מבצר האור: הב הרשע השאול | פרולוג

השנה, 2009.

היער האפל הפך למבוך חשוך וממולכד עם אישון הליל.
הגשם טפטף מעל סככת אמיריו הגבוהים, מרעיש וגועש ברטיבות ורוח עזה. הטיפות חדרו מבעד לענפיו, ריככו את הדשא הנמוך והבריחו חרקים, סממיות וקוקיות. רעם התגלגל במרומים, והרעיד את מי שרק העז להישאר ולהתמודד מול המַרים הפולשניים. אור בוהק ולבן האיר הכל לחלוטין, והשאיר רק את האדמה, העצים והאבנים להתפלש בבוץ… עד שרעש זרדים מתפצחים גרם לקוקייה החששנית ביותר להציץ בסקרנות.
אור הברק הבליח צללית לבנה ושבורה של אדם. רחשי צעדיו המשיכו להתפצח, נבלעים ברעש המָטָר. "מבצר… האור…" קולו קמעה נשמע, תשוש ועייף. ברק נוסף האיר אותו בלבן בוהק בפעם האחרונה, לפני שחשיכת היער שאבה אותו לחלוטין.

הסופה לא שככה במשך שעות רבות, והשתרעה על כל היער האפל ועד ההרים השחורים. היא אפילו הגיעה עד למבצר האור: מצודת אבן אדירה ועתיקה, ששיכנה בין כתליה את המוכשרים והמחוננים באומנויות המיוחדות. החניכים המוזמנים מגיעים מכל קצות הארץ ומכל הגילאים, להתמיין למורים הכי נעלים במטרה ללמוד לשלוט באחד מארבעת היסודות, ולהשתלב בחברת הכושפים.
חומות ומגדלי שמירה הקיפו את המבנה, אם כי לא איישו אותם. מחשיד עבוּר עוֹבר האורח השגרתי. למעשה, מרחוק, המקום עצמו אפילו נראה שומם. עין לא מזוינת לעולם לא תחשוד שמדובר במוסד אקדמאי מובחר ואיכותי. מִלְּגוֹ התנשאו ארבעה צריחים אדירים, שבשעת הלילה הזו דמו לענקים משקיפים.
היער ניסה להסתיר את השביל המוביל אל המבצר, אך נדמה שאדם אחד לא נתן ליער להטעות אותו. הוא לבש מעיל ארוך, ושיערו הארוך התפזר לכל רוח באי-אלגנטיות. את שערי הברזל אבטחו שני טיפוסים בגלימות כחולות, שדיברו בינם לבין עצמם. להגנתם ייאמר, שבמזג האוויר הסוער הזה, קשה לראות מעבר למרחק של כמה מטרים. לכן, כשהצליח להגיע למרחק מה-מהם, השומרים נדרכו במקום, והתכוננו להשתמש ביכולתם לשלוט במים לטובתם. "עצור!" הזהירו אותו.
"אין מעבר מכאן!"
הוא הצליח להרים את עיניו. "אני חייב מעבר!" התריע. "אני חייב להיכנס למבצר!"
"הסתובב וחזור על עקבותיך! אין כניסה!"
"אתם לא מבינים… אני רוצה את האחראי!" התעקש. "אין כאן מקום לוויכוח!"
"בזה שלושתנו יכולים להסכים," אמר אחד מהם. "אבל אין מעבר."
משהתקרב הזר מספיק אל הלפידים, הם הצליחו לראותו בבירור. הוא נטף מים אל הארץ ללא קץ. פניו הבריקו ממאמץ ולחות, ונדמה שלא עבר את גיל ארבעים. ייתכן שבשיא השלושים לחייו. המשבים הבלתי פוסקים פרעו את שיערו הכחול; עיניו כחולות ומבריקות. מעילו הארוך והאפרפר-כחלחל איבד מצבעו זה כבר זמן רב… אך הדבר שדווקא התריע אותם הייתה חרבו, אשר הסתתרה בנדן תחת מעילו.
"הבגדים הכחולים… הוא מבית היסוד שלנו?" התפלא השומר השקט. "אני לא מזהה אותו."
"אין זמן לדיבורים. אני חייב להיכנס. אני חייב לדבר עם המנהיג שלכם."
"אתה כושף ממקום אחר?" התפלא הדברן. "מי אתה? תזדהה!"
"אין לי זמן לזה!"
"אין מעבר. בטח לא לאדם חמוש," התעקש השקט, והחווה באצבעו המורה על נשקו.
"אני אפקיד את חרבי בכניסה אם זה מפריע, אבל אני חייב לראות את המנהיג שלכם. עניין של חיים ומוות." משראה שהשתהו, הסביר ליתר ביטחון, "חייכם בסכנה. חיי כולכם. אני חייב להזהיר אותו, אך אני יכול לחשוף את הפרטים רק בפניו. בלי טלפון שבור." כששם לב שהם עדיין מתבוננים בו בהשתהות, הוא המשיך. "לא, אני לא כמוכם. אני לא כושף. אתם חייבים להאמין לי. לא הגעתי הנה סתם. מבצר האור הוא התקווה האחרונה לעולם הזה."
"לך מפה כבר, משוגע," הם התעקשו ודחפו אותו.
הוא ניצל את ההזדמנות ואת חלקלקות בגדיו הרטובים, והתגלש ביניהם. הם הסתובבו אחורה בפראות, ולאחר שביצעו כמה עמידות ותנועות ידיים סיבוביות, הם הצליחו להסיר בכוח את מעילו. הוא התעלם מכך לחלוטין, והשתמש בכל-כוחו להדוף קדימה את אחת מדלתות השער האדירות. הם השתמשו בגשם פעם נוספות, כושפים אותו לרצונם, וגרמו לו להחליק וליפול.
הם עמדו מעליו, והידקו נשקי סאי דקיקים אל צווארו. "ניסיון נחמד," אמר הדברן. "אבל זה נגמר כאן. אלא אם כן אתה רוצה שנסלק אותך בכוח, אנחנו מציעים לך להסתובב ולשכוח מכל זה."
"טיפשים…" הוא קם במהירות, ובלית ברירה השניים דקרו אותו בצווארו. על פניו עלתה הבעת פנים ריקה, עיניו מקובעות בחלל הזולף; גופתו התרסקה אל הארץ.
"אוי לא…" השָקט נרתע, "אני אדאג שיקראו לאחות קִיאָנָה."
השני הנהן, ווידא שלאדם שזה עתה כמעט הרג עדיין יש דופק.

'לפחות עכשיו אני במקום יבש,' הרהר בלבו.
המים ניגנו על חלונות הזכוכית הארוכים, הזכר האחרון לגשם שקיווה ללילה הזה.
התרגיל הקטן שלו עבד. זה כמעט תמיד עובד, והטיפשים תמיד נופלים בו בכל פעם. ואם לא? הוא מוצא תרגיל אחר שעובד. הוא עבר יותר מדיי מכדי להיכשל.
לאחר שחבשה את צווארו, קיאנה – הרופאה של המוסד המכובד – נתנה לבחור קצת שלווה ושקט.
המרפאה הייתה ריקה, אם כי היו בה די מיטות וציוד רפואי לטפל בכיתה שלמה. הוא בחן את הכל בחשד, לאור הנברשת העמום. לבסוף הרופאה, אישה בסוף שנות העשרים לחייה בעלת שיער התכלת, חזרה אל המרפאה יחד עם שני טיפוסים מעניינים למדיי.
אחד מהם היה מבוגר מאוד, ייתכן שבן שישים אם לא יותר, בעל זקן ארוך ולבן וגלימות לבנות. השני היה ההפך המוחלט שלו: צעיר יותר, אפלולי יותר, גלימותיו אפורות ומוזנחות.
הוא הצליח לשמוע חלק מהשיחה של השלושה. "… כן, האחראי. לא ציין שם. אם כי לא נשמע שנאבקו בו כל-כך…"
"בבקשה לורד ראו," קיאנה ביקשה בנימוס. "הוא יכול לשמוע אתכם."
"השאירי אותנו איתו," הבהיר לה האיש הזקן. "אנחנו נסתדר. נקרא לך אם נצטרך דבר נוסף."
"כן, סלחו לי. מנהל המבצר. לורד ראו." היא הלכה משם כפי שנצטוותה.
השניים הגיעו אליו עד שראה אותם מקרוב. "שלום," בירך הלורד הצעיר והאפל. "שמעתי שחיפשת את המנהיג? במה מדובר?"
"כן, מדובר בדבר בהול," נאנח והשתעל. "אני שמח שתפסתי את תשומת לבכם. עכשיו, מי מכם המנהיג?"
השניים התבוננו אחד בשני בתמיהה, על סף הגיחוך, וחזרו להביט בו בהרמת גבה. "זה לא ברור?"
"לא… אחרת לא הייתי שואל," אמר והשתעל. "אני זורק ניחוש שזה אתה?" הצביע על האדם שכנראה היה ראו, הלורד הצעיר והאפל.
פניו של ראו הקדירו. "ומה בדיוק גורם לך לחשוב כך?" שאל.
"אתה היחידי ששולט בשיחה הזו. הוא רק מתבונן מהצד, כמו משרת."
"יותר כמו אדם נבון," תיקן אותו האיש הזקן. "ואעמיד פנים שלא נעלבתי עמוקות. אני הוא מנהל המבצר, לורד אוֹגוּסְט ווּילָרְד. כפי שבוודאי שמעת, זהו ראש האבטחה, הלורד רָאוּ."
"כבוד הוא לי. מאחר ונתתם לי את שמותיכם… קוראים לי נֶלִייוֹטְס. ברשותכם, אשמח לדבר רק איתך, לורד אוגוסט ווילרד."
"מנהל המבצר יספיק. וימיני הנאמן לא מש מצדי, אז הוא יצטרך לשמוע את מה שיש לך להגיד. אין לך בחירה בנושא."
הוא הרהר בכך כמה רגעים. האם הוא מעוניין באמת לחלוק את המידע שברשותו עם כל אחד? אמנם יד ימינו, אבל כל אחד יכול להוות סכנה בשלב מוקדם זה. או שלא? אי אפשר לדעת. "בסדר גמור. אבל תזכרו שאתם אחראים לפעולותיכם, אני כאן רק כדי לעזור."
"דבר כבר!" ראש האבטחה נבח עליו.
"בסדר גמור. כפי שאמרתי, שמי נלייוטס. אני נביא. זאת כבר תקופה ארוכה, אדם מטיל-מורא בשם קֶלִייוֹטְס נודד מעולם אחד לאחר, במטרה להשמיד אותם עד כיליון. הוא עושה זאת ללא בקרה, תחת אלף עיניים משגיחות, משום שיש לו יכולת מיוחדת שמאפשרת לו כן. אני התקווה היחידה שלכם לעצור אותו. כל עוד אני כאן אתכם, זה מסתדר לטובתכם." נדמה שלשני האישים החשובים של המוסד החינוכי לא היה דבר להגיד, והם נותרו על משמרם. הגשם המשיך לטפטף על החלונות, ומילא את רגעי הדממה שנוצרו. "ובכן?" שאל, מוודא שהבינוהו כראוי.
"יש לך הוכחה?" ראש האבטחה שאל. "כל משוגע יכול להיכנס הנה עם הצהרות מטופשות כאלו. נביא," גלגל את המילה על לשונו. "יש לנו עניינים רבים לטפל בהם. קפצתי הנה במיוחד בגללך ממשימה מחוץ למבצר. קיווינו שאתה משהו אחר."
"אתם חייבים להאמין לי!" דרש והתייצב על מיטתו. "הוא פועל בדרכים נסתרות. הוא לא יחשוף את עצמו היום. לא היום, ולא מחר. אבל לכשיחשוף את עצמו, יהיה זה מאוחר מדיי עבורכם. אולי אפילו עבורי. הוא שקט, זריז ופעלתן. הוא לא יבחל באמצעים. עדיף בטוחים מאשר מצטערים, אני טועה?"
"יש לנו צרות יותר גדולות מאשר פעילי-טרור קטנים," נאנח מנהל המבצר. "אינני יודע מי אתה, אדוני, אך לאחר החלמתך, נוכל להוריד אותך בעיירה הקרובה פיילו. משם תצטרך להסתדר בכוחות עצמך. תודה רבה על זמנך והקדשתך אלינו… אם נמצא לנכון את האיום עליו אתה דובר, נדאג ליצור איתך קשר בהקדם."
נלייוטס קם מהמיטה, והזדקף מעל האיש הזקן. "אל תנהגו בשאננות!" צעק, לא מסוגל להתאפק יותר. "בכל העולמות שבהם ביקרתי, השאננים הלכו מהר יותר! הוא לא ייתן לכם לאתר אותו! הוא פועל בדרכים שאפילו השומרים המובחרים ביותר יפספסו!"
הוא נאנח שנית. "תודה רבה שהקדשת מזמנך אלינו, מר. נלייוטס. אזור את כוחך. מחר גברת קיאנה וכמה מחונכינו ידאגו ללוות אותך לכרכרה, ממנה תגיע לפיילו. שן היטב הלילה. לכל דבר נוסף, תוכל לפנות אל הרופאה הנחמדה שלנו."
"זקן אוויל!" הוא לפת אותו בגלימתו הלבנה ומשך. "תתעלם עכשיו ו…"
הנביא הכחול חש דבר מה חד ומתכתי מתהדק על גרונו. הלורד הצעיר פעל במהירות כששלף את נשקו. על פניו בצבצו אגלי זיעה קטנים, בעוד להב חרבו של ראו לחצה כנגד עורו. "עשה לעצמך טובה, ליצן," ראו רכן אליו, "ובפעם הבאה שאתה חש צורך לאיים על מישהו, תדאג להיערך לקראת ההשלכות. לילה טוב."
השניים הלכו משם, משאירים אותו שוב בגפו, עם ניגון הגשם. הוא עצם את עיניו, וחש את גרונו מעקצץ. הוא לא יוותר. הוא ימשיך להישאר כאן, ויוודא שיש להם סיכוי להילחם באדם השטני והאיום הזה. לכן בינתיים, אחריי שיגיע אל העיירה, יהיה עליו למצוא מוקד מבצעים, להתחיל לתחקר ולהפעיל מעקבים. הוא יצטרך לחקור אודות העולם הזה כמה שיותר – רק כך יוכל להישאר לפחות שני צעדים אחריי, בתקווה אולי, צעד אחד לפניו.
הוא ליטף את צווארו בפעם האחרונה. "מבצר האור…" מלמל לעצמו, וחזר לשכב על יצועו.