מבצר האור: הב הרשע השאול | קוֹי

בחלקים הקודמים:
הנביא האדום בדק את ציודו לקראת הצעד הראשון בתכניתו.
נֶלִיְיוֹטְס הסיק שזמנו של המבצר מתקצר ושהדרך היחידה להציל אותם היא רק אם ירצו בעזרתו.

קוי,
יום שישי, 16 לדצמבר.

'אלו היו שנתיים מופלאות,' חשב קוי בלבו, בעודו עושה את דרכו במסדרון קריר וטחוב.
קוֹי לָמְבְּרֶדְג' הוא עלם בן שבע-עשרה, בקרוב שמונה-עשרה. עד לפני שנתיים, התחיל בתור זב חוטם חצוף ועוקצני, תכונות שלא הקלו עליו כשהתקבל למוסד העתיק שנקרא "מבצר האור". מאז שהגיע למד רבות על עברו, על משפחתו, ועל חברה שלמה ונסתרת של אנשים המסוגלים לשלוט בארבעת היסודות… ואף יותר מכך, על הסודות שהם מסתירים אחד מהשני.
הוא בדיוק סיים את דרכו במסדרונות הצפופים של המבצר המובילים למרתפים הארוכים, במטרה למצוא את חברו הטוב.
"קָיְיל!"
בחור חסון לבוש בגלימות כחולות יישר אליו מבט מבעד למשקפיו. אור החדר העמום השתקף על עדשותיו כברק לבן, והסתיר את עיניו. קָייל אֶלְוָורֶז. קוי זכר את היום הראשון בו הגיע למבצר. קייל היה ילד קטן מבוהל ומפוחד. והיום?
חניכי שנה ראשונה מגילאים שונים הקיפו את קייל. כן – רף הכניסה למבצר אמנם מתחיל מגיל שלוש-עשרה, אך פעמים רבות יש את אלו שמתקבלים מאוחר. חלק אולי לא שמעו על המוסד העתיק. חלק אולי פשוט לא עמדו במבחנים בפעם הראשונה. כולם לבשו את גלימות בית יסוד המים: אדרות כחולות וכבדות. קייל התנשא ביניהם בגב זקוף, חזהו מתוח וסנטרו זקור. לא עוד ילד קטן, מבוהל או מפוחד.
הוא ידע שהיום קייל יערוך סיור במרתפי המבצר. בשיעורי ההיסטוריה סיפרו להם שהמקום שימש כמחסה בעתות מלחמה… היום שימש בעיקר כרצועת מרתפי יין וחפצים ישנים. שובכי יונים ריקים התפזרו ככיסי סודות עלומים.
קוי ירד למרתפים פעמים נדירות. הוא תמיד חשב שמרתפים שייכים לאלו שיש להם מה להסתיר: היכן שאור האמת לא מגיע. אך מסיבה שאינה ברורה לו, הפעם משהו השתנה. המקום נראה פחות חבוי. פחות כמו קבר. אולי זה בגלל אור חדש, או שמא צל חדש.
חברו הטוב נעץ בו מבט נוקב. צמרמורת מביכה טיפסה במעלה עורפו של קוי. הוא שכח מהדבר הקטן הזה שנקרא "דִיסְטָנְס". הכושפים החדשים סביבו עדיין היו חניכים. צריך לנהוג בהם במשמעת – וזה אומר, בין היתר, בלי קריאות ידידותיות. רק פנייה רשמית. "סליחה, אה, החונך אלוורז?" קוי הזדרז לתקן את עצמו.
"כן, החניך קוי?"
התלחשויות התרוצצו בין החניכים החדשים. הוא חייך. "לא התכוונתי להפריע לסיור."
"תודה, החניך קוי. קשב אליי!" פקד על כחולי-הגלימות החדשים. "תישארו איתי ונסיים כאן צ'יק-צ'אק. עוד מעט המקום יתפנה לטובת מבחני המיון לסוכני SOM." קייל התקדם, והמלומדים השתרכו אחריו – וקוי אחריהם.
בהמשך המסדרון נמצא אולי אחד המקומות הכי מוכרים במבצר: פסלו של כושף האור המפורסם, ווילרד הראשון. כן, בימי הקיץ כשהחניכים יצאו לחופשה, הפכו את המבצר למוזיאון. פסלו נחשב לאטרקציה דיי פופולארית. יותר נכון, חרבו היא האטרקציה; או שמא יותר נכון, העובדה שאי אפשר לקחת את חרבו.
דמות השיש עמדה על במה מוגבהת, על גלימותיה הקפואות חקוקות מילים בשפה העתיקה ושלטי אצולה. שארי צבע מתקלפים בני אלפי-שנים הותירו כתמים ותו לא. הוא החזיק חרב בידו הימנית, שבניגוד למניפהּ לא התיישנה.
קייל החל לטפס על הפסל. החניכים מעט התרגשו, וכשאחד מהם חש לטפס גם, חונכם בעל המשקפיים התריע אותו בהנפת יד. "תישארו שם."
לבסוף קייל הגיע אל ידו של ווילרד, והושיט את אצבעותיו לחרבו. "מי מכם שמע על אגדת החרב של כושף האור הראשון?" שאל.
קוי הרים את ידו. "כולם מכירים את זה, לא?" וכשחטף מבט נוזף הזדרז להוסיף, "כלומר, החונך קייל. למרות שתמיד תהיתי למה לא פשוט לשבור את הפסל אם כל-כך קשה לחלץ אותה?"
"מילות השפה העתיקה שחקקו עליו מגנות עליו ועל חרבו," קייל חייך. "וניסו למחוק את הכיתוב, לחרוט עליו, ומה לא. זה לא עבד. אפשר להגיד שהפָסל לקח את הסוד עמו לקבר."
"מה בכלל כתוב שם, החונך?" קוי שאל, התקרב אל שולי גלימתו, ומישש באצבעותיו את הכתיבה התמה.
"הַב הַרֶשַׁע הַשְְׁאוֹל, שָׁם מְקוֹמוֹ יְהֵא."
"דרמתי," קוי אמר וחייך.
"אני לא בטוח שהבנתי את המיתוס," אחד החניכים החדשים החל להגיד, "החונך קייל."
קייל ניסה למשוך את החרב.
החרב נשארה במקומה.
הוא השתמש בתנועות מעגליות, ורצועת מים קוצפת נפלטה משק העור שנשא על חגורתו. תנועות הכושפות חידדו את המים, והוא השתמש בהם כסכין. עם זאת, המים התנפצו ונספגו ברצפת הפסיפס. החרב נותרה במקומה ללא נזק.
"כושפות יסודות היא דבר אחד. המאגיה האפלה עם זאת…" הוא החל לעשות את דרכו מטה. "במהלך לימודיכם כאן במבצר ייצא לכם להתמצא עם סוגים שונים של כוחות מיוחדים."
"כמו קוי למברדג'?" הבחור ממקודם התפרץ. הקבוצה חזרה להתלחשש.
קייל נאנח, וחיכה ששאונם ישכך. "סיימתם? יופי. כושפים אפלים הם מחוץ לתחום השיפוט שלכם, נכון לעכשיו. תנו לציידים לדאוג לגביהם.
"המאגיה האפלה היא מים לא טריטוריאליים במובן מסוים. חרבו של ווילרד, שאתם רואים כאן למשל; אני בטוח שלחלקכם יצא לבקר באחד מחלקי השריון של דראגוש לפחות פעם אחת? אלו חפצים שחושלו בימי קדם, כשהאליטה עודדה את התורות האסורות."
"הם עדיין האליטה," אותו בחור התפרץ פעם נוספת. "והם עדיין עוסקים במאגיה אפלה!"
קייל נאנח, אך קוי הזדרז להצטרף לדיון. "ברשותך, החונך קייל?"
קייל סר הצידה, וקוי המשיך. "אתם צריכים להגיד תודה שאנחנו לא חיים בתקופה ההיא. בני אדם וכושפי יסודות היו עבדים. האם כושפים אפלים עדיין בעמדות מפתח בחברה? בטח; האם עדיין יש חוסר צדק? אין ספק; האם אנחנו עדיין משחקים במאגיה אפלה? בוודאי; אבל כל זה נעשה מתוך בחירה. כי אנחנו יכולים. כי אנחנו לא מפחדים. לא בגלל שכופים את זה עלינו, או כי מכריחים אותנו כמו שפני ניסוי."
"אבל עדיין עושים את זה," החניך החדש שילב את ידיו.
"איך קוראים לך?" קוי שאל.
"שילינג," ענה.
"נעים להכיר, שילינג." הוא פשפש בתוך כיס גלימתו, ושלף טבעת כסופה. אבן ירקן עיטרה אותה לצד אות בשפה העתיקה. "זאת הטבעת שירשתי ממשפחתי, אפשר להגיד," אמר והתקרב אליו. "פתח את ידך. זה בסדר," ביקש משילינג. לאחר שהבחור פתח את כפו, קוי הניח אותה בפנים. "הנה. אתה קרוב לרשע טהור ומזוקק, בצורתו המחושלת ביותר. איך זה מרגיש?"
הוא העניק לקוי מבט המום. קייל חייך, וקוי המשיך בדבריו. "זה לא באמת מסוכן. גם כשכושפים אפלים התעסקו עם זה בעת העתיקה זה לא היה באמת מסוכן. אנחנו בחוסר אחריות הופכים אותו למסוכן," אמר ועטף את ידיו של שילינג בשלו. "אתה במבצר האור. כאן השינוי התחיל. בזכות אנשים כמו קייל, כמוני, כמו ראשי בתי-היסוד וראש האבטחה… הכוח הזה לא חייב להשחית."
הוא לקח מידיו של שילינג את הטבעת כששמע אותו שואל, "ומה הטבעת עושה?"
"הייתי שמח להדגים," החל להגיד, "אבל בינינו… אף אחד מאיתנו לא יאהב את מה שיקרה אחריי."
החניכים החדשים צחקו, והוא ניגש לחברו לובש המשקפיים. "אני זז לאסוף את אוֹלֶאָן."
"לדעתי הוא עם התאומים," קייל לחש חזרה.
קוי קד בהערכת תודה, וחש משם אל עבר היציאה מהמרתפים.