מבצר האור: הב הרשע השאול | הנביאים
השנה, 2011.
הנביא האדום בחן את ידיו העדינות. הן התמלאו שריטות וחתכים מאוד לא נעימים, אבל אין ברירה – מישהו צריך לעשות את העבודה.
הוא בדיוק סיים להניח את ארגז חומר-הנפץ האחרון, ולקח נשימה ארוכה. לאחר מכן, בחן את סביבתו בפעם האחרונה: מרתף ישן ונטוש, כל קירותיו עשויים מעץ. "יום מעניין צפוי לי," הנהן ומחה את הזיעה ממצחו. שוב מישש את הפצעים הלא-נעימים בחשיפת שיניו, ועלה במדרגות.
החדרים בבית הישן ננטשו לפני שנים. אולי לא ננטשו לחלוטין; קורי עכביש נמתחו מכאן לשם, הוא הבחין בשממית אחת, וכמה עצמות עכברים קטנות למרגלות כתלי העץ. ממש במרכזו, חיכה לו שרפרף גלמוּד ועליו דלי פלסטיק בעל מכסה ומברשת. "יום מעניין בהחלט," אמר ונענע את ראשו בהסכמה.
נדמה שדבר-מה הציק לו, והושיט את ידו לחגורתו. הוא שלף אקדח ולחץ על כפתור קטן בצדו. מחסנית נפלטה החוצה בקול קרקוש… וחשפה כדור אחד בלבד. הוא חייך, דחף אותה למקומה, והחזיר את האקדח לנרתיקו.
כשהסיר את מכסה הדלי, עיניו קלטו חומר פלסטי-נוזלי וחלק. "אולי כדאי לחכות קצת לפני שאמרח אותו," הנהן. "בקרוב הם יגיעו, לא ארצה שיתייבש." הוא כיסה את הדלי והניח את המברשת מעליו.
הוא פשפש במעילו הארוך והאדמדם-חום, וחשף שלושה עדיים כסופים. הם היו עגולים, אולי בקוטר מטבע, ועליהם חרוטות מילים ישנות… ותבליט בצורת דמעה. "הכל פה," קבע והחזיר אותם.
"דבר אחד אחרון…" מלמל ושלף בקבוקון קטן בניחוח חזק ומזוקק. הוא לגם ממנו בזריזות, ועצם את עיניו.
ועכשיו רק נותר לחכות. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הנביא הכחול מצא את עצמו בסיטואציה דיי-דומה. הוא ישב בחדר ישן, אם כי לא מעץ. הטיח על קירותיו כמעט התפורר לחלוטין… או זה מה שהיו רואים, אלמלא כל גזרי העיתונים התלויים, החוטים הצבעוניים שנמתחו לכל עבר, והפתקים עם ההערות והשמות.
כל ארבעת הקירות כוסו במידע הגזור, אך בעל השיער-הכחול והארוך עמד מול אחד מסוים. הוא ליטף את סנטרו מול תמונה של זירת האימונים במבצר האור. סביבה כבר הוצמדו תמונות של אתרים שונים: עתיקות, קרחות יער, קברים במדבר, מחלפי-ענק עירוניים ועוד.
הוא ליטף אותן ונאנח. "הוא כבר כמעט סיים לפזר את הרוּנוֹת," אמר וקימץ את ידו לאגרוף. לא משנה כמה ניסה לטשטש את הרונות או להרוס אותן; קֶלִייוֹטְס תמיד סימן רונות חדשות, ותמיד דאג להעסיק אותו ולדחוק אותו לפינה. פעם בריונים, פעם מפולת שלגים…
הוא לא יכול להציל אותם לבד.
"אם כל מה שנשאר לו זה להפעיל את האחרונה…" הוא חזר לבהות בתמונה של המבצר, "אם כך, זה עומד להתחיל, והם אפילו לא מצאו אותי."
בפעם האחרונה שפנה למבצר, הם התעלמו מאזהרותיו. לא משנה כמה פעמים ניבא את פנייתו אליהם, היא תמיד נגמרה אותו הדבר. הוא לא יכול לשנות את זה. רק חברי המבצר יכולים להציל את עצמם מקלייוטס… אבל הבחירה חייבת לבוא מרצונם החופשי, ולא מכפייה.
הוא התיישב על הרצפה ונשען בגבו אל הקיר המכוסה. הוא בהה אל חלל החדר, ולקח נשימה עמוקה. "בהצלחה, מבצר האור," הוא הנהן. "אתם עומדים לפגוש באיום הכי גדול של חייכם."
תגובות (4)
לא כל כך הבנתי מה הקטע עם הנביאים האלה אז אין לי כל כך דעה בנוגע לזה אבל לפי הסוף זה נשמע שמבצר האור בצרות צרורות.
תודה על התגובה! ובהחלט, גם אני הייתי אומר את זה ;)
הפרק הזה היא די מבלבל, אבל אני מניח שהוא יוביל להמשך מעניין ביותר.
אשמח שבפרקים הבאים תספר יותר על הנביא הזה, אני בטוח שיש לו עבר מעניין מאוד, וגם מה זה רונה, ומה קלייוטס כבר השמיד בעבר.
מעניין מאוד, המשך בבקשה :)
גם הפרק הזה כתוב טוב ומעניין.
אבל למה הוא קצר כל כך?
אגב, יש שני סוגים של חוסר הבנה של עלילת הפרק:
א. חוסר הבנה של העלילה – וזו בד"כ בעיה של הכותב.
ב. חוסר הבנה בעלילה – וזו יכולה להיות הצלחה של הכותב.
חוסר א' נובע מכתיבה לא רהוטה או לא ברורה ולכן הקורא מבולבל ואינו מבין מה קורה בעלילה ומה רוצים ממנו.
בחוסר ב, הקורא מבין היטב את מה שהוא קרא, אבל אינו מצליח לנחש את ההתפתחות שלפניו.
החוסר השני יכול להיות הצלחה של הכותב בהגבירו את הרצון של הקורא להמשיך בקריאה כדי להבין מה קורה פה – בניגוד לחוסר הראשון המייאש את הקורא ועלול לגרום לו לנטוש את הקריאה.
לפעמים הקו המפריד בין שני החוסרים הללו דק, ובקלות אפשר להחליק לחוסר השלילי.
כאן אני מרגיש שחוסר ההבנה הוא מהסוג השני, החיובי. הקורא אינו מבין מה בדיוק קורה לפניו – וזה מגביר אצלו את הסקרנות להמשיך ולקרוא.
בקיצור – טוב מאוד!