותה?" שאלה בהרמת גבה תוך ששניהם חזרו למעלית.
"נכון לעכשיו, את מעריכה אותה יותר ממני או מאבי. בכל מקרה יביאו לי אחת חדשה במבצר."
היא הנהנה. פניה הפשוטות מסרו הכל: היא קראה אותו כאילו היה ספר פתוח. בעוד המעלית עשתה את דרכה מטה, התבונן בפתק עם מספרי הטלפון. ידו רעדה עד-כדי שהמספרים של הוריו היטשטשו. כשהמעלית סיימה לרדת, שילינג נפרד לשלום ממוקסין, ויצא אל הרחוב. הוא התבונן פעם אחרונה בשער, חייך והנהן, תוך שהשפיל את ראשו. "משקר לעצמי, לאמא ולאבא… אני באמת לא שווה שילינג," צחק בהשתנקות צרודה בזמן שמחה את דמעותיו. הוא נתן לחשיכת הרחוב לבלוע אותו, ללא כל השתקפות, כל תאורה, כל כחול או כל גלימה.